לשמר את המסטרים

יציאתה בפורמט הדי.וי.די של הקלטת המיתולוגית "כבלים", עבודתם המשותפת האחרונה של אריק איינשטיין, מוני מושנוב וצבי שיסל, שגם חתום על הבימוי, באה 18 שנה לאחר יציאתה המקורית של היצירה, ב-1992. אני שואל את שיסל למה לקח כל כך הרבה זמן להעביר את החומר לפורמט הדי.וי.די העדכני.
 
"מיכאל תפוח היה אחד ממפיקי הקלטת המקורית, ובינו ובין אריק התגלעה מחלוקת קשה (ב-2002 הגיש איינשטיין תביעה כנגד מי שהיה אמרגנו במשך יותר מ-20 שנה, על ניצולו והעלמת הכנסותיו – נ.מ)", מסביר שיסל. "לא היה לנו עניין להוציא את זה ביחד איתו. אז פניתי למשה אדרי מ'יונייטד קינג', והצעתי לו לקנות את החלק שלו בזכויות על היצירה. התנהל מו"מ ארוך, ובסופו של דבר כך היה. ואז יכולנו להכין את זה להוצאה בדי.וי.די".
 
במקור זו הייתה תגובה יצירתית שלכם לסיום עידן הבלעדיות של הערוץ הממלכתי ופרוץ עידן הכבלים לאוויר.
 
"השלט החדש היה פתאום כמו איזה צעצוע לילד, שאפשר לשחק איתו. קודם היה רק ערוץ אחד, ואם היית מכוון את האנטנה לכל מיני כיוונים - יכולת לקלוט עוד משהו, משחק ספורט או דבר דומה. ופתאום ים של ערוצים. זה התחיל די באיטיות. בהתחלה זה היה נסיוני ורק לכמה אנשים היה את זה, וכשחיברו אותם, הלכת לראות במה מדובר. זו הייתה מן שמועה כזאת. וכמו אצל היהודים היו גם התחברויות פיראטיות, מעבירים חוטים מדירה לדירה. ככה זה היה בהתחלה".
 
עבורך כבמאי "כבלים", מה בעצם נדרש כדי להוציא את החומרים מחדש בפורמט הדי.וי.די?
 
"פרט לעבודה המקורית על החומרים הללו, הייתי צריך גם לשמר את המסטרים במשך קרוב ל-20 שנה, כך שיהיו ברמת איכות מעולה. שמרתי גם את כל חומרי הצילום הלא ערוכים, שלא נכנסו בזמנו לקלטת, ומהם הפקנו את מאחורי הקלעים של ההפקה. למרבה השמחה, החומר נשאר במצב מעולה".

 
מימין: מוני מושונוב, שרית סרי, אריק איינשטיין, יעקב כהן וצבי שיסל. צילום: יח"צ
 
היינו גרים על שפת הים
 
במבט לאחור, איך נולד הרעיון של "כבלים" ואיך הוצאתם אותו לפועל?
 
"זו הייתה עבודה קשה מאוד. אריק, מוני ואני ישבנו יום-יום אצלי בבית. נזרקו רעיונות, נכתבו דברים. כל אחד תרם לכתיבה, ואם היו קטעים שלא היו סגורים עד הסוף, למחרת היה מישהו מאיתנו מגיע עם רעיון והיינו משלימים את זה. בגדול, כך זה התנהל, מזכיר מאוד את האופן שבו עבדנו בזמנו בחבורת 'לול'. במרוצת השנים כבר שוכחים מי כתב מה, הזיכרון מתעתע, אבל זו הייתה עבודה משותפת, שבה כל אחד מציע רעיון ואז מפתחים אותו יחד. זה משהו שיכולים לעשות רק יוצרים שחושבים באותו ראש. בסך הכל זו הייתה עבודת צוות על הכל, מהתחלה ועד הסוף, וקשה לפרט מה הייתה התרומה הפרטנית של כל אחד. אני אמנם חתום על הבימוי, אבל היו הרבה דברים שנעזרתי בהם במוני".
 
