סרט מאפיה ישראלי ראשון
 
בפרולוג לסרט "כבוד", מביא הבמאי חיים בוזגלו את דבריו של הסופר והמשורר סמי שלום שטרית: "באופן סימבולי, בתווך שבין הקידוש על היין לקדיש על הדם, שוכנת הטרגדיה הגדולה של המרוקאים בישראל". אני שואל את בוזגלו אם הסרט, שבבסיסו מאבק בין שתי משפחות פשע, מרציאנו וברדוגו, לא פחות משהוא סרט פשע, הוא גם אנתולוגיה על בני העדה המרוקאית כאן. "לא סתם בחרתי בשתי משפחות מרוקאיות", משיב בוזגלו, 57. "אני מכיר היטב את הנושא, ואת הצדדים היפים והמכוערים של מה זה להיות מרוקאי. מצד שני, ברור לחלוטין שהיה לי נכון לעשות סרט כזה גם בגלל הניסיון שרכשתי ביצירות מהז'אנר הזה לטלוויזיה, כמו 'זינזאנה', 'מרחב ירקון' ו'כתב פלילי'.
 
"וכך גם הסדרה 'לחיות מחדש', שהציגה בעצם הצד ההפוך של אותו עניין. זו סדרה שתיארה את העלייה ממרוקו ב-1947, של היהודים האידיאליסטים, שביניהם היה גם אבא שלי, לעומת מה שקרה בשנות ה-50, כשהגיעה העלייה שהופנתה לאן שהופנתה. אז נשברו לאט לאט כל מיני אלמנטים שהיו מאבות המזון של להיות מרוקאי. כמו דמות האב, שבמשפחה המרוקאית היא דמות כבירה, שבעצם נרמסה כאן עד כלות. הם מצאו את עצמם במצב כלכלי קשה וניסיון לשרוד ולפנק את ילדיהם, והעניקו חינוך עד כמה שיכלו. וגם האישה המרוקאית איבדה מיכולתה להיות האם המגוננת.
 
"בסופו של דבר, כמו שאמר לי שלמה טוויזר (גונדר שירות בתי הסוהר בדימוס, שדמותו עמדה במרכז הסדרה 'זינזאנה'. גילם אותו אלברט אילוז): 'אחד הלך בסוף לסמים, אחר הפך לכבשה השחורה של המשפחה והלך לפשע. או בעצם להשיג את מה שלא יכול היה בדרכים המקובלות'. זו התיאוריה וטבע ההתנהלות שקיבלתי מטוויזר במהלך תקופת הפקת 'זינזאנה', וגם בגלל המספר הרב של המזרחים ששוהים בכלא. יצא לי להסתובב הרבה בבתי כלא לצורך הסדרה, ראיתי את הכמויות. אני יודע שהדברים טיפה משתנים כעת, כי יש עליות חדשות שמגיעות ונכנסות לכלא".
 
הסרט "כבוד" מתאר כאמור התנהלות של שתי משפחות פשע. בראש האחת עומד ליאון מרציאנו (זאב רווח), ובראש השנייה עמוס ברדוגו (עמוס לביא) ואחיו הרצל (שמיל בן ארי), המרצה עונש מאסר בכלא. שתי המשפחות נאבקות ביניהן על השליטה בבתי קזינו במזרח אירופה וגם על ההגמוניה בטריטוריות עסקיות בארץ. הסרט מגולל את הקודים וחוקי המשחק הלא כתובים של הנפשות, הפועלות בשתי השושלות מרובות בני המשפחה וה"חיילים", הנשים החוקיות והסודיות, והסיכונים הלא מחושבים שהגברים לוקחים לפעמים.
 
