בורחים מהתרבות הערבית
 
"כלת הים", סרטה השני של קרן ידעיה (הקודם היה "אור" הנהדר), הורכב באווירתו, אופיו והטוויסטים הדרמתיים בעלילתו על פי מודל הסרט הטורקי או הסרט הערבי, שהוקרן בעבר בערוץ הראשון בכל יום שישי אחרי הצהריים, או הסרט ההודי. או את הנוסחה של הבמאי ג'ורג' עובדיה, שהעתיק בזמנו לכאן את עלילות הסרטים שעשה באיראן, ובהצלחה לא מבוטלת.
 
"כלת הים" מגולל את הקשר העמוק, וגם הטעון, שבין בני שתי משפחות, יהודית וערבית. אבי המשפחה היהודית, ראובן (מוני מושונוב), הוא בעל מוסך ביפו. האם אוסי (רונית אלקבץ) היא עקרת בית. ושני ילדיהם, מאיר (רועי אסף) ומלי (דאנה איבגי), עובדים במוסך.
 
שני העובדים הקבועים שלהם הם אב ובן ערבים, חסן (חוסיין מחאג'נה) ותאופיק (מחמוד שלבי). מלי ותאופיק בני ה-20 פלוס, המכירים זה את זה מאז ילדותם, מנהלים רומן חשאי לוהט, וכאשר מלי נכנסת להריון מתכננים השניים לטוס יחדיו לקפריסין, להינשא שם ולהציג בפני ההורים עובדות מוגמרות. אלא שאירוע טרגי בלתי צפוי קוטע את תכניותיהם ומשנה את המציאות היומיומית שלהם מהקצה אל הקצה.
 
אבל מעבר לעלילה המלודרמתית-תואמת הטלנובלה, הבמאית משתמש באופן מודע באמצעים אמנותיים הלקוחים מאותו קולנוע ערבי פופולרי מדובר. בין אם זה באפיוני שימוש בעדשות מצלמה, או בהקפאת תנועה, או בשלל מוטיבים נוספים המאפיינים את הז'אנר.
 
"יש סיבה להומאז' הזה", אומרת ידעיה. "אני מנסה להעלות פה בארץ קצת את הדיון הקולנועי על הסרט, ומשמח אותי שיש רבים שהבינו את זה. השאלה היא למה במקום כמו ישראל, שיש בו ערבים מכל מיני סוגים, בורחים מהתרבות הזו. הרי יש כאן ערבים פלסטינים, יהודים ממוצא ערבי, ואשכנזים שמושפעים, או יכולים להיות מושפעים, במובן הטוב של המילה, מהערביות שסובבת אותם ומהאופי המזרחי של המקום. אני חושבת שלמקום הזה יש אופי מזרחי, אבל אנחנו מנסים לברוח ממנו. על זה צריך לדבר".
 
 והרעיון הוא לעשות סרט עממי שידבר לכל העם, כמו שהתבטאת בהצהרת הכוונות שלך בזמן  הצילומים?
 
"לא אמרתי שאני רוצה לעשות סרט פופולרי במובן של ללכת למקום הקל. זה לא בא משם. זה בא ממקום שאני רוצה לעשות סרט פוליטי, אבל שהוא לא ייראה כזה ממבט ראשון, ויצליח לגעת".
 
אבל בהתייחס לקולנוע שמדבר לכל העם, בשנים האחרונות הסרטים הישראליים שהצליחו בגדול כבר לא היו תפורים לפי המתכונת הזו. ואני מדבר על סרטים שעברו את ה-200 ו-300 אלף צופים, כמו "סוף העולם שמאלה", "בופור", "שבעה", "איים אבודים" ו"סיפור גדול".
 
 "לפי מה ששמעתי, מה שניסיתי לעשות כנראה מצליח. עובדה היא שפתחנו יפה בקופות. הצלחנו לא להיות סרט שכוח, אלא כזה שקהל בא אליו. אני לא יודעת אם אני חולמת על 300 אלף צופים. גם 100 אלף יהיה נהדר. אבל זה כן סרט לקהל הרחב, מה שדי מפתיע אותי.
 
