מסטודיו לתיאטרון
תיאטרון "מיקרו" החל את דרכו בישראל בשנת 1994, כאשר אירינה גורליק ייסדה סטודיו לתיאטרון בירושלים, שהחל כפרויקט למען בני נוער עולים מרוסיה. מאז הצטרפו לתיאטרון שחקנים ישראלים ועולים ותיקים, והתיאטרון שוקד על ביטויו כתיאטרון ישראלי לכל דבר. בקרוב יעלה התיאטרון את ההצגה "שירים מהבוידעם" - סביב שירים ישראליים משנות ה-50, ה-60 וה-70 נשזרים מערכונים ועלילה לחגיגה נוסטלגית, המלווה במוזיקה חיה.
התיאטרון מעלה את הצגותיו בקביעות באולם של תיאטרון החאן בירושלים, ולעתים מגיע גם לאולם הקאמרי בתל-אביב. 14 שחקנים החברים בלהקה, יחד עם יוצרי תיאטרון נוספים, התקבצו סביב גורליק, המנהלת האמנותית ובמאית התיאטרון. היא עצמה דור שלישי למשפחת אמני תיאטרון.
"אני קיבלתי ירושה", היא משתפת. "כבר כמה דורות במשפחה שלנו הם שחקנים. אבא שלי לב גוריליק, היום בן 82, הוא שחקן מפורסם ברוסיה. הרבה שנים הוא הפעיל את תיאטרון מיקרו, תיאטרון קטן, שנדד בכל רוסיה והציג הצגות. התיאטרון היה יותר סאטירי מאשר דרמטי. גם אמא וסבא עבדו בתיאטרון הזה. סבתא עבדה בתיאטרון דרמטי יהודי".
המשפחה התגוררה בעיר סאראטוב על גדות נהר וולגה, בה פעלו 12 תיאטרונים. גורליק עצמה עבדה בתיאטרון החל מגיל 20. עד היום אביה מתגורר בעיר, בה הוא נחשב לשחקן מוערך. "אבא נחשב שם לאיש קדוש, בגלל זה הוא שם ואנחנו פה", היא אומרת. "איכשהו הוא הסתדר ואפילו הרשו לו לעשות סאטירה. לא הבנתי איך עשה זאת, אולי בגלל שתמיד עשה זאת בטוב לב. הפוליטיקה ברוסיה לא הייתה טובה ליהודים, אבל מעולם לא הסתרנו את זה שאנחנו יהודים. הרגשנו טוב. בכל תיאטרון היו יהודים ואיכשהו לא פגעו בנו".
"כשעליתי לארץ לא חלמתי לעשות תיאטרון בשפה זרה. עבדתי כעיתונאית", היא משתפת. "לא ידעתי איך להתחיל ומה לעשות, עד שיום אחד אישה אחת שעבדה עם נוער רוסי פנתה אליי. היא חיפשה מישהו שיעשה איתם תיאטרון. ברוסיה לימדתי בבית ספר למשחק והתחלתי לעבוד איתם באסכולה רוסית גבוהה. אחרי שנה וחצי העלנו הצגה ראשונה. זה היה ב-1996. בהתחלה עבדנו ברוסית ואז הצטרף בחור צבר, ולאט לאט עברנו לעברית. היה לנו בחור ספרותי שתרגם את המחזות לעברית".
"עד 2001 פעלנו כסטודיו, לא אמרנו שאנחנו תיאטרון, ואז הפכנו לתיאטרון. אולי זה היה קצת מוקדם, אבל כבר הצטרפו עוד אנשים שלמדו משחק לא רק אצלי. ב-2004 מנהל התרבות החליט שאנחנו תיאטרון מקצועי והתחיל להעביר תמיכה. לפני כן תוקצבנו על ידי משרד הקליטה וקידום נוער. עבורי זה תהליך גדול ומרגש".
החומר התיאטרוני של תיאטרון מיקרו מבוסס על רומנים ויצירות מופת ספרותיות, אותם מעבדת גורליק למחזות. ההצגה "הזכות להיות אידיוט", שעולה השבוע, היא טראגי-קומדיה, המבוססת על הרומן האמריקאי "הרולד ומוד", שכתבה קולין היגנס ונחשב לאחד הספרים החשובים בתרבות האמריקאית. ההצגה מספרת על יחסיהם של אישה בת 120 ובחור צעיר, אותו היא מלמדת איך להסתדר בעולם.
ברפרטואר ניתן למצוא יצירות של יצחק בשביס זינגר. התיאטרון מעלה את "שונאים סיפור אהבה" כשש שנים, מאז 2004. "העלינו את ההצגה הרבה לפני תיאטרון גשר", אומרת גורליק. "אני מאוד אוהבת את בשביס זינגר, הוא קצת מבולבל, תמיד חושב ושואל שאלות ולא תמיד עונה עליהן, ובשבילי זה מדהים". בהצגה "חכמי חלם" עיבדה גורליק סיפורים ידועים יותר ופחות על העיר החסידית. גם כאן היא משתמשת בסיפורים חסידיים של בשביס זינגר.
הצגה נוספת היא "נדרים", על פי הרומן "יוסף ואחיו" של תומס מאן, הנעה בין שתי עלילות - עלילת יוסף ואשת פוטיפר, וסיפורם של יעקב, רחל ולאה. בעיבוד של גורליק העלילה היא אחת ועוסקת בנדרים שקיבל יוסף מאביו, כירושה, מול האלוהים.
