הקהל בישראל מבין
 
לאל דימיולה, שינחת אצלנו לסבב הופעות השבוע זו הפעם השביעית, יש זכרונות מעניינים מישראל. "פעם אחת הגעתי לכאן שלא על מנת לקיים הופעות מסחריות, אלא כדי להפגין תמיכה בעם ישראל, בתקופה בה נחתו אצלכם טילי סקאד במלחמת המפרץ הראשונה, בראשית שנות ה-90", הוא משחזר. "אני חבר טוב של דייוויד ברוזה, והוא ואשתו אז, רותי, גרו בתקופה ההיא בסמוך לביתי בניו-ג'רזי. כאשר המלחמה פרצה וטילים התחילו ליפול על תל-אביב, העליתי את הרעיון לבוא אליכם ולהופיע בפני חיילים, על מנת להפגין תמיכה.
 
"רותי ארגנה את המסע הזה, ויצא לי להיות שם בתקופה הזו. מה שמעניין הוא שכאשר הופעתי בפני החיילים האמריקאים שהפעילו את סוללות הפטריוט, אף אחד מהם לא ידע מי אני. הם האזינו בעיקר למוזיקת ראפ. ואילו כאשר הגעתי לבסיסי צה"ל, כולם הכירו אותי. עשו לי קבלת פנים כל כך חמה, שקשה לתאר. זה היה ביקור בלתי נשכח ונוגע ללב, מה גם שקיבלתי איזו מדליה לאות הערכה על השתתפותי במאמץ שלכם. אני חושב שתמיד הייתי אמן בינלאומי, שמוערך במדינות ברחבי העולם יותר מאשר בארצות הברית. כך שגם בישראל אני מרגיש נחשב יותר מאשר באמריקה".
    
מה שגורם לך להימשך לישראל ולהגיע לכאן שוב ושוב זה הקהל המקומי?
 
"למרכיב הזה יש השפעה רבה. לקהל בישראל יש הבנה גדולה לרגשות המובעים במוזיקה בכלל, וביצירה שלי, כך אני מרגיש, בפרט. אני חש כימיה רבה עם הקהל בהופעותיי בישראל, וזה מאוד מהנה עבורי להופיע בפני ציבור בעל יכולת כזו להבין את מה שאנחנו עושים".
 
היו לך שיתופי פעולה עם אמנים ישראלים?
 
"פרט לברוזה הייתה לי חוויה נהדרת עם אחינועם ניני, שהשתתפה באחד מאלבומיי, וכמובן שניגן איתי גם שותפה ליצירה, גיל דור. כך שיש לי קשר מקצועי עם כמה אמנים ישראלים, וכולם מצוינים".
 
אני תופס את דימיולה בשיחת טלפון לבית המלון ברומא בו הוא שוהה, לצורך הופעות באיטליה. משם יעבור לטורקיה, התחנה הבאה במסעו האירופי, ולאחר מכן ינחת אצלנו. אני שואל אותו במה שונה World Symphony, המופע אותו הוא מעלה כעת, מהרפרטואר של הופעותיו בעבר.
 
"מדובר בקומבינציה של רשמים מוזיקליים, שבבסיסם אספקטים של ג'אז, קלאסי והשפעה לטינית כבדה", הוא אומר. ביסודו של עניין זו מוזיקת עולם בעלת יסוד לטיני. מדובר בהתפתחות של מופע שהתחלתי להעלות אותו כבר בראשית שנות ה-90, כאשר הלהקה שליוותה אותי אז הייתה, בדומה להרכבים שלי מראשית הקריירה, יותר בעלת אוריינטציה של פיוז'ן. כעת מדובר במופע אקוסטי יותר, עם כלים כמו בנדוניאון ואקורדיון. החיבור בין גיטרה אקוסטית ואקורדיון עושה הבדל משמעותי מבחינת איכות הסאונד ומנעד המלודיות והרגשות שהוא מעביר".
 
לצד דימיולה יעמדו על הבמה בסדרת המופעים בישראל שני נגנים איטלקים, פאוסטו בקאלוסי (אקורדיון) ופאו אלפונסי (גיטרה שנייה), גומבי אורטיז (פרקשן), אמן קובני שמנגן עם דימיולה כבר יותר מ-20 שנה, פיטר קאזאש (תופים/ פרקשן) מהונגריה, וויקטור מירנדה (בס), אף הוא מקובה.
 
אמן הגיטרה והיוצר-מוזיקאי בנה לעצמו שם של אמן ייחודי, פנומן בנגינה בעלת טאץ' אישי אותנטי מזוהה, הן בגיטרה חשמלית והן באקוסטית. הקריירה שלו משתרעת כבר על פני יותר מ-30 שנה, כשנקודות הציון המרכזיות בהתפתחותה - בנפרד מפאזת הסולו שלו, המצליחה בזכות עצמה וכוללת כ-30 אלבומים ומאות רבות של הופעות בכל רחבי העולם - היו שיתופי הפעולה שלו בשנות ה-70 עם הפסנתרן האגדי שגילה אותו, צ'יק קוריאה, והרכבו המהולל Return To Forever, ובשנות ה-80 עם פאקו דה לוצ'יה וג'ון מקלאפלין, בהרכב הגיטריסטים הווירטואוזי "טריו".     