"לפי מה שאני קוראת בטוקבקים, הקהל הרחב מבין הרבה מהדברים שכיוונתי אליהם. יש תגובה מדהימה שמאוד אהבתי, של מישהו שכותב: 'זה סרט יפהפה, מדהים, מרגש ומיוחד. יצאתי מבולבל. אני לא יודע מה כל כך אהבתי בו. הוא נראה כמו סרט של פעם, עם המון טעויות. איך זה יכול להיות? היא בטח התכוונה לזה'".

 
קריאת תיגר על הבון-טון
 
גם אותי הצלחת לבלבל.
 
"הרעיון היה לבלבל אתכם בשביל לייצר דיון. על מה? על השעמום והקיבעון המחשבתי בעיניי בקולנוע המודרני והכאילו איכותי. אני לא מתייחסת למיינסטרים אלא לקולנוע האיכותי. איתו אני מנסה לנהל דיון, ולהגיד לו שבעצם גם הוא תקוע. הקולנוע האיכותי והאמנותי, שרוצה להיקרא ככה, ולהיחשב להכי חתרני - בעצם הוא סגור בתוך עצמו, בתוך שתיקות אינסופיות ושוטים ארוכים ומשמימים. יש סרטים כאלה שהם יצירות מופת, ויש סרטים כאלה שהם חיקוי עלוב. ולא מדובר בקולנוע הישראלי, אלא בקולנוע העולמי בכלל. אני יוצאת נגד איזו אסתטיקה תקועה שקיימת בו".
 
"כלת הים" הוא סרט מאוד מסוגנן. כל מה שאנחנו רואים בו היה מכוון?
 
"כמעט הכל מכוון. תמיד יש דברים שיוצאים משליטה, ושם נמצאים רגעי התענוג המיוחדים. מישהו כתב בטוקבקים, ומאוד אהבתי את זה, ש'כלת הים' זה 'טריפו פוגש סרט ערבי'. ואם לדייק, קרן של 'אור' פוגשת סרט ערבי. יש בו קטעים שהם בהחלט ריאליסטיים. יש בסרט את סצינת הלידה, שהיא בעיניי מדהימה, ואנשים בוכים ונקרעים בה. יש בה שילוב מדהים של שני האלמנטים.
 
"ב'אור' הוכחתי שהייתי יכולה לביים אותה באופן ריאליסטי, שיראו את הדם וכל מה שיוצא, שזו השפה של 'אור'. אבל פה אמרתי שאני הולכת לעשות סצינת לידה הכי לקוחה מהסרטים המצריים הזולים, אלה בלי הכסף. אמרתי בכוונה שאני רוצה בובה, בכלל לא עניין אותי שיהיה שם תינוק ושישימו לי עמוד מעאפן שיסמן חדר לידה. ואני אומרת לצלם שיעשה את זה במדיום-שוט ואומרת לדאנה, 'יאללה, תיכנסי ללידה'. כאילו הכי זול ומעאפן שיש. אבל המשחק של דאנה, משהו שם בעומק, הוא מהריאליזם של 'אור'. זה נשאר, האמת הזו. וזה עובד על אנשים. לא על כולם. יש אנשים שיוצאים החוצה, וגם זה סבבה".
 
כלומר את מכניסה לדיון גם את "אור".
 
"הסרט הזה הוא קריאת תיגר, בין השאר, גם על 'אור'. כתבו מאוד יפה באיזה מגזין שלמרות שהוא חתרני, 'אור' נכנס איכשהו לקאנון. הוא הפך להיות תו איכות שכל הבון-טון אומרים, אנחנו אוהבים את 'אור'. ונגד זה אני חותרת, כלומר נגד כל מה שמוגדר כבון-טון, ומנסה בעצם כאילו לתקוף סרטים כמו 'אור', או את החקיינים של 'אור'".
 
