מספרת החצר של שוקי זיקרי
"החצר הנשית" מופעלת על ידי נשים, בעבור נשים. החצר, שממוקמת בדרום יפו, כמעט על גבול בת ים, פועלת על פי מודל ייחודי, ומהווה בית פתוח לנשים צעירות החיות ומתמודדות עם מצבי מצוקה ועוני. המקום הוא מרחב קהילתי נשי, המקבל את הנשים בדיוק כפי שהן, מה שסביבתן המנוכרת ולעתים אף האלימה, ממאנת להכיל.
בימים אלה מתגייסים, ובעיקר מתגייסות, נשים רבות לטובת הפרויקט. למעלה מ-100 אמניות ואמנים תרמו את יצירותיהם ל"שייך/לא שייך", תערוכת עבודות אמנות חד פעמית, שתוצג בגלריה החדשה במתחם קסטיאל שבדרום העיר. ההכנסות ממכירת העבודות בתערוכה ייתרמו לפעילות החצר.
במקום עצמו, חצר מרוצפת ובה פינות ישיבה, סביב שולחנות שהגיעו לחצר ממקומות שונים. בלב החצר מבנה קטן המורכב מחלל מרכזי עם ספות ישיבה ושני שולחנות קטנים ועליהם מחשבים, האחד לשימוש הנערות והשני לשימוש צוות העובדות. בחדר קטן סמוך מתקיימות פגישות אישיות או קבוצתיות, ובמטבחון הקטן ממתין למי שחפצה בכך סיר אוכל חם המבושל מדי יום במקום על ידי מתנדבות.
אחת מגולות הכותרת של המקום היא חדר שבו פועלת אחת לשבוע מספרה מאובזרת, השייכת לרשת שוקי זיקרי, שבה הבנות זוכות לקבל שירותי תספורת ללא תשלום. באופן טבעי המספרה מושכת את הנערות למקום. הבנות, בגילאי 25-13, יהודיות, ערביות, נוצריות ומוסלמיות, עולות מחבר העמים ומאתיופיה, מגיעות למקום ללא כל תנאי מוקדם. הלכה למעשה, המספרה מהווה כניסה נורמטיבית לחצר הנשית. מהמקום הזה הנערות נקשרות לנעשה בחצר, ובמידת הצורך מבקשות עזרה פרטנית, או להשתלב בפרויקטים.
"המיקום של החצר ביפו, בדרום שכונת עג'מי, בתפר שבין שכונה ערבית לבין יפו ג' ויפו ד', גבעת העלייה ובת ים, הוא אחת מנקודות החוזק של החצר", אומרת ליאורה קסל, שמנהלת את המקום יחד עם נירית סידי משנת 2004. "החצר ממוקמת בתוך הקהילה, ואנחנו חלק מחיי היומיום של הנערות שחיות בסביבה. יש לזה הרבה משמעויות. יחד הצלחנו ליצור מרחב משותף עבור נערות ונשים צעירות. המקום הוא מרחב נשי מגן ומוגן בתוך הקהילה, עבור כל נערה שבוחרת לבוא לכאן".
החצר הוקמה ביוזמה משותפת של השתיים, שהחליטו לפתוח מקום אחר, מתוך תפיסת עולם שגיבשו לאחר שנים של עבודה עם נוער בסיכון. "החלטנו להוסיף למקום מספרה, מה שמבטל את כל מה שמתייג אוכלוסייה שמגיעה ומבקשת עזרה במקומות של רווחה ועבודה סוציאלית. מספרה שייכת לעולם של נשים, ומעלה שיח נשי. מקום ששייך לכל אישה באשר היא, ולא רק ממקום של קושי או מצוקה".
השתיים פנו למייק זיקרי, מנכ"ל רשת המספרות שוקי זיקרי, שאהב את הרעיון והצטרף למיזם. "אחת המטרות היא שהבנות ירגישו יפות, זה נותן להן תחושה טובה עם עצמן. הרשת יוקרתית והחומרים מגיעים בתרומה מלוראל", אומרת קסל. "זו דלת הכניסה שלהן לחצר. יש נערות שמגיעות חמש-שש פעמים למספרה, ומתוך שיחות עם נערות אחרות, עם העובדות והמתנדבות, הן מבינות שיש פרויקט תעסוקה ועוד פעילויות בחצר. ככה נוצר קשר אישי והנערה מרגישה מספיק בטוחה להתיישב ולהגיד 'אני צריכה עזרה'".