המחלקה למלחמה בפשיעה, שבראשה "שטרודל" (אורי אברהמי), מנסה ללכוד אותם ולבסס ראיות נגדם. לאחר סדרת חיסולים של בני שתי המשפחות, יוזם בן הדור הצעיר משושלת מרציאנו, מירו (לירון לבו), סרן בצה"ל, סולחה בין ה"חמולות", ומנסה להגיע להסכמות עם בת הדור הצעיר לבית ברדוגו, עורכת הדין גבי (נטלי עטיה). הקאסט של הסרט כולל את רפי אמזלג, חיים זנאתי, אלברט אילוז, ריטה שוקרון, אייל רוזאלס, מורן אטיאס, ריימונד אמסלם, אוולין הגואל, מרינה שויף, סמדר קילצ'ינסקי, מיטל בובליל, ירון לוי סבג, אריק משעלי, איצ'ו אביטל וגיא אדלר.
 
"גם אם נניח לרגע בצד את 'הנושא המרוקאי', ריתק אותי וגם היה שווה ומרתק עבורי לעשות סרט מאפיה ישראלי ראשון", אומר בוזגלו. "להתכתב עם 'הסנדק' ועם האיטלקים, מול המרוקאים בישראל, ולשאול את עצמי כל מיני שאלות מעניינות בהקשר הזה".
 
המודלים להשראה לסיפור הם באמת כפי שהיו והעריכו משפחות אבוטבול ואלפרון?
 
"לא ממש. קודם כל אלפרון לא מרוקאי. ובכלל, יצא לי בתקופה של 'זינזאנה' לפגוש בכלא ראשי פשע. אני לא נוקב בשמות משום שבסרט טשטשתי את זה לחלוטין. אבל כמובן שזה שאוב מן המציאות. וכמובן שבשנים האחרונות אתה לא יכול לפתוח עיתון ולהתעלם מהכמות של האלימות בתוך תל-אביב ועל שפת הים, ולפעמים אזרחים חפים מפשע נהרגים.
 
"ברור שיש פה מלחמת עולם בין שתי משפחות, ממוצא מרוקאי. וכשתחקרתי את הנושא בכלא, אז אם אתה מרוקאי, באופן טבעי אתה רואה שיש שם אחד אברג'יל ואחד אבוטבול ואחד בן הרוש ואחד זגורי, ואני יכול לתת שמות מכאן ועד לכנרת. זה רק מראה לך איפה אנחנו חיים. מצד שני, עדיין מדובר באחוז קטן מאוד מכלל האוכלוסייה, ואין להכתים עדה שלמה. אבל אני מנסה לשאול את עצמי שאלות לגיטימיות. ואסור לשכוח שאנחנו שומעים המון על פושעי צווארון לבן, והטלוויזיה מלאה בימים האחרונים בסיפורים עליהם, שהם לא בהכרח מזרחים".

 
חיים זנאתי, זאב רווח ולירון לבו (יושבים, מימין לשמאל) ב"כבוד". צילום: יוני המנחם 

הדרת כבוד מרוקאית
 
אתה עצמך לא הייתי מרוקאי שסבל מקיפוח?
 
"גדלתי בבית של אב שהגיע לארץ ב-1947 כציוני נלהב. הוא היה איש רפ"י, בן גוריון וכו', ושמעון פרס אפילו היה אצלי בבית בבר-מצווה. אבל כמה קילומטרים מהמקום בירושלים בו גדלתי, התנהלה מלחמת עולם שאפילו לא הייתי מודע לה, של 'הפנתרים השחורים'. אני לכאורה הייתי בצד השני של המתרס, הייתי המפא"יניק. ההתפתחות אצלי הייתה איטית, אבל התחילה כבר בתיכון.
 
"הייתי בכיתה נסיונית, יעני אינטגרציה, אבל שמו אותי בבית הספר הכי אליטיסטי בירושלים, ואז גיליתי שאני מזרחי, כשהייתי אחד מכמה שפני ניסיון בחברה אליטיסטית-אשכנזית. התפתחה בתת ההכרה מודעות לנושא הזה. מאוחר יותר, לאחר שעשיתי סרטים שלא היו קשורים לזה, הגעתי ל'זינזאנה' וזו הייתה סגירת מעגל עם המזרחיות שלי. הגעתי למודעות חברתית קונקרטית והתחלתי לשאול, מה קורה פה? איך ייתכן שיש משפחה שחצי ממנה בצרפת, והם כולם רופאים, עורכי דין, מגישי תוכניות טלוויזיה ועורכי עיתונים, ובחצי השני שלה שבארץ חלק פקידים בבנק ומוכרים בשוק, ועוד חלק, קטן אמנם, יושב בכלא. איך זה בעצם קרה?
 