הזכרת את העבודה על "לול". מה באמת ההבדלים בין עבודתכם בשנות ה-70 לזו של שנות ה-90?
 
"אז אלה היו זמנים אחרים, ואורי זוהר היה זה שהוביל את העניין. היינו גרים על שפת הים, אנשים של הטבע, של הים, יוצאים, נכנסים. חיינו בלי דאגות. בהפקה של 'כבלים', במהלך העבודה, לקראת הסוף, פרצה מלחמת המפרץ, לאחר שסדאם חוסיין פלש לכוויית והאמריקאים התערבו. אני זוכר שבבוקר שבו התחלנו לצלם את 'ואלה שמות' (השיר של איינשטיין בהשראת טורנירי המונדיאל, שמורכב כולו משמות כדורגלנים בינלאומיים), הודיעו על הפלישה, ואחרי זה התחילו ליפול סקאדים, ואנשים התחילו לברוח. רצינו לעשות סרט נפרד על התקופה הזו. התחלנו להעלות רעיונות, אבל בסוף זה לא יצא לפועל".
 
שלא מדעת המצאתם שפה מקורית שהפכה לשגורה ברחוב ובאמנות, והיום משתמשים בה, שלא לומר גונבים, בכל מיני הקשרים, כולל ב"ארץ נהדרת".
 
"בעניין הזה אני יכול להגיד שהרבה דברים שאני רואה בטלוויזיה גנובים מ'כבלים' וגם מ'לול'. גם רעיונות וגם מטבעות לשון. אבל זה נראה לי לגיטימי. אנשים לוקחים מזה. את 'מציצים' מדקלמים היום בעל פה ילדים שעוד לא חיו בשנות ה-70, כשהסרט נוצר. יש טקסטים שלי, כמו זה של המשפט של אלטמן הקטן, שאנשים יודעים לצטט בעל פה כבר יותר טוב ממני. זה אומר שעשינו עבודה שמדברת להרבה אנשים בגילאים שונים, ועובדה היא שזה הפך לקאלט.
 
"המעניין הוא שהסרט לא עבד בזמן אמת, כשהוא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ, אבל הוועדה של משרד המסחר והתעשייה שהחליטה אז אילו סרטים ייצגו את ישראל בפסטיבלים בחו"ל, שלחה את אורי, אותי ואת מרגוט קלאוזנר, שהייתה נשיאת האולפנים המאוחדים שהפיקו את הסרט, לפסטיבל ברלין, כדי לייצג שם את המדינה עם הסרט. כלומר, למרות שהציבור לא ידע איך לאכול את זה בזמן אמת, בוועדה הבינו שזו יצירה חשובה".
 
יש גם הרבה דמיון בגישה ובחלק מהתכנים בין "כבלים" ו"לול".
 
"ב'לול' לא היה לנו נושא שהוא מכנה משותף רחב, אז המערכונים היו בכל מיני כיוונים. כאן השלד והרעיון הבסיסי היו ערוצי כבלים מגוונים. ב'לול' היה מערכון, מעבר, שיר, אבל לא היה את המסגרת הזו. ויחד עם זאת יש דמיון, הן במבנה והן בנפשות הפועלות, חוץ ממוני, שהצטרף אלינו ונתן משלו. וגם השירים של אריק שבין המערכונים השונים, הופיעו גם ב'לול' וגם ב'כבלים'".

מוני מושונוב וצבי שיסל. צילום: יח"צ
 
חצי בילוי-חצי כיף
 
והיום, כשאתה רואה את שלל הערוצים של מנוייyes  ו-hot, אתה מרגיש שהנבואה הגשימה את עצמה?
 
"היום יש הרבה יותר. אז עשינו פארודיה על אחד משני ערוצי הסקס הגרמניים שהיו באותה תקופה. אחד מהם היה RTL. בסרטי הסקס אז לא ראו שום דבר מבחינת עירום ופורנוגרפיה, והיום, כשאתה צופה בלילה למשל בערוץ 'אגו', אתה רואה דברים שלא משאירים מקום לדמיון. זה מצחיק, ואפשר לראות את זה בדי.וי.די, שמה שנחשב אז לנועז - היום הוא ממש תמים לא מזיז לאף אחד".
 