"כל נערה מגיעה מתוך הבחירה שלה, זה לא מקום שחובה להיות בו. מהרגע שנערה בוחרת בנו כמקום רלוונטי לצרכים שלה, אנחנו ניגשות לתהליך העבודה, שבנוי על קשר אישי קרוב לאורך זמן, בין עובדת או מתנדבת לנערה".
במקום שבע עובדות בשכר וכ-30 מתנדבות, ובהן מפעילות חוגי תיאטרון, אמנות, ריקוד. אך כמו כל מקום המתקיים מכספי תרומות, עלה הצורך לחזק את החצר ולקיים פעולה שתרחיב את המשאבים. השתיים, יחד עם שרית רמתי, יושבת ראש העמותה, החליטו לקיים תערוכת מכירה של עבודות אמנות, ויצרו קשר עם מירי קרימולובסקי, שאהבה את הרעיון ולקחה על עצמה את תפקיד האוצרת.
מירית סידי (מימין) וליאורה קסל, מנהלות "החצר הנשית"
תיווך אקטיבי בין הנערות לשירותים
"מה שמיוחד בחצר זה שזה לא מעון, אלא חלל פתוח לנערות. יש שם נשים שמבשלות בהתנדבות ומספרה. עבור הנערות המקום הוא נחמה, עזרה ומה שצריך עבורן", מספרת קרימולובסקי, "תמיכת העירייה היא מינימלית והמקום בנוי על מתנדבות. נירית וליאורה פנו אליי ואמרו שהן רוצות תערוכה שתהיה קשורה לחצר בחשיבה ובנושא".
הנושא שנבחר לתערוכה הוא שייך/לא שייך. "הנושא קשור לחצר, כי הכי חשוב זה לתת לנערות תחושת שייכות. אלה ילדות שלא מרגישות שוות, ובחצר הן מקבלות תחושה כזו. זה גם נושא שכל אמן יכול להתחבר אליו, בין אם מדובר בשייכות לבית, למדינה ולמגדר".
"בהתחלה נפגשתי עם קבוצת אמניות, שעובדות במתחם קיבוץ גלויות 45, מתחם תעשייתי שבו ממוקמות סדנאות של אמנים מכל התחומים. סיפרתי להן על התערוכה, הן נרתמו לרעיון ואף עזרו לגייס אמנים נוספים".
חלק ניכר מהעבודות בתערוכה הן עבודות צילום. "שני שליש מהאמנים עוסקים בדיוקן הנשי ובעיוות שלו", אומרת קרימולובסקי, ומציינת כי מאחר והגלריה עצמה לא מאוד גדולה, התערוכה תוצג בקונספט עיצובי, שבו הקיר המרכזי יהיה עמוס מן המסד עד לטפחות בדימויים נשיים, קיר שיהווה את ליבת התערוכה, כשעבודות נוספות ייתלו על הקירות האחרים.
"חוץ משוקי ומייק זיקרי, שהם כמעט הגברים היחידים בפרויקט, כולנו נשים שעובדות על התערוכה בהתנדבות. יש יותר הזדהות של נשים עם החצר", מציינת קרימולובסקי, שבין השאר אצרה יחד עם לי רמון תערוכת איורים על פי ספר הילדים "כשהדג והכריש נפגשו", שכתב החייל השבוי גלעד שליט.
"האירוע בא לחשוף את הפעילות של החצר למגזר הפרטי, שלא כל כך מכיר אותנו, ולגייס כסף, כדי להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושות", אומרת קסל. "היום אנחנו מוכרות ומוערכות על ידי המגזר המקצועי ומזה זמן יש דיבורים להעתיק את המודל של החצר גם לערים אחרות". נירית סידי, שותפתה של קסל, כתבה את מודל העבודה כעבודת תזה, וכיום היא מלמדת אותה, בחוגים לעבודה סוציאלית באוניברסיטאות, כמודל עבודה אלטרנטיבי לעבודה עם נערות במצוקה.