"ואז גיליתי שהמפתח נורא פשוט. ההגמוניה האשכנזית אמרה, אנחנו נביא את המוח ואת השכל, והם יביאו את הרגליים. המזרחים יזיעו, יעשו עבודה שחורה, יבנו את הארץ ויגורו בעיירות פיתוח. זו הייתה המדיניות, לפחות ב-30-20 שנה הראשונות למדינה. והיו כבר כמה אנשים שביקשו סליחה על זה. אני מת על האוכל המרוקאי, ומתגעגע לפיוטים של אבא שלי ולכל מיני אספקטים של תרבות ומורשת מרוקאית. מצד שני, הבנים שלי הם כבר לא אני. אמא שלהם קיבוצניקית. אז ברור שיש תהליכים והכל הולך קדימה. היום אני לא מחפש את הבידול, אלא נותן כבוד לכל".
 
ובהקשר של הסרט, מה ייחודי דווקא בלווייתני פשע ממוצא מרוקאי?
 
"ברור שבני המוצא הזה נמצאים גם במקומות רבים אחרים. כשאתה הולך היום למפעלים ולטבלת הפיטורים וללשכות האבטלה, בטוח שתפגוש גם שם כמות נכבדה של השמות האלה, וזה תוצאה של אותו דבר. אבל לא על זה הסרט. הצדדים היפים של ארץ ישראל ושל הקהילה המרוקאית ברורים, ואני גם מראה אותם בסרט. המשפחה, השבת, המנהגים, בתי הכנסת, הפיוטים, האוכל, המוזיקה. כל האלמנטים האלה נמצאים שם, באהבה גדולה מאוד. וחוץ מזה, זאביק (רווח), שזו הפעם הראשונה שהוא משחק אצלי, הוא כמו חצי אבא שלי, מבחינת הדמות בסרט.
 
"היה לי עונג גדול מאוד לעבוד איתו והוא מביא לסרט את הדרת הכבוד הזו של המרוקאים, ואת היופי והמשפחתולוגיה שיש בכל העניין הזה. אבל אנחנו מתעסקים בקולנוע, שזה פיקציה לחלוטין. אם אתה לוקח את 'הסנדק' ומפרק אותו לגורמים, יש בו כמה סצינות על האיטלקי באמריקה, אבל יותר מזה הוא מספר על מה זה להיות ראש עולם תחתון או משפחת פשע באמריקה. התנאים שלהם, הסטטוס הכלכלי שלהם, במה הם מתעסקים, באיזה וילות הם גרים, באלו מכוניות הם נוסעים. וכך גם אצלנו. מצד אחד הבנאדם עושה עסקת סמים ענקית, ומצד שני הוא התורם הכי גדול לצה"ל ולבית הכנסת, ולכל מיני מפלגות ספציפיות כאן. זה מה שמרתק. ובאמת יש בסרט הזה גם סוג של סאב-טקסט".
       
סצינות לא מעטות בסרט נראות כלקוחות או שנעשו בהשראה ישירה של "הסנדק". למשל, כשרווח-מרציאנו יושב בחדר אפלולי, ואנשים שונים מובאים בפניו.
 
"זה גם קורה כך במציאות. בנאדם שלא שילם לשוק האפור למשל, מביאים אותו ל'אורים ולתומים', לשבת מולו. וידיו רועדות והחיים שלו על כף המאזניים. אולי לא יהיה לו בית כשהוא ייצא משם. אולי גם לא יהיו לו חיים. כל מה שאתה רואה בסרטים האלה מעוגן במציאות וזה נורא עניין אותי. אפילו כשנכנסתי בכלא לתא של ראש משפחת פשע, הייתי בשוק והרגשתי כאילו באתי אליו הביתה וישבתי אצלו בסלון. באו אליי אנשים ושאלו אותי אם אני רוצה לשתות, והוציאו ופלים.
 
