לא סומכים על הקהל
 
אני מתנצל מראש: במאמר הזה לא אזכיר, כהרגלי, את כל שמותיהם של השותפים בהעלאתם של "כתם לידה" בהבימה ושל "ולנטינו" בבית ליסין. מרביתם, אם לא כולם, חשובים לי ככוהני אמנות הבמה, וכבני משפחה שגם ברגעי מחלוקת הם  יקרים לי ואהובים.
 
ייתכן גם שבמהלך הדברים אחשוף, בניגוד למקובל, פרטים שעשויים להסגיר את סודות העלילה (וזו מילה בעלת משמעות כפולה) בשני המקרים. אי לכך, מי שעדיין לא ראה ומנוי וגמור עימו לראותן, טוב יעשה אם יפסח על המאמר הזה.
 
ההחלטה לכתוב מאמר אחד על שני המחזות אינה קלה, אבל היא מעוגנת, לפחות על פניה, בדברי הפרסום הקצרים שמלווים אותן. על "כתם לידה" נאמר כי "המחזה מביא את סיפורו של זוג צעיר בחברה החרדית של ימינו [...] בין מסיבת האירוסין ובין חתונתם של בת הרב ובחיר ליבה. במהלכו נחשף סוד אפל המאיים על אהבתם... בני הזוג סובלים ממחלה גנטית נדירה. הם צועדים זה לצד זו, ספק אל חופתם, ספק אל סופם הטראגי”.
 
אבל המחזה נכשל כליל בדרך הטיפול שלו בעניין הופעתה המוזרה של מחלה גנטית מסוימת אצל שני הצעירים המאורסים, בנושא ביטול האירוסין, שקורה לעתים גם במגזר החרדי. ובעיקר, הכישלון הוא בצירוף המקרים המופרך של כל הנסיבות, הישירות, העקיפות והצדדיות של העלילה.
 
על "ולנטינו" אומר הפרסום כי "40 שנה לאחר שנטש את אשתו וילדיו הקטנים וברח לארגנטינה, מוזעק אלברטו במפתיע חזרה ארצה. בנו דורש ממנו לעבור בדיקת דם גורלית, שתקבע את עתיד חיי המשפחה. האב מסרב, וחושף סוד משפחתי אפל שנשא עימו שנים, המטלטל את חיי בני המשפחה. מסע במבוכי המשפחה המודרנית, הבודק את ערכם וחוסנם של קשרי דם, חברות ואהבה".

"כתם לידה". מקור: אתר תיאטרון הבימה  
 
40 שנה זה מספר מיתולוגי. הוא שב ומהדהד במחזה הזה כסימן שאלה לכל דבר ועניין. למה האב ברח וזנח, למה מי שנשאר לא פתח את הפה, למה מי שיודעת מספרת סיפורי סבתא נוסטלגיים ומתבדחת במקום לעצור את המהלך הטראגי, ורק ברגע האחרון שולפת את נשק יום הדין הגואל לקול צחוקו המתגלגל של הקהל.
 
סודות אפלים, קשרי דם וטלטלה משפחתית הם מושגים שהדרמה מכירה מימיה הקדומים, ובמהלך אלפי השנים נוספו נסיבות והסברים מדעיים לקללה המרחפת מעל הנפשות הפועלות, ותמיד נמצא מי שייחס לדברים משמעויות אקטואליות, מקומיות או אוניברסליות.
 
אבל בשני המחזות הישראלים האלה הכלל הוא "אדיפוס-שמדיפוס, אנחנו יודעים כבר טוב יותר איך לטפל בנושא הטעון של גילוי עריות, ואיך כותבים מחזה המוליך צעד אחר צעד אל שיאו". בימינו כבר אין צורך בכתב חידה המתפענח בנתיב של רמזים, כשהאצבע ממתינה על ההדק עד לרגע המדויק שבו האקדח צריך לירות. ובשני המחזות, כשהירייה באה היא כמו זו של קפצונים בפורים.
 
לפיכך אין זה מפתיע שבשני המקרים הכל הופך גלוי, כמעט מהרגע הראשון, והאפלה מוארת באור יקרות של מסחטת דמעות מזה, ומזה היא מעוטרת בשלל הפוגות קומיות. ב"כתם לידה" אלה תמונות של הדרכת בני הזוג הצעיר ביחס לתפקודם ואבריהם המוצנעים לעת המשגל המיוחל. ב"ולנטינו" אלה גגים חוזרים ונשנים על נעליים או בשר ארגנטינאי, וכמובן ניצול מתוזמר של מאפיינים עדתיים או חברתיים.
 
והכל כדי  להקל על החוויה הדרמטית. והכל נמסר בפשטנות טקסטואלית מרוחה מבחינה דרמטורגית פשוטה. ב"כתם לידה" עוד יש ניסיון כלשהו להסתיר ככל האפשר את נסיבות האירוע המכונן, ב"ולנטינו" ויתרו. ובשניהם כמו הטקסט גם הפרשנות הבימתית שלו, אפילו אם במקרה זה או אחר יש בה סממני איכות. לא סומכים על הקהל שיזדעזע, יוכה בתדהמה או יבכה. מזדעזעים, נדהמים ובוכים בשבילו. ובגדול.
 
יכולתי לכתוב את הדברים בסגנון אחר. אסתפק בכך שמבחינתי שני המחזות, לחוד ובצירופם, יורדים מתחת לחגורת הכבוד של התיאטרון הישראלי.