"העבודה מתבצעת החל מלהרחיב לנערות את החוויה הפנימית, ועד מתן מענים קונקרטיים. האופציות בחייהן של נערות שגדלות בעוני ומצבי מצוקה קיצוניים מאוד מצומצמות. נערה שחיה במצב קשה, הסביבה מאוד מנוכרת כלפיה והיא בודדה. אנחנו עושות הרבה עבודה של תיווך אקטיבי בן הנערות לשירותים כמו מעבר לבית ספר אחר במקרה של נשירה או חיבור לעובדת סוציאלית, או עמותה אחרת.
"בגלל הקשר המאוד קרוב עם הנערה, היא יכולה להגיע לחצר עם התיקים שלה ולהגיד שהיא צריכה עזרה, ואז אנחנו עוזרות למצוא מסגרת מגנה – הוסטלים ומקלטים. לפעמים אנחנו משתמשות בקופה של החצר כדי לתת מענה ראשוני.
"אנחנו משתמשות ברשתות החברתיות שלנו ושל אחרים כדי לחבר את הנערות למעסיקים. רוב הדלתות סגורות עבורן, כי אין להן קשרים חברתיים, ובגלל שאין להן הכשרה ואמצעים כלכליים לרכוש מקצוע. הרבה פעמים אנחנו עובדות להשיג תרומות של שווה כסף, כמו טיפולי שיניים, מוצרי היגיינה, תרופות, ציוד לבית הספר, בגדים, ולעתים אנחנו מצליחות להשיג מלגות למידה להכשרה מקצועית, או להשלמת 12-11 שנות לימוד".
מירי קרימולובסקי, אוצרת התערוכה
תמיכה וחיבור של הרבה אנשים
לחצר שלושה פרויקטים עיקריים – המרחב הפתוח של החצר, כבית שפתוח חמישה ימים בשבוע; דירת מגורים; ופרויקט תעסוקה וסנגור, במסגרתו פועלים מתנדבים, ובהם עורכי דין, לסייע לנערות לצאת מחובות אליהם נקלעו, שצוברים ריביות גבוהות. קסל מסבירה: "למשל, חוב לחברת טלפון סלולרי, שהחל כחוב של מאות שקלים, הופך לחוב של אלפים ומאות אלפים; חוב של אגרת טלוויזיה או מכונית שנקנתה והמשפחה רשמה עליהן. זה חלק מחיים של עוני. אנחנו פועלים לתת להן מציאות יותר מאפשרת, ולהקטין את הדינוזאור הזה, שאי אפשר לעמוד מולו. בד בבד עם הסדרת החובות, עובדים עם הנערה על יציאה למעגל העבודה".
פרויקט נוסף המופעל באמצעות החצר הוא דירה בתל-אביב, המאפשרת לנערות לעבור תהליך של יציאה לעצמאות. הנערות מתגוררות בה בין שנה וחצי לשנתיים, בליווי של עובדת סוציאלית שחיה איתן בדירה, והן מחויבות לעבוד וללמוד. לדברי קסל, בשנה האחרונה שתיים מתוך שלוש הבנות החיות בדירה ניגשו לפסיכומטרי ונרשמו ללימודי השכלה גבוהה.
"העמותה מצליחה, ואצלנו הבנות מצביעות ברגליים - באות אלינו יותר מ- 100 נערות בשנה. זה עובד, אך לא מניב הכנסה, ואנחנו תלויים בגיוס משאבים מתמשך. העמותה מתקיימת בעיקר מקרנות ומגופים ממשלתיים. אחד הדברים הקשים בעולם של המגזר השלישי הוא חיים של הישרדות, במקביל להישרדות של האוכלוסייה. מצד שני יש מפגש מדהים ומרגש עם אנשים שמוכנים לתרום ולתת מזמנם, אנשים עסוקים".