"אז כל הגינונים וכל הקודים, ובכלל השימוש במונח 'משפחות', זה לקוח מהחיים. בדפי העיתונים היה ים של דברים בשנים האחרונות בנוגע לכמה מנסה המשטרה לחדור אליהם כדי לנסות להפיל אותם. והיום שניים מהקודקודים הבכירים נמצאים מחדש בכלא. אז יש פה הרבה קווים מקבילים בין החיים לסרט. קח למשל את הסרט הצרפתי Le Grand Pardon (מ-1982, של אלכסנדר ארקדי). הוא מתרחש בקהילה יהודית-מרוקאית בצרפת, ומתמקד במשפחת ביטון. הנושאים האלה מאוד פוטוגניים. מאוד מעניינים כסרט קולנוע, וגם ניתן לתת להם טיפה עומק. זה סוג של טרגדיה יוונית, שהמוטיב הקלאסי בה הוא שהגיבור יודע שהוא הולך אל מותו, אך ממשיך ללכת, ועוד עם חיוך על הפנים".

 
מורן אטיאס וחיים זנאתי ב"כבוד". צילום: יוני המנחם 

אותה טרגדיה, מהיבטים שונים
 
עוד אלמנט אבסורדי מהחיים שמאוד בולט בסרט שלך, הוא הזיקה של העבריינים למסורת ולדת, בעוד שהם מפרים ביד גסה את הדיבר "לא תרצח".
 
"זה דבר ידוע שהעבריינים הכי גדולים באים ביום כיפור לבית הכנסת כדי לקבל פטור על החטאים שלהם, לעוד שנה. אבל אסור לשכוח שמסורת במשפחות מרוקאיות זה לא משהו שאתה מתווכח עליו. זה גנטי. אצלם שבת זה שבת. זה נותן סוג של אשליה שהנה הכל בסדר. המשפחה מאוחדת, וכולם יושבים. כמו שזאביק אומר בסרט: 'החלום שלי הוא להיות משפחה ישראלית', כלומר בלי שכתם כלשהו ידבק בו. יש בסרט גם את הישראלי-מרוקאי היפה, בדמות לירון לבו, סרן בצה"ל, או נטלי עטייה, כעורכת דין".
      
בקאסט של הסרט מתבקשת שחקנית מצוינת, שהיא גם אקסית שלך, רונית אלקבץ.
 
"אני חושב ש'כבוד' מיועד לאותו קהל יעד של הסרט שלה, 'שבעה'. ואגב, 'כבוד' צולם שנה לפני שצילמו את 'שבעה'. לקח לו פשוט הרבה זמן להגיע לאקרנים, בגלל שהייתי צריך לצלם עוד שלושה סרטים, בהם 'להתחיל מחדש' בצרפת. אני רואה את 'כבוד' כהמשך ישיר ל'שבעה', כמו גם ל'שחור', ל'זינזאנה' ול'לחיות מחדש'. הסרטים מתארים את אותה טרגדיה, מכל מיני היבטים של המשפחה המרוקאית הגדולה.
 
"ב'שחור' רואים את כל המיסטיקה, הדיבוק והאזורים האפלים, ובסרט של רונית הפולקלור של השבעה, שמופיע גם אצלי בסרט. האידיאליזציה של המרוקאים ב'לחיות מחדש', והטרגדיה של המזרחים בבתי הכלא בישראל ב'זינזאנה'. אני רואה בזה את אותו סיפור. אני מסכים שהיא הייתה יכולה להיות בסרט הזה. היא היום במאית מצוינת ועושה סרטים משל עצמה. אני מניח שאילו הצעתי לה היא הייתה נענית".      
 