אל דימיולה. צילום: יח"צ

משתמש בכל האצבעות
 
דימיולה, 55, יליד ניו ג'רזי, בן למשפחה ממוצא איטלקי, גדל לדבריו דווקא על המוזיקה של אלביס פרסלי, הביטלס וה"ונצ'ורס". "כילד הושפעתי מאנרגיות הרוק שהיו המובילות בתקופה בה גדלתי, וזו הייתה המוזיקה אותה אהבתי", הוא משחזר. "אבל מגיל תשע למדתי לנגן בגיטרה בסגנון ובכיוון המגיעים יותר מאזור הג'אז.
 
"בהמשך, כשהלכתי ללמוד בבית הספר למוזיקה של ברקלי בבוסטון, התפתחתי גם לכיוונים קלאסיים. כך שהייתי אולי האמן הראשון ששילב סאונד של רוק יחד עם הגישה הג'אזית והקלאסית המתודית שהוענקה לי בבית הספר. ספגתי את השפעות הג'אז והפיוז'ן גם כשהופעתי בראשית הדרך במועדוני המוזיקה בעלי האופי הלטיני בניו יורק".
 
אמרת פעם שלא קיבלו אותך ל"חבר'ה" בגלל שלא ניגנת כמו אריק קלפטון, ג'ימי הנדריקס וג'ימי פייג'.
 
"או, זה היה בראשית גיל העשרה שלי. לא הייתי מקובל בקרב נגני להקות הרוק, בגלל שסגנון הנגינה שלי היה מבוסס מאז ומעולם על שימוש בכל סקלת המיתרים והאקורדים. אני זוכר שכבר מראשית הדרך למדתי להשתמש בכל אצבעות ידי השמאלית בנגינה, כאשר הגיטריסטים בסגנון הרוק, כמו קלפטון, פייג' ושאר אמנים בולטים מאותה תקופה, לא השתמשו באצבע השנייה או הרביעית בנגינה, אלא תמיד בראשונה ובשלישית, שזה הסגנון המקובל באופן קבוע במוזיקת הרוק.
 
"אבל אותי מעולם לא לימדו כך, ומצאתי שהסגנון הזה פחות מתאים לי. גיליתי כבר על ההתחלה שאותי יותר מעניין לממש את הגישה בה אתה משתמש בכל אצבעות ידך. כך האפשרויות שלך להפיק צלילים מגוונים גדולות יותר".
 
ב-1971, בסמסטר השני ללימודיו בקולג' למוזיקה ברקלי, דימיולה החל לנגן בקוורטט פיוז'ן שאותו הוביל הקלידן בארי מיילס. חבר של דימיולה העביר קלטת הופעה של ההרכב לידי צ'יק קוריאה, וב-1974 הוזמן דימיולה להצטרף לפיוז'ן סופר-באנד של קוריאה, כמחליפו של הגיטריסט ביל קונורס.
 
"ישבתי בדירתי בבוסטון ביום שישי אחר הצהרים, כאשר צ'יק התקשר וביקש ממני לבוא לחזרה בניו יורק", סיפר דימיולה בעבר. "לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. אבל תוך עשר דקות ארזתי כמה בגדים לתוך תיק קטן, נסעתי לניו יורק, ומעולם לא ראיתי יותר את אותה דירה בבוסטון". בעקבות אותו סופשבוע של חזרות, עלה דימיולה לראשונה היישר לבימת הקרנגי הול בניו יורק כגיטריסט, לצד קוריאה (פסנתר/ קלידים), סטנלי קלארק (בס) ולני ווייט (תופים).
 
במבט לאחור, כבר אז איתרת את הזהות המוזיקלית שלך?
     
"האמת היא שגם לאחר שהתחלתי את הקריירה שלי, לקח לי זמן מה למצוא את הקול האמיתי שלי. כאשר הצטרפתי להרכב של צ'יק קוריאה, Return To Forever, הייתי בסך בכל בן 19 והסגנון המוזיקלי שלי עדיין לא היה מגובש. בהמשך התקופה הזו שבה שעבדתי עם הלהקה, ולקראת סוף שיתוף הפעולה שלי איתם, גיליתי את ההתחלה של החותמת האישית שלי בנגינה ובהלחנת מוזיקה. אז בעצם התחלתי את מה שלימים הפך לקריירת סולו אישית".
 
עד כמה שתי הפאזות המקצועיות הידועות שלך, ב-Return To Forever וב"טריו", סייעו להתפתחותך ולשדרוגך כמוזיקאי?
 