"שירים מהבוידעם". צילום: יח"צ
רוצה עוד קהל
לדבריה, היא משתמשת בכישוריהם של השחקנים והיוצרים כדי ליצור תיאטרון חדש ומגוון. "השחקנים שלי הם כמו ילדים שלי. בכל פעם אני מנסה לעשות תיאטרון שמשלב כל מיני ז'אנרים – טראגי-קומדיה, ליצנות, לפעמים תיאטרון קלאסי עם משהו חדשני, לפעמים יש לנו מקהלה ששרה טקסטים ותפילות, בשילוב עם תפקידים דרמטיים. בכל הצגה אנחנו עובדים על משהו שלא כל כך מוכר ללהקה, הזדמנות ללמוד ולעשות משהו חדש".
כאמור, בכל ההצגות משולבת מוזיקה חיה, ולדברי גורליק: "אני לא אוהבת בתיאטרון משהו לא חי, אני לא משתמשת באפקטים, חוץ מתאורה כמובן. אין לנו סאונד טראקים וכמעט תמיד יש לנו שירים בהצגה. לכמה מאנשי התיאטרון יש כישרון שירה וקולות טובים".
"שירים מהבוידעם", מעין מחזמר, אף הוא ניסיון חדש לתיאטרון מיקרו, וכנראה גם לקהל הישראלי העכשווי. למרות שמדובר בשירים ישראליים ותיקים, רבים מהם נשכחו, אך ניתן לחוש מהם את תקופתם. 14 שירים שמחים, נוגים, שובבים ורכים מרכיבים את עלילתם של בני הזוג בהצגה. "אני פשוט מאוד אוהבת שירים ישראליים ורציתי להיכנס לזה", מסבירה גורליק את הבחירה. "יש לי שחקנית אחת, סימה גורן. כשהיא באה לאודישן שאלתי אותה, כדרך אגב, אם היא שרה, והיא אמרה לי 'כן' בפשטות, ואמרתי לה 'טוב, תשירי'. היא שרה את Summer Time"" ואני בכיתי.
"הרגשתי כשרון, אנרגיה ומשהו עמוק. הבנתי שהיא מסוגלת לעשות הרבה דברים. יש לנו שחקן צעיר, מיכאל גורדין, ששר טוב, ויחד עם המנהל המוזיקלי בוריס זימין, שהוא כשרוני כמו מלחין ופסנתרן, עשינו ליווי יצירתי וחדשני לשירים האלו. אני חושבת שאם יש כל כך הרבה אנשים כשרוניים במוזיקה, צריך להשתמש בזה", היא אומרת בצחוק גדול. "הרבה שירים ישראליים באו מרוסיה, ולכן זה גם שלי".
לתיאטרון, המזוהה עם ירושלים, עדיין אין בית, ומזה חמש שנים ההצגות מועלות באולם הקטן של תיאטרון החאן. עיריית ירושלים הקצתה לתיאטרון מקלט לחזרות בשכונת קטמון. "כמעט כולנו ירושלמים, חוץ מאיתי בלברג ושרון כספי שמתגוררים בתל-אביב. בשבילנו זה מאוד חשוב, זו עיר קדושה ואנחנו רוצים להיות בה. אנחנו מכבדים את העיר, ובימי שישי אנחנו לא עובדים. המקלט שלנו נמצא באותו בניין עם בית כנסת ואנחנו מכבדים את זה. יש מעט תיאטראות בירושלים (תיאטרוני "החאן" ו"פסיק"). אנחנו פטריוטים של ירושלים".
לעתים התיאטרון מציג גם בתל-אביב, באולם 4 של תיאטרון הקאמרי, אך כעת גורליק ממתינה לסיום בנייתו של אולם תיאטרון חדש בהיכל הקאמרי, שיהיה אף הוא אולם קטן. "אני חושבת שתיאטרון צריך להיות מועבר מנשמה לנשמה, חשוב שהקהל רואה את העיניים של השחקנים", היא אומרת, ומציינת ש"באולם הקטן של תיאטרון החאן יש אווירה מאוד תיאטרלית שמתאימה לנו, ועל זה אני מנסה לשמור".
כשאני שואלת אותה על הגדרתו של התיאטרון, היא אומרת שתיאטרון מיקרו הוא ישראלי. "אנחנו לא תיאטרון רוסי. כשאומרים את זה אני בהלם. אני עליתי לארץ בגיל 38 ולכן יש לי מבטא, אבל חצי מהשחקנים הם ישראלים ורוב השחקנים פה מגיל שמונה, עשר. לכמה מהשחקנים יש מבטא וזה אולי מפריע לקהל הרוסי. הקהל שלנו הוא ברובו קהל ישראלי, וקהל ישראלי איכותי יודע שמבטא רוסי זה המקור של התיאטרון בארץ. תיאטרון הבימה התחיל עם מבטא רוסי של השחקנים".
"יש לנו הרבה מעריצים ואני רוצה עוד קהל", היא מביעה את משאלת הלב של כל אמן ואמן, ומסכמת: "אני תמיד מחכה שנצטרף למשפחה של התיאטרון הישראלי, ואני מחכה גם לקהל חדש. מה שאנחנו עושים מאוד איכותי, מלא במחשבות ורגשות. אנחנו עובדים בכנות ובשמחה, ורוצים שאנשים יקבלו את זה".