מה היה המפתח שלך בבחירת השחקנים לסרט?
 
"מצד אחד אני לוקח שחקנים שאני מכיר לפני ולפנים, וצריך רק לתת להם אתגרים חדשים, כמו רפי אמזלג וחיים זנאתי. יחד עם זאת היה לי חשוב להביא גם שחקנים צעירים וכמה פנים חדשות. כמו ריימונד אמסלם (שב-2007, אז צולם 'כבוד', הופיעה בסרט נוסף של בוזגלו, 'דלת מול דלת', וכן הצטלמה ל'לבנון' ול'שבע דקות בגן עדן'), המשחקת בסרט את אשתו של חיים זנאתי, שהיא שחקנית נהדרת. שיבצתי גם תלמידים שלי למשחק, כמו מיטל בובליל. אגב, הולכת להיות גם סדרת טלוויזיה מהסרט, שבה יהיו גם שחקנים שדמויותיהם נחתכו בעריכה מסיבות של אורך, כמו סמי הורי, שירז טל ואחרים.
 
"יש סיפורים שעוד ייפתחו בסדרה, ארבעה פרקים של 50 דקות, שיהוו את הוורסיה המלאה, כל הסיפור מתחילתו ועד סופו. גרסת הבמאי, מה שנקרא. בסדרה הצופה הולך לקבל גם דמויות חדשות וגם הסברים יותר עמוקים למה שהוא ראה בסרט. יחד עם זה, יש גם מחשבה לעשות עוד שני סרטים, כמו ב'הסנדק'. סרט אחד שיילך אחורה ויראה איך כל הסיפור הזה התחיל במעברות, ומה קרה לזאביק, עמוס ושמיל כשהם היו צעירים, ומה היה הסיפור האמיתי ביניהם לפני. וסרט המשך, שיתאר מה קורה אחרי, לבני הדור הצעירים, לירון לבו ואחרים. אבל עוד חזון למועד".
 
כמו צייר
 
קיבלת תגובות על הסרט מכאלה שמוגדרים ראשי משפחות פשע?
 
"בתקופה של 'זינזאנה' הייתי מקבל פידבקים מיידיים. היה נגמר פרק והייתי מקבל טלפון. דיברתי אז כמעט על בסיס קבוע עם הרצל אביטן. הוא גם שלח לי אחר כך חומרים כדי לעשות עליו סרט, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. בנוגע ל'כבוד' זה עדיין טרי, אבל קורה שנגמרת הקרנה ובאים אליי אנשים שנראים קצת מפחידים ואומרים לי: 'זה בדיוק כמו שזה. כל הכבוד, עשית סרט אמין'. וזו מחמאה גדולה, כי אתה מרגיש שסיפרת את הסיפור שלהם".
 
בוזגלו עושה סרטים בקצב מסחרר, בעיקר בשנים האחרונות, והפילמוגרפיה שלו עשירה, מגוונת ונגעה כמעט בכל ז'אנר ונושא אפשרי, בארץ ובחו"ל. בטלוויזיה הוא חתום על "מרחב ירקון" (1999), "זינזאנה" (2001), "שלווה" ו"אשליות" (2003), "כתב פלילי" (2005) ו"לחיות מחדש" (2008). בקולנוע הוא יצר את "נישואים פיקטיביים" (1988), "עונת הדובדבנים" (1990), "צלקת" (1994), "פגישה עיוורת" (2003), "ג'אנם ג'אנם" (2006), "דיסטורשן" (2007), "דלת מול דלת" (2008), "סשן", "כבוד" ו"סרק סרק" (2010).
 
למה "ג'אנם ג'אנם" עדיין לא יצא למסכים בארץ?
 
