מחול - כל אחד והמינימונו שלו

לקט ההצגות של בית הספר סופי מוסקוביץ לפסטיבל "עתיד התיאטרון" נובר בזכרונות ילדות. שחקנים מתוודים

סוג של הופעה קטנה

"זכרונות ילדות", זהו הנושא ומקור ההשראה ללקט הצגות היחיד הקצרות המייצגות את בית הספר לאמנויות הבמה סופי מוסקוביץ במרתון הפקות בוגרי בתי הספר למשחק בישראל, פסטיבל "עתיד התיאטרון".

בפסטיבל, הנערך זו הפעם החמישית בתיאטרון צוותא בתל-אביב, תוכלו להתוודע בצורה מרוכזת לפרחי התיאטרון הבאים, הבוגרים לעתיד של בתי הספר לתיאטרון בארץ, ובהם, כאמור, בית הספר של סופי מוסקוביץ.

תחת הנחייתה האמנותית של מוסקוביץ נוצרו ההפקות ROOF, מאת ובבימוי אברהם שלום לוי, ו"מינימונו", לקט הצגות היחיד הקצרות (כעשר דקות כל קטע) בהשתתפות שמונה יוצרים, תלמידי שנה ג' של בית הספר, פרויקט בו מתנסה כל תלמיד ביצירת הצגה - משלב הכתיבה דרך יצירת החלל, האביזרים, התלבושות ועיצוב התאורה, ועד המשחק עצמו.

"לפלף זו לא מילה גסה" הוא שמה של הצגת היחיד שיצר עידו ביאליק, פרח משחק בן 26 מבית הספר של סופי מוסקוביץ, התורם גם את ההסבר לשמו של הפרויקט כולו.

"יש מונולוגים ויש דיאלוגים", מסביר ביאליק, "ו'מינימונו' זה דיאלוג אישי אבל מורכב יותר, כלומר סוג של הופעה קטנה, שזה מה שאני מבין שסופי שאפה אליו, ואת זה אנחנו מנסים לבצע. בנינו את הקטעים מהתחלה ועד הסוף מתוך חומרים אישיים שלנו, שום דבר לא נלקח מתוך מחזה או משהו כתוב. אם השתמשנו בדברים מסביב זה רק כדי לתת תמיכה לנושא. הנושא המרכזי הוא חוויות ילדות, אז אני, למשל, לוקח את החוויות שחוויתי, בית הספר היסודי, גן, ומוסיף לזה נאמברים מתוך מחזות זמר שתומכים במה שאני מספר.

"במשך 11 דקות אני מאגד בקצרה חוויות ילדות טובות יותר וטובות פחות שחוויתי בתור נער קצת שמנמן, מיוחד, שחווה חוויות שכמעט כל ילד חווה אותן, ונכון לעכשיו אני מסתכל על זה מתוך ראייה מעט צינית, בוגרת יותר, מקצין את הסיטואציות והופך אותן לטרגי-קומיות כביכול. זה מתחיל מתוך השאיפה ומתוך המקום של הרצון להיות שחקן, להיות זמר, ואיך אני עובר את זה בדרך להגשמת החלום".

אחד הדברים היפים בפרויקט הזה הוא הדרישה מכל תלמיד לקחת אחריות על כל שלב בהצגה, מהכתיבה ועד התפאורה. זה חלק מהאג'נדה של בית הספר?

"זה לגמרי חלק מהאג'נדה. שחקן יוצר, שחקן כותב. גם, למשל, מבחינת מונולוגים שאנחנו עושים בכל שנה ונותנים להם אינטרפרטציה מתוך מקום של יצירה חופשית משלך. היד החופשית של בית הספר היא כל כך רחבה שה'מינימונו' הוא באמת סוג של התמצית של בית הספר".

בתוך התהליך הזה שכלל גם את העיסוק בתפאורה ובתלבושות ובכל המסביב, עם איזה חלק של ההפקה היה לך הכי קשה?