אפשר לומר שהבסיס לעבודה המשותפת של אריק, מוני ושלך על "כבלים", כמו גם על שתי הקלטות של "כמו גדולים", היא בעצם החברות?
 
"מה שהכי חשוב הוא שהיה לנו כיף ביחד. היינו צוחקים ונהנים, שמחים להיפגש. אני מתפלא איך היה לנו את הזמן לכל זה. היום יש הרגשה שאין לך זמן, ולא ברור מה בדיוק קרה פה. אז גם לא היית צריך להתאמץ כל כך. משהו השתנה. היום הטלוויזיה היא תעשייה שאין בה את הזמן כמו שהיה פעם. אם על תכנית אחת של 'לול' היינו עובדים חודשים, היום לא עושים את הדברים האלה. זה לא שווה את זה".
 
בספיישל של המפגש של שלושתכם עם גורי אלפי ששודר בערוץ 2, וגם מופיע בדי.וי.די, אמרתם שכל מה שעשיתם לא היה כלכלי, ולא הרווחתם מזה כסף.
 
"בטח שזה לא היה כלכלי, והמצב הזה היה ידוע מראש. אני זוכר שאורי ואני היינו עולים לירושלים, כשמנהל הטלוויזיה היה צחי שמעוני, אם אני לא טועה, והוא אמר לנו, אני אתן לכם 20 אלף לירות לפרק. זה מה שיש לנו. זה היה שום דבר, אפילו במושגים של אז".
 
שיסל, 63, שצמח בתוך חבורת "לול" ופעל במסגרתה בשלל תפקידים, ממפיק (כולל של כמה מאלבומיו של איינשטיין) ועד שחקן רבגוני עסוק, הפך גם לבמאי מיומן. הרזומה שלו בתחום כולל, בין היתר, את בימוי "ישראלים מצחיקים", "אסקימו לימון סבבה", "אוכלים לוקשים", "אסקימו לימון 9: החגיגה נמשכת", הסרט הדוקומנטרי "יבי" ועוד ועוד, כולל עבודות לטלוויזיה ופרסומות.
 
אני מניח שמכל הפאזות של העבודה שלך, היית מעדיף לעבוד עם אריק ומוני.
 
"כשאתה עובד בצוות עם חברים שאתה אוהב, אין לזה תחליף. אתה קם בבוקר והולך למשהו שהוא חצי בילוי-חצי כיף. ואילו כאשר אתה עובד לבד או עם אנשים מקצועיים שהם לא חברים קרובים שלך, זה משהו אחר לגמרי. זה ראש אחר ומצב רוח אחר. אני זוכר שכבר מראשית הפעילות שלי זו הייתה עבודה בצוות. זה מה שידעתי. ואז, כשאורי הלך, פתאום הכל נהיה שונה. גם היום, כשאני עובד לבד או עם אנשים אחרים, אני נהנה, אבל זה לא כמו במסגרת החברות שהייתה מקודם. זו צורת עבודה אחרת".
 
מאחר שאריק עובד רק איתך ועם מוני, לא הגיע הזמן שתרימו עוד פרויקט משותף?
 "זה לא כל כך פשוט. מוני הוא אדם מאוד עסוק שעובד מהבוקר עד הלילה. בכמה הצגות במקביל, בסרטים, ובחו"ל הוא עושה דברים פה ושם. הוא הכי חרוץ. גם אני עושה כל מיני דברים, אבל ברמה הרבה פחות אינטנסיבית. ואריק מקליט כל הזמן וגם כעת הוא באמצע עבודה על תקליט. ככה שכל אחד עושה את הדברים בקצב שלו, ובמצב דברים כזה קשה למצוא זמן כדי להתלבש על פרויקט חדש".