"קוראים לו עכשיו 'עבודה זרה', ואני מקווה מאוד שהוא ייצא בסינמטקים. אני מאוד אוהב אותו ואני חושב שהוא משקף את המציאות באזור התחנה המרכזית של תל-אביב. זו הסיבה שאני מתעקש לא להוציא אותו ישר לטלוויזיה, אלא שיעבור בכל זאת יציאה לבתי קולנוע. זה סרט שזכה בפרסים והיה בבתי קולנוע מכובדים בצרפת, בשאנז-אליזה ובמרכז פומפידו, ובארץ עוד לא זכה לראות מסך".
 
למה אין לו מפיץ?
 
"כולם אומרים, כן, זה נושא חשוב, העובדים הזרים בתחנה המרכזית, אבל בסוף אין לו מפיץ. כל אחד מביא את הנימוקים שלו למה לא לקחת אותו, למרות שכולם טוענים שהנושא חשוב. זה אבסורד וצביעות גדולה. לדעתי זה סרט שמגיע לו מסך גדול".
 
עשית רביעיית סרטים תחת הכותרת "על המצב".
 
"'דיסטורשן', 'עבודה זרה', 'דלת מול דלת' ו'סרק סרק'. אלה סרטים שבעוד 15 שנה ירצו לראות מה היה פה בישראל, בטירוף הגדול של האינתיפאדות, אז יוציאו אותם מהבוידעם, ויגידו: זה מה שהיה פה".
 
העשייה שלך בכל נושא ובכל ז'אנר יכולה אולי להעיד על כך שאתה במאי מקצוען שעושה הכל בלי הבחנה, אבל בעצם בלי תווית היכר או אג'נדה אישית.
 
"כל הסרטים שעשיתי היו בעלי סאב-טקסט. נראה לי נכון לעשות קומדיה פוליטית כמו 'נישואים פיקטיביים', סרט מלחמה כמו 'עונת הדובדבנים', או את 'דיסטורשן', שזה בז'אנר אחר לגמרי, ואפילו את 'לחיות מחדש'. כל סרט הוא בשבילי הוא אתגר, להיכנס לראש ולשפה של מה שהסרט מבקש.
 
"לעשות סרט כמו 'כבוד' זה לעשות סרט שיהיה לו לוק 'סנדקי', בצבע ובאווירה, ושיהיו לו התכונות האיטיות שיש בדרך כלל לסרטי מאפיה. לעומת סרט כמו 'סרק סרק', שאמור לצאת בקרוב, ש-93 הדקות שלו עוברות במהירות מטורפת. זה סרט מתח פוליטי לכל דבר. עכשיו הראש שלי בכלל בשלושה-ארבעה פרויקטים שאני עובד עליהם בחו"ל: סרט עם ג'ון מלקוביץ', 'מלון סירקיוז', סרט עם בר רפאלי בשם 'סשן' שעשיתי, סרט שאני מצלם בטורקיה וקומדיה בצרפת.
 
המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מאנשים היא שכל סרט שעשיתי מזהים שהוא שלי. אני יכול ללכת להרבה כיוונים, אבל בכל סרט אני מנסה להגיע למקסימום אמינות מבחינת משחק, קאסטינג ואנסמבל שחקנים. ואחר כך בבחירת השפה שבה יש לספר את זה. זה כמו צייר שמחליט באיזה צבע להשתמש.
 
"אם אני נכנס לז'אנר של סרט מאפיה, באופן אוטומטי עולים לראש חמישה-שישה סרטים שראית בחייך, שבהם יש מוקפדות של שוטים, סגנון, אנשים שלבושים בצורה מסוימת, ותנועות המצלמה ספציפיות. אז אתה מספר את הסיפור שלך בשפה הזו. כשאתה הולך לעשות קומדיה איטלקית, אתה רואה חמישה-שישה סרטים כאלה ומבין מה המצלמה עשתה שם. כשאתה עושה סדרה כמו 'מרחב ירקון', אתה בא עם דפוסים של סרט משטרה, וכשאתה עושה את 'זינזאנה', אתה על סף סרט דוקומנטרי. בכל פעם אתה בוחר את השפה שיש להשתמש בה ועובד על זה חזק מאוד עם הצלם, כדי להגיע לאיכויות מתאימות".