"המקום שהכי קשה לי זה המקום שבו אין עין שמבקרת אותי, אין במאי. בהתעסקות של עבודה על הבמה יש המון נבירה באמוציות והמון התעסקות מחשבתית ורגשית על מה הקהל סופג ומה לא, התעסקות שהיא מאוד עמוקה. מצד שני, כשאתה עובד על תפאורה ותלבושות יש משהו מאוד טכני. אני לוקח את המספריים, גוזר, מדביק עם דבק חם, יש את הוויז'ן והוא תוך שנייה מצליח, בניגוד לעבודה על שיר למשל, ועל איך הוא יעבוד על הקהל. זה פחות בטוח. מה שאתה חושב בראש מבחינה משחקית זה לא מה שקורה תמיד בפועל על הבמה".

אם יש עבודה אז תעבוד

האג'נדה הזו של שחקן שהוא גם כותב ויוצר מבוססת על הפנים החוצה, כלפי השוק שאליו תיפלטו בתום הלימודים?

"בוודאי. היום, בסוף שנה ג', אני מאוד מעריך את מה שחוויתי במהלך שלוש השנים האלה בדיוק בגלל שהיה המקום של היצירה והכתיבה האישית, כי אני יודע שנכון להיום לא יחכו לי בחוץ בזרועות פתוחות ויגידו, 'בוא, חיכינו רק לך'. אני בטוח שהמקום של היצירה והכתיבה אלה הדברים שיעזרו לי לעלות ולהצליח, לא לחכות לחסדים של אחרים ויותר ליזום ממני".

ומה זה "החלום" של בוגר בית ספר למשחק נכון להיום? אפשר להגיד שההתנשאות כלפי משחק בטלנובלות, למשל, קצת שינתה פנים, והיום הדבר הזה מתקבל בצורה ריאלית יותר, לא?

"החלום מבחינתי הוא לשחק בקולנוע, בתיאטרון, בטלוויזיה, וברור, אם יש עבודה אז תעבוד. המטרה היא למעשה חשיפה. לחשוף את עצמך, בין אם זה בטלנובלה או מופע רחוב או 'מינימונו'. אתה יודע שיש לך את היכולות והכישרון, וגם אם תתחיל במקום לכאורה נמוך כמו טלנובלה, אם תתאמץ מספיק תגיע".

יש איזה מסר שאתה רוצה להעביר בהצגת היחיד שלך?

"אני מדבר על המקום של ילד לא כל כך מקובל, שתמיד יהיה זה שצוחקים עליו, שלא האמינו בו כל כך, שתמיד היה בפינה. מצד שני, נכון להיום, אני עומד על במה, שר, משחק, ונמצא במקום אחר לגמרי. המסר הוא לא לתת לדברים האלה לדחוק אותך הצידה ולגרום לך לא להאמין בעצמך, אלא להפך, לצמוח ולהתעצם מהמקומות האלה. זה מה שאני עשיתי ועושה עכשיו לקראת הגשמת החלום. הכי חשוב להאמין בעצמך, לא משנה מה אומרים עליך, לא משנה כמה מיוחד אתה".

"מיוחד" זה משהו שמתפרש כדבר רע מבחינתך?

"המון שנים חשבתי שאני מיוחד וזה רע. החברה מאוד מעצבת ילד קטן, ואם אתה קצת שמנמן ולא אוהב לשחק כדורגל ומסתובב עם אנשים קצת שונים, אתה מוצא את עצמך שונה, ואני מעדיף להגיד מיוחד. אתה לא תואם את הסטטוס קוו של הילדים האלה שמשחקים כדורגל. שנים זה גרם לי לחשוב שמשהו לא בסדר אצלי. עכשיו אני מבין שהכל בסדר גמור, זה עידו, וחבל שבתור ילד קטן ובחור צעיר לא כל כך הבנתי את זה. הייתי משתמש במיוחדות שלי בצורה חיובית יותר מאשר להסתגר ולהרגיש שיש בעיה. נכון לעכשיו המיוחדות שלי מייחדת אותי. יש המון שחקנים, כל אחד רוצה להצליח, אבל כל אחד צריך את הצבע והמיוחדות שלו, ואני מביא צבע אחר לבמה".

נורא ורסטילית

גם ב"מינימונו" של מור כץ (26) - "תוציאי את המוצץ" - נוכחים הלבטים הקשורים בבחירה במשחק כמקצוע, לבטים שמלווים, מן הסתם, את אותם זכרונות ילדות המהווים את הנושא המרכזי של ה"מינימונו" כולו. "לא כולם מממשים את זה, אבל אני חושבת שרוב האנשים בעולם הזה חולמים להיות שחקנים", אומרת כץ.