"האירוע יהיה מכובד בגלל תרומה של כל כך הרבה אנשים. יותר מ- 100 אמנים, חלקם ידועי שם, תרמו את עבודותיהם, ועבודה של שעות על גבי שעות של מתנדבות – מירי שמיר המפיקה, אורנה לוצקי, אמנית שעוזרת לנו בהקמת האירוע, מירי קרימולובסקי האוצרת, שהצליחה להביא אמנים, המשרד של שוקי זיקרי, משרדי עיצוב גרפי ודפוס פרא, קסטיאל שנתן את המקום, רן שמואלי שנותן את הקייטרינג, יקב קסטל ויקב קלו דה גת, גבינות רן בוק, "לחמים", שוקולד תמר סביר, שנותנת את הקינוחים, ומי שנותן כרטיס טיסה לבנגקוק".
בין האנשים שנרתמו לפרויקט ויישאו דברים במהלך הערב - רות דיין, מחלוצות הפעילות החברתית למען נשים בארץ, פרופ' אבישי ברוורמן, השר לענייני מיעוטים, וכן השותפים לפרויקט - רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב–יפו, ומייק זיקרי.
בתכנית האמנותית תופיע מארינה מקסימיליאן בלומין בקטעים אקוסטיים מתוך המופע החדש שלה, ומיכל רונאל תתפוס את עמדת הדי.ג'יי.
"עשייה חברתית היא עשייה שאי אפשר לעשות לבד, והיא יכולה להיעשות רק בתמיכה וחיבור של הרבה אנשים יחד, שכל אחד מביא מה שהוא יכול מתוך העולם שלו", מסכמת קסל. "אנחנו יכולות להפעיל את החצר רק מתוך חיבור של המגזר השלישי, העולם הפרטי, עולם הפילנתרופיה ומשרדי ממשלה, ומתוך זה אפשר להביא, אולי, לשינוי של מציאות חיים. במקרה שלנו, של נערות במצוקה, שחיות בחברה לא שוויונית. כמו כל עמותה, גם אנחנו מאמינות שכל אחד מרוויח מחברה בריאה יותר של אנשים שיכולים לתת מעצמם יותר".
בין האמנים המשתתפים: אביב אילנה, אבן זהר אביבה, אברהמי רלי, אדר ציפי, אולמן גד, אורבך נונה, אטון מאיה, איזנבך יעלה, איזנוסר בתיה, אפשטיין מקס, ארגוב חכמון יעל, ארקוש רוני, אשכנזי שולמית, אשל גרשוני ביאנקה, בוירסקי רונה, בוקובזה אריק אליהו, בכר ארז, בלבן יעל, בן ארי רוני, בן ישראל גילה, בן נון מירית, בן עמי אורנה, בצלאל עדי, בר אור שגית, ברמי רות, ברנס אביבית, גד הדר, גולן נחמה, גלין גלר טליה, גמזו מיכל, גרטנר איטה, גרסטל יהודית, דה לנגה יצחק, דיין אודי, דינר אליהו, דקל דרורה, היימן מירב, הרסון יוחנן, וינר עומר רקפת, וייס כרמלה, זלק עדי, טל בועז, יגר חנה, יודקביץ נגה, ינקו מרסל, יפה מיכל, כרמלי ורדה, לבנה ליליאנה, לדרברג תמר, לוי דינה, לוי יונתן, לוי עפר, לוצקי אורנה, מכנס אלמה, סבליה איתן, סרחיו דניאל, עומר נולי, פילצר סטייסי, פלדמן דורית , צדר מירה, צ'חנובסקי שושנה, ציין איילת, קדמי אופיר, קליפשטיין אפרת, קסטרו אסתי, רז טליה, רימון לי, רנצר פיליפ, שאול יובל, שוובל איבן, שור נטלי, שושני נאוה, שחם אסנת, שטיין גילה, שטרוק הרמן, שלוס רות, שמחון מיכה, שפיר בל, שר אדם.
התערוכה תתקיים ביום רביעי, 28 באפריל 2010, ב-19:30 (ערב אחד בלבד!) בגלריה במתחם קסטיאל, תל-אביב–יפו. דמי השתתפות: 150 ₪, הצטרפות לאגודת הידידים: 1,000 ₪ לזוג (התרומה מוכרת לצרכי מס). לאישור הגעה ולכרטיסים: 050-9493602 (אבי).