לצורך השגת אמינות, השתמשת בסרט במומחה לסרטים ערביים.
 
"כשאני עובדת, יש לי הרבה יועצים. למשל, בהקשרים הפוליטיים ניהלתי דיון מאוד מעניין עם מירון בנבנישתי, שהוא איש מרתק. ובעניין של הסרטים הערביים הבאתי את אייל שגיא, שהוא מומחה גדול לסרטים מצריים. הוא שדרג את האוסף שלי. אני חושבת שצרבתי ממנו לפחות 50 סרטים. למדתי ממנו המון דברים שלא ידעתי על הסרטים המצריים. למשל, הצורה שבה הם חותרים נגד השלטון במצרים, ואיך הם עושים את זה, ומה הסימבולים שם, ולמה צריך אפילו את הסימבולים הפשוטים והקיטשיים, שכולם מבינים. כל אחד יודע מה ילד מסמל ואיזה דימויים אחרים קיימים, כי אי אפשר להגיד את האמת".
 
על פי גילך, 37, לא יכולת לגדול ממש על הסרטים הערביים של יום שישי אחר הצהריים.
 
"זה היה בדיוק בזמני, כשהייתי בת עשר. גדלתי עליהם לגמרי, הם היו ההורים שלי. גדלתי עליהם בגיל האהבה הנאיבית. בתקופה של בין חמש לעשר שנים ראיתי כל יום שישי סרט ערבי. לצורך הסרט עשיתי השלמות של שחזור, של לראות, של להיזכר, וגם שתהיה לי יד מכוונת שתראה לי את הסרטים החשובים שם, את הבמאים האיכותיים.
 
"צריך להבהיר שהקולנוע המצרי הוא לא מקשה אחת. היה לי תענוג לגלות במאי בשם מוחמד חאן, שהוא יוצר בקנה מידה עולמי. ראיתי שתי יצירות מפעימות שלו. אחד הוא 'החלומות של הינד וקמיליה', סרט פמיניסטי, אמנותי ומרגש. פשוט יפהפה. יש לו יכולות אסתטיות מדהימות. והשני הוא 'אשת איש חשוב', סרט ביקורתי על תקופת שלטון הקצינים במצרים, וגם סרט על מה הם אהבה ונישואין. סרט כל כך מורכב, שלוקח בסיבוב כל סרט שהוצג השנה בקאן".

 
מוני מושונוב ורונית אלקבץ ב"כלת הים"
 
הלכה עם המצריות עד הסוף
 
אני עדיין תוהה במה תורמים אלמנטים ז'אנריסטיים סגנוניים כמו זום-אין מהיר ועמוק ופריז-פריים למסכת הרגשית העוברת על הצופה.
 
"יש פה כמה אלמנטים שמתחברים. יש את הרמה הפוליטית ואת הרמה האסתטית השלובות יחד. אני טוענת שהצהרה אסתטית היא הצהרה פוליטית, אם היא עשויה נכון. ברמת ההצהרה הפוליטית הספציפית, הערבית-ישראלית - הניסיון לחפש שוב את השורשים הערביים שלנו, של הפלסטינים שחיים פה. כלומר להחזיר לשולחן הדיונים את הערביות של המדינה הזו.
 
"במובן הפוליטי-אסתטי זה לחתור נגד מה שנחשב יפה ונכון, ולהציע היבט רחב לאסתטיקה שנחשבת זולה, אבל בעיניי יכולה להיות מאוד יפה. כמו הסרטים המצריים וההודיים. כלומר, למה עולם האמנות והקולנוע סוגר את עצמו? אם אנחנו לוקחים את הדיון האסתטי הזה עוד שלב, לפוליטי, אנחנו יכולים לנסח מחדש מי מגדיר מהי תרבות ומהי תת-תרבות, ואם נלך יותר רחוק, אז מי מגדיר מיהו טוב ומיהו רע, או מה גבוה ומה נמוך".
 