למה, בעצם?

"למה זו שאלה יפה שאני גם מתמודדת איתה בקטע שלי ב'מינימונו', ועד היום אני חושבת שאין לי ממש תשובה בשבילה. זה כנראה שילוב של הרבה דברים ביחד - צורך בחום, באהבה, בתשומת לב, בכפיים, צורך להתבטא, לתת, לקבל. גם ב'מינימונו' שלי אני לא מגיעה למסקנה אחת ברורה פרט לזו שזה מה שאני אוהבת ורוצה לעשות, ושזה הדבר שכיף לי לקום בשבילו בבוקר".

בעצם כל ההצגות ב"מינימונו" עוסקות בהתחבטות שלכם סביב המשחק?

"אני חושבת שבאופן טבעי זה יצא ככה. זה היה אמור להיות קשור בילדות, ורוב המינימונואים הגיעו בסופו של דבר למשחק כי אנחנו בבית ספר למשחק, עברו כמעט שלוש שנים, אנחנו אוטוטו מסיימים, אז אוטומטית כולנו נמשכנו לכיוון הזה, בעקיפין או ישירות.

"רוב הזמן ב'מינימונו' אני משתפת את הקהל בחיים שלי, בילדות שלי, בדמויות מכריעות כמו סבא שלי ז"ל, אמא שלי שהיא טיפוס רציני, והשורשים שלי, שזה פולניה בין השאר, פולניזם".

שמה זה אומר?

"הרבה מאוד מעצורים במוח, גם בקשר למשחק. בתור ילדה מאוד התעסקתי בזה ורציתי את זה, ואז השכלתניות הגיעה למוח ואמרה, 'אוקיי, אין כסף, אין פרנסה, את לא הולכת ללמוד משחק', וכבר החלטתי שאני הולכת להיות מעצבת אופנה ועשיתי בחינות לשנקר, ואיכשהו בסוף חזרתי למשחק. לא יכולתי לוותר על זה".

ואיך משפחה פולנייה טובה מקבלת את הבחירה של הבת להיות שחקנית?

"בסופו של דבר הם משפחה ליברלית, מאוד מפרגנים, אבל כשאחותך יוצאת עורכת דין כמו אמא שלך, ואת שחקנית, אי אפשר לא להרגיש הכבשה השחורה. אבל הכל בסדר, אני לא מרגישה ככה באמת, זה גם חלק מהפולניזם. תמיד אנחנו אוהבים למסכן את עצמנו. אמא שלי אוהבת ומפנקת את שתינו באותה המידה, אבל בכל זאת, זה הפחדים שלי שיוצאים החוצה בדרך הזו, זה ג'ונגל שם בחוץ".

ובמקצוע שלך זה אכן ג'ונגל.

"האמת שאני מאוד מודעת לזה, אבל בינתיים אני לא ממש לא דואגת. אני מאמינה שאני טובה במה שאני עושה, אז עם הרבה רצון וכישרון אני אגיע למה שאני רוצה, גם אם זה לייצר לעצמי עבודה. זה הדבר שאני הכי מחכה לו, לכתוב, לעשות חזרות, ובסוף למכור את המוצר שלי לאנשים. יהיה בסדר".

במסגרת חיפוש הקול האישי של כל שחקן, מה מייחד אותך כשחקנית?

"זה יישמע נורא קלישאתי אבל אני חושבת שאני נורא ורסטילית. בואי נגיד שאין דבר שלא יבקשו ממני לעשות או ללמוד בשביל תפקיד ואני לא אהיה מסוגלת לעשות, אם זה לשיר, לרקוד, קומי, דרמטי, לוליינות, שזה גם חלק מה'מינימונו' שלי, אני כל הזמן רוצה עוד ועוד, כל הזמן רוצה ללמוד. גם בילדות וגם היום, וזה בא לידי ביטוי במשחק שלי. אם אני אצטרך ללמוד להיות טייסת בשביל תפקיד אני אלמד, כך שאני באמת מאמינה שאין דבר שאני לא אהיה מסוגלת לעשות על הבמה אם יתנו לי את הזמן לזה".

פסטיבל "עתיד התיאטרון" יתקיים ב-6-2 במאי 2010 בתיאטרון צוותא בתל-אביב.