"אין ספק שההרכב Return To Forever היה הקטליזטור, בהא הידיעה, שהפך אותי לאמן מפורסם. זה ברור. שיתוף פעולה כגיטריסט עם החבר'ה האלה באותה תקופה היה מבחינתי חלום שהתגשם. עוד קודם לכן הערצתי אותם, ולנגן עם חבורה בעלת מוניטין מכובד שכזה, זו הייתה עבורי משאת נפש. בעקבות ההופעות וההקלטות איתם הפכתי מיידית למפורסם ברחבי העולם, והייתי צריך לקחת את זה לשלב הבא.
 
"הוצאתי שלושה אלבומי סולו, ששניים מהם, Elegant Gypsy ו-Casino, הפכו ללהיטי ענק. זה הוביל לשלב הבא: למצוא נגנים ולעשות עוד צעד בקריירה. המפגש עם ג'ון ופאקו היה מבחינתי מהלך גדול ושונה מכל מה שעשיתי עד אז, וללא ספק תרם לי אישית ולהתפתחותי כמוזיקאי ויוצר עצמאי".
 
החיבור הזה הוליד את האלבום הנפלא Friday Night In San Francisco (1980), שנחשב מאז לקלאסיקה, ולאחר מכן גם את Passion, Grace and Fire (1983). השלושה גם יצאו לסיבובי הופעות חובקי עולם וסוגרי קופות.
 
שלושה אנשים עם אגואים גדולים
 
ב-1996 נאספתם מקלאפלין, דה לוצ'יה ואתה לסיבוב איחוד. יש סיכוי לעוד ריוניון כזה?
 
"אני לא יודע מה לומר. לחבר שוב שלושה אנשים עם אגואים כל כך גדולים זה מאוד קשה. הייתי רוצה שזה יקרה שוב, אבל אני לא חושב שיש סיכוי גדול. סדרת המופעים שעשינו אז לא הייתה כל כך מהנה. זה היה יותר כמו מאבק כוחות. בהתחלה זה עוד היה פנטסטי, תחרותי אבל מפרה, אבל בהמשך צצו כל מיני בעיות אישיות בתוך ההרכב וזה כבר לא עבד כמו שצריך".
 
במרוצת קריירת הסולו שלך שיתפת פעולה עם מוזיקאים רבים בהם, בין היתר, פול סיימון וקרלוס סנטנה. איך הייתה העבודה איתם?
 
"סנטנה ואני זה סיפור ארוך, שחוזר לאלבום Elegant Gypsy, שבו כתבתי במיוחד עבורו קטע בשם Midnight Tango. נפגשנו בביתו שבקליפורניה על מנת להקליט אותו, וזו הייתה עוד דוגמה לאופן שבו מנגנים אמני רוק, שלא רגילים לנגן עם 'יד מלאה'. היו בקטע אקורדים שהיה צריך לנגן נכון ומדויק, וזה היה אז כנראה קצת יותר מדי בשבילו, והוא ויתר.
 
"כשהאלבום יצא, בלעדיו, היא הצטער שהוא לא נטל בו חלק וביקש לנגן באלבום הבא. זה הוביל לסיבוב הופעות משותף, שהיה נהדר ושנינו מאוד נהנינו ממנו. אני הופעתי עם להקתי והוא עם 'סנטנה', ובסוף הערב ניגנו יחד. זה היה במהלך 1980 ו-1981, וכל קונצרט היה בפני כעשרת אלפים צופים.
 
"העבודה המשותפת עם פול סיימון הייתה התגשמות חלום, משהו שלא האמנתי שיכול לקרות. הייתי מעריץ נלהב של סיימון וגרפנקל, וקניתי את כל התקליטים שלהם. קיבלתי טלפון מפול קצת לפני שהתחלנו בהכנות לאיחוד של Return To Forever, ב-1985. זה היה כבוד גדול בשבילי לעבוד איתו (על Allergies, מהאלבום Hearts and Bones, 1983). למען האמת זה היה אמור להיות אלבום אולפן שיציין איחוד היסטורי של סיימון וגרפנקל, מה שלא קרה בסופו של דבר, וזו עוד דוגמה לאמנים בעלי אגו שלא מצליחים, למרבה הצער, לגשר על פערים אמנותיים ואישיים".
 
ועבדת גם עם אמן יווני מוכר ואהוב בישראל, יורגו דאלארס.
 
"זו הייתה חוויה פנומנלית לעבוד איתו, ואנחנו עדיין חברים טובים. היה מרגש לעשות איתו את הפרויקט (The Running Raads, מ-2001), שהפך לאחד האלבומים הנמכרים ביוון בתקופה ההיא. דאלארס הוא אחד האמנים הבולטים במדינתו ומייצג את המוזיקה היוונית השורשית, הבסיסית והאותנטית. את מה שהוא עושה ואת סגנונו אפשר להשוות לפלמנקו במוזיקה הספרדית. הוא נחשב ביוון לאושייה מוזיקלית, בדומה לפרנק סינטרה ואלביס פרסלי בתרבות האמריקאית".
 
דימיולה יופיע בישראל ב-28 באפריל בהיכל התרבות בתל-אביב, ב-29 באפריל באודיטוריום בחיפה וב-1 במאי במשכן לאמנויות הבמה בבאר שבע.

לרכישת כרטיסים