מחול - הדני אותו דני

ב"לא יפריד דבר", המופע החדש של דני סנדרסון, אין הפתעות גדולות, וזה מה שכל כך נפלא בו

להקה של אירועים

בדיוק על מידותיו של אחד כמו דני סנדרסון, נוצר הביטוי סוליד גולד. זהב טהור בעברית הוא לא הפירוש המדויק. כי במונח האנגלי יש משהו עודף, גדול יותר, מעין ערך מוסף. זו הכוליות של האיש והיצירה. גם השירים והלהיטים, גם היוצר וגם הפרפורמנס. זהב. מתכת יקרה, אולי לפעמים לא מרגשת ומסעירה, אבל תמיד אצילה, השקעה בטוחה. כמו סנדרסון. אצלו, כמו בזהב, אי אפשר ליפול. במיוחד על הבמה. הנאה על בטוח. אין אפס.

בעצם, יכול להיות שהגיל הוא פקטור אצל סנדרסון ואצל הקהל שלו. לא יודע איך הוא עובד על קהל צעיר נטו. מקווה בשבילו שהתרגיל אינו מתחשב בגיל, אבל לא יצא לי לבדוק. יוצא, שבכל פעם שאני רואה אותו, עוטף אותו קהל בוגר. בוגר סיירות התות, הורה היאחזות, כוורת וגזוז. יכול להיות שיש בצדדים ובפינות גם עולי ימים, טריים שנחשפים, אבל עדיין הרוב הם צופים ותיקים ונאמנים שמלווים את סנדרסון ואת היצירה שלו כבר 40 שנה כמעט, גם אם הצטרפו אחרי הקאמבקים המאוחרים של כוורת.

כל זה כדי להגיד שעסקת החבילה שנקראת דני סנדרסון לא נועדה לחדש ולהפתיע, גם לא דורשת קהל מעודכן. מספיק שיהיה בקיא (וזאת כלל לא בעיה אצל סנדרסון) ברפרטואר הוותיק, שזה - גם מבחינת המופע הנוכחי - עד האלבום האחרון. נכון ששליש משירי המופע (כולל הדרנים מתוכננים וכפויים) הם מה שנקרא חדשים, כאלה שבאו מ"לא יפריד דבר", אבל אצל סנדרסון כמו אצל סנדרסון - אי אפשר לטעות, לא בצליל ולא בטקסטים, וגם שיר יחסית לא מוכר נשמע מה-זה ידיד משכבר, בהגשה הכה-ידידותית והכה-מלבבת של סנדרסון, שתמהילה מורכב מגיטרות, הרמוניות קוליות, הומור וסחבקיות. נורא פשוט וקל, גם למתחילים ובוודאי למתקדמים.

ואכן, דבר לא השתנה את סנדרסון, חוץ מהגיל ומצבע השיער. אותו קול, אותו סאונד, אותה גישה אופטימית ומחייכת לחיים ולשירה. רק החברים שמסביב השתנו, וגם הם - למי שעוקב בדבקות - מנגנים, עובדים ושרים ביחד כבר כמה שנים. וזה תמיד אותו רצון של סנדרסון לחזור אל השלב העוברי, הראשוני שלו כזמר-מבצע-כוכב, במסגרת להקה. שיתופית. כי זה לא סנדרסון ומלווים. זאת להקה ששמה דני סנדרסון. ונכון שהיא מורכבת מעוד שישה מוזיקאים, שלחלקם קריירות נוספות (אם סולניות, כמו הגיטריסטית תמר אייזנמן, אם כזמרים בתכניות טלוויזיה, כמו כפיר בן ליש, או כנגני אולפן מבוקשים) - אבל היא הגודל האופטימלי (שבעה, אלא מה) ליישום הצליל הסנדרסוני.

מכל מה שהוא עשה עד היום "לא יפריד דבר" הוא הכי קרוב לגזוז בסאונד. פופ-רוק רך וסרפי, משולב בקולות נשיים - בתפקידי סולו מובהקים, וכקולות רקע בלתי נמנעים, כשמפוחית וקלידים ממלאים את התפקידים ואת הגוונים של הנשיפה. סנדרסון אמנם הסולן, אבל החברים והחברות לא מקופחים. תפקידי סולו ביד נדיבה, כמו בלהקה. וההרמוניות הקוליות הכה מדויקות מלמדות על תיאום מושלם שנרכש רק בניסיון משותף, כמו על עיבודים משותפים. יודעים מה? יותר משדני סנדרסון היא להקת רוק, היא להקה של אירועים, של שמח. כי כל הופעה שלה היא אירוע שמח.