לא חששת שיקטלגו את הסרט כטלנובלה?
 
"אין לי חששות. מי שאומר, שייהנה. הלכתי לעשייה הזאת בתשוקה ובסקרנות".
 
מה שמרתק בסרט, בין היתר, זוהי הסינכרוניזציה המושלמת של המוזיקה של שושן עם העלילה. איך עבדת איתו?
 
"מסכן, טרטרתי אותו. הוא אומר, 'עשית לי בית ספר, רימית אותי'. השחקן רועי אסף הביא לי את שושן, שכתב את המוזיקה להצגת יחיד שלו, 'הילד'. הוא סיפר לי ששושן היה הולך ברחוב שעות שפוף ומדוכא, בגלל שעבדתי עליו חזק שם. היה קשה, אבל טוב. איזה גאון הוא, ואיזה שיר מדהים יצר לסוף הסרט".
     
הליהוק של דאנה ורונית אמנם מתבקש, לאור עבודתן בסרט הקודם, אבל האם הוא לא מתבקש מדי? והאם לשתף גם את אחותה הקטנה של דאנה, לילי איבגי, זה לא סוג של גימיק?
 
"לגבי דאנה ורונית, עליהן יכולתי לסמוך בלב שלם שהן יעשו את מה שאני זקוקה לו. ולילי נהדרת ודומה לדאנה ולשלבי. זה שהיא דומה לדאנה זה ברור, אבל לשלבי? זה מדהים".
 
גם מחמוד שלבי הוא תגלית מפתיעה.
 
"כן, מצאנו אותו. הוא מוזיקאי מעכו, ולא היה בעל ניסיון כשחקן. עכשיו הוא הפך להיות שחקן ומתחיל להיות כוכב בצרפת. התאהבו בו. בזכות 'כלת הים' הוא כבר משחק בשני סרטים צרפתיים".
 
הדמות שרונית אלקבץ עושה לא כל כך ברורה לי. היא אישה מעורערת? בעלת מניירות?
 
"יש לה איזה סיבוב שם. רונית, גם בחיים וגם בקולנוע, תמיד הולכת צעד אחד יותר רחוק, ומוני מושונוב אמר בחזרות שהוא מעריץ אותה ומקנא בה על כך. תמיד היא מעזה ללכת עוד צעד, ולקחת את הסיכון שחלק לא יאהבו או לא יבינו אותה. בקטע הזה אני חושבת שהיא הלכה עם המצריות עד הסוף ונהייתה שם גדולה מהחיים. זאת הדמות שלה, של כזו דיווה. על חלק מהדברים דיברנו, וחלק נוצרו תוך כדי. יש כל מיני אזורים בעשייה. אני מרוצה ואוהבת את שלל התגובות שרונית מייצרת. זה מעניין".
 
קראת לסרט על שם אחד מכינויי החיבה של יפו. יכול להיות שיפו היא הגיבורה האמיתית של הסרט?
 
"לא באמת. יפו במובן הסימבולי, בהקשר זה שאנחנו, הישראלים היהודים, לא יודעים שיש לה עבר אחר. לא יודעים שקוראים לה 'ערוסת אלבחר'. השם באמת מרמז על הכוונות הפוליטיות שלי, וגם נשמע טוב".

 
דאנה איבגי ב"כלת הים"
 
יש משהו מעוות בהערצה
 
פרט לסרטיה הארוכים חתומה ידעיה על שלושה קצרים. "אלינור", אותו יצרה ב-1993 במסגרת לימודיה ב"קמרה אובסקורה", עקב אחר תקופה קשה בחיי שתי חיילות, בשל הסביבה הגברית המקיפה אותן. "לולו", שנוצר ב-1998, עסק בערב בחייה של זונה בתל-אביב. ואילו "תחתונים" מתאר מסע תלאות ביזארי שעוברת אישה בדרך לקניית תחתונים בפריז.
 
אם נוסיף לכך את "אור" ו"כלת הים", מתקבלת מסכת יצירה על נשים במצבי מצוקה. "נשים סובלות", אומרת ידעיה. "גם גברים סובלים, אבל הם פחות מודעים לזה אולי. הם כבר איבדו את היכולת לבכות בלילה. אני אישה, אז אני עוסקת בגיבורות נשים. חסרות גיבורות נשים בקולנוע. סרט שיותר קשה לי איתו, למרות שאני מאוד מחבבת אותו, הוא 'תחתונים'. הוא יחסית סרט בורגני, כי הוא לא מלחמה של חיים ומוות. שאר הגיבורות הן באמת במצבי הישרדות שונים.
 
"על 'תחתונים' אמרתי לעיתונאים שמבחינה פוליטית אני מסרבת לנהל עליו דיון אינטלקטואלי. שהם ינהלו אותו בלעדיי. אני מודעת לכך שאפשר לנהל איתו דיון אינטלקטואלי על מעמד האישה, והאישה כאובייקט, אבל ההחלטה שלי היא לסרב לנהל את הדיון הזה. אני מתייחסת אליו כבדיחה פמיניסטית. נורא חשוב לי לסמן את הקו בין נשים שהסבל שלהן הוא מקומי מתוך הבעיה המעמדית שלנו, לבין הנשים שמשלמות את המחיר הכי כבד בחברה הפטריארכלית, למרות שאני לא מזדהה עם המושג הזה. הפמיניזם שלי הוא קצת אחר".
 
את מנסה לשרטט ב"כלת הים" את מתאר הדו-קיום האולטימטיבי באמצעות סיפור האהבה של מלי ותאופיק, אבל מצד שני מאיר (רועי אסף) הוא הסטריאוטיפ של שונא הערבים הטיפוסי.
 
"לרועי האם אומרת באיזשהו רגע בשולחן 'אתה לא תעשה לנו פה טרור'. הדמות שלו, ברובדים היותר מורכבים שלה, היא שכולם מאשימים אותו בכל החרא. הוא מסמל משהו בחברה שלנו, אבל גם מי שרואה את הסרט מבין שהוא לא אשם. לילה לפני הזוועה הנוראית הוא מגורש מהבית. אני חושבת שהוא לא מסמל רק את היהודים הגזענים, אלא גם את 'אחינו הטרוריסטים'. אבל בסופו של דבר יש מקום לתקווה, זה תלוי בנו. אני אפילו לא מתביישת להציע בסרט פתרון".
 
לפני חמש שנים זכית ב"מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן, בזכות "אור". עד כמה זה סחרר אותך?
 
"זה השפיע עליי בכמה רבדים. קודם כל, כמובן שהכרה היא דבר נעים שחשוב להמשך היצירה. במובן המאוד אישי עברתי דווקא רגעים מאוד קשים של דיכאון, של איזו אובר-הצלחה, ולקח לי זמן למצוא את עצמי מחדש, מבחינה רגשית. להפסיק לחשוד שאנשים נחמדים אליי בגלל שאני קרן ידעיה, וכל מיני שטויות כאלה, ולדאוג שהשתן ייעצר במקום הראוי לו ולא יעלה מעלה מעלה.
 "וזה קשה, כי אתה מקבל כאלה כמויות של הערצה. די מהר הבנתי, ומאז אני טוענת, שהערצה זה משהו שאנשים לא אמורים לחוות. יש משהו מעוות בהצלחה ובהערצה. אנחנו לא אמורים להיות במקום הזה. זה מקום רגשי דפוק. ולקח לי זמן למצוא את עצמי מחדש, ולגלות את הצניעות מחדש. לשאלה האם זה סירס, הפחיד או שיתק אותי? התשובה היא לא. אני שועטת קדימה בהנאה, ואומרת תודה על הזכות להמשיך לעשות".