הפרעות בין הסנדוויצ'ים

כאמור תשעה מ-13 שירי "לא יפריד דבר" כלולים בתוכנית הנוכחית (מפתיע בהיעדרו דווקא שיר הנושא, אולי בשל נימתו האישית יותר וגונו המלנכולי, למרות שהוא שיר אהבה ופרידה קסום). הם מרוכזים במחציתו הראשונה של המופע, כרוכים כסנדוויצ'ים, בצמדים. שיר חדש דבוק לשיר ישן: "לא לבד" עם "ערב אבוד", "נלמד לחיות" עם "רוני", "לא בפוקוס" עם "הלא נודע", "רולטה" עם "התמנון האיטר" וכן הלאה. כך שהשירים החדשים, גם אם אינם מוכרים, נמהלים בלי קושי במארג הקולי והלהיטי של סנדרסון. באופן טבעי, המחצית השנייה מוקדשת או מתוחזקת על ידי השלאגרים הגדולים שלו ("זה הכל בשבילך" או "הגלשן"), מ"גזוז" (גם "היא לא תדע", "שיר עבודה" ו"תשע בכיכר"), מ"דודה" ("ערב אבוד" ו"אלף כבאים") וכמובן מ"כוורת" ("מדינה קטנה", "המכולת", "נתתי לה חיי", "היה נחמד", "יו יה", "פה קבור הכלב" ו"המגפיים של ברוך", לאלה שמתעקשים לא ללכת הביתה).

את צליל הגיטרות הקלאסי שלו הוא מפיק בעיקר בעזרת תמר אייזנמן הקורקטית, שעושה בצנעה וללא גינוני כוכבות טווסיים מלאכה מדויקת ומרשימה, כמו ב"התמנון האיטר", ב"הגלשן" ובלהיטי "כוורת", וגם בחדשים (אייזנמן גם שרה, כבתקליט, את "רולטה"), ובעזרת גיטרת הליווי של כפיר בן ליש (שמיטיב לשיר בכלל ובפרט ב"רוני" וב"אם בחיים לא נאהב", מן הסתם בהיעדרו של יותם בן חורין. דווקא "על גדות הנחל" 'שלו' נפקד מהמופע).

מהצד הקולי, התרומה הנשית העיקרית (ובכלל) היא של רווית הראל, אולי הזמרת הטובה ביותר שאתם לא מכירים, שמפליאה בביצוע יפהפה של "כמה?", ועוד יותר מזה בדואט "זה הכל בשבילך" (דון קישוט) עם סנדרסון. הנשיקה שהיא מעניקה לו בסיום השיר היא אקט מתבקש שזוכה לתשואות הסכמה. וכמובן ביצועים הרמוניים משותפים פנטסטיים, ללקק בהם את האצבעות, בעיקר ב"אמרו לי" החדש או ב"שיר עבודה", אך גם ב"רוני", "הלא נודע", "זאת שמעל למצופה" ואחרים.

נאמן לכותרת המשנה, "ערב שירים והפרעות", סנדרסון מפריע. אך רק בין הסנדוויצ'ים, שפה ושם הם עשויים גם משלושה שירים ברצף, אבל לא יותר. וההפרעות הן ההתבדחויות הסטנדאפיסטיות והנונסנסיות שלו, מרכיב בלתי נפרד מאישיותו הבימתית. מי שבא לסנדרסון יודע שיקבל את כל החבילה. אין סיכוי שדני יהפוך את עורו. כמו השירים המבודחים שלו, חלקם הגדול לפחות, כך גם התובנות המשעשעות שלו על החיים. ברור לו שקבלן ישראלי בנה את הפירמידות, שכדאי למלמל במעלית פסוקים מהקוראן, ושזה לא הכינרת שמצטמקת כמו שטבריה מתרחבת. הוא מעלה חוויות מחיי הרווקות המאוחרים שנכפו עליו, נזכר בשיעורי הנהיגה המונעת שלו (לא הצליח להם, עובדה שהוא ממשיך לנהוג...) ומגרד סיפורים גם מהירח. טיפוס בלתי עציב בעליל. וגם אם כן, אי אפשר ללמוד על כך מההופעה.

גם כשהוא משחק אותה מתלהב, זה נראה ונשמע אמיתי לגמרי. ודומה שחלק מההנאה שלו במעשה היצירה הבימתי, אם לא כולה, היא גם מזה שהחברים שלצידו פורחים ונהנים מזה שזה מצליח להם. הם כמו הילדים שלו, כמעט גם בגיל. אגב, האם רק לי נדמה שהוא בוחר בגובה שלו? חוץ משי וצר שיושב מאחורי התופים. חבורה משובחת ביותר, אם כי, לנוכח הביקוש הרב לכישוריהם, קחו בחשבון שלא תפגשו את כולם בכל הופעה. זו גם הסיבה לעיכוב בביקורת זו. תמיד נעדר מישהו אחר, וגם הפעם ההרכב המקורי היה חסר, כשאת יותם בן חורין, נגן הבס, החליף אריק וולניץ הוותיק. ולטובת הסדר הטוב נזכיר גם את תרומתו וחלקו של שאול עשת, הקלידן הצעיר והמוכשר.

שורה סופית: מה שאתם יודעים ובשביל מה שבאתם, זה מה שאתם מקבלים. אין הפתעות, אבל יש המון כיף.

דני סנדרסון. לא יפריד דבר. זאפה הרצליה. 5 באפריל 2010