השינוייים בפרס התיאטרון, שלראשונה בתולדותיו לא יסוקר לטלוויזיה, מעוררים סערה. מי נגד מי
מדד לפופולריות קופתית
יותר מהחשיבות, המרובה כשלעצמה, לשמות הזוכים ב-15 קטגוריות פרס התיאטרון שיחולק בסוף השבוע, דומה שהחשיבות הגדולה והמסקרנת עוד יותר היא אם הפרס ישרוד את הטקס הקרוב. והפרס האמיתי וההישג הגדול של פרס התיאטרון השנה יהיו אם המפעל החיוני והנחוץ הזה ימשיך לפעול גם בשנים הבאות - על אף המחלוקות, הדעות המנוגדות והעמדות על גבול הסכסוך שמפגינים השותפים בפרס התיאטרון.
האווירה בקהיליית התיאטרון בימים אלה, האחרונים לפני היוודע תוצאות השינויים המעמיקים שנעשו במוסדות הפרס, בשיטות פעולתו ובהתנהלותו, עכורה וביצתית. תחושה של מלחמת גוג ומגוג בפתח, אם לא כבר החלה - בין הקטנים לבין הגדולים, בין המרכז לבין הפריפריה, בין האמנותי לבין המסחרי, וגם בין התיאטרון לבין הטלוויזיה. כולם, גם בעל כורחם, נשאבים פנימה, גם אם כלפי חוץ הם מפגינים חזית אחידה, מלוכדת ומחויכת.
מבלי להתייחס ספציפית לקטגוריות ולקיצוץ במספרן, ובטח לא לסיכויי הזכייה של המועמדים בכל אחת מהן, או לתוצאות הבחירה של חבר השופטים המצומצם משמעותית (17 איש במקום 120 חברי אקדמיה), שיכולות רק לפייס ולהרגיע, לנחם ולהפתיע וגם למנוע צעדים קיצוניים מצד החברים בהנהלת הפרס, הרושם הוא שהוא נקלע לעימות קריטי בין שני קטבים מנוגדים.
שינוי שיטת הבחירה בהצגות המועמדות, שהוציא את ההחלטה מידיהם של נציגי התיאטרונים, והעביר אותה לידי ועדת בחירה, ויותר מזה הקטנת מספר השופטים, שנועדה גם כדי לייעל את העבודה וגם במטרה לשכלל ולמקד את חבריה במלאכת העשייה והיצירה האמנותיות, ובה בעת לנטרל להתעלם מהיבטים מסחריים, שיווקיים ופופולריים של טעם ודעת קהל, הם הגורמים המפלגים העקריים. אך גם אם תנוח דעתם של אלה שלא מבינים למה הצגה זו ולא אחרת, למה מועמדות זו ומדוע נשכח/ה השחקן/נית ההוא/היא, יקשה עליהם להתמודד עם עמדת המצדדים בשינוי השיטה, המשוכנעים שהיא תעמיד מעתה במרכז השיקולים את האיכות התיאטרונית.
לאלה אין ספק שכשהבוחרים הם אנשי מקצוע, נציגי איגודים מובהקים של יוצרים בתיאטרון, ולא כאלה שהקשר שלהם לתיאטרון נע בין הבלתי ידוע לבין התחביב, הבחירה והשיקולים שלהם יהיו יותר ענייניים. עליהם שמות פופולריים כמו אבי יונה בואנו, במבי, זוכה קבוע כמעט בפרס העיצוב לתאורה, או קרן פלס, זוכת השנתיים האחרונות כמלחינה, לא עושים רושם, ואם הם יזכו זה על אף שמם ולא בזכותו.
מבחינתם, הפרס היה מדד לפופולריות קופתית, ולכן הפך בשנים האחרונות לבלתי נחשב וללא רלוונטי בקרב היוצרים. כשמלאכת ההצבעה והשיפוט מועברת לידיהם של אנשי מקצוע מתחומים שונים בתיאטרון, והם ידועים בשמותיהם (בניגוד ל-120 חברי אקדמיה שלחלק לא מבוטל מהם הזיקה הישירה לעולם התיאטרון מוטלת בספק), האחריות שלהם, האישית והציבורית, הרבה יותר גדולה. הם לא יכולים להסתתר מאחורי "דעת הרוב" או "טעם הקהל". נכון שיותר קל לעשות מניפולציות, להטות, לקנות או חלילה לשחד צוות שופטים קטן, אבל דווקא הוא ייזהר יותר בבחירותיו, בידיעה ששחיתות, אם בכלל, יכולה לצאת מהר יותר החוצה. ולכאורה יותר קל להתפתות לטובות הנאה באקדמיה גדולה (מאותו טעם, שיהיה קשה להיתפס) ויותר קשה ומסוכן להיפתח אליהן כשיש מעט אנשים בוועדת השיפוט.
אם יש בשורה, היא בשוליים
ועם זאת, לפני שהפרס צריך לעניין את הציבור, הוא צריך להיות חשוב ועקרוני לאנשים שעושים את התיאטרון. בשיטה הנוכחית, החדשה, הקביעות צריכות להיות מנומקות ולא להשאיר מקום ליד המקרה, כבעבר. רק כך, סבורים המצדדים בשינוי, לא יזכה בפרס כוריאוגרף השנה, מי ששחזר את עבודתו של אחד בשם ג'רום רובינס, אלא כזה שיצר משל עצמו.
המתנגדים לביטול כוחה של האקדמיה, ולהפקדת הבחירה והשיפוט בידי אנשים בודדים, סבורים שהשינוי הוא הרסני ומזיק בכך שחיסל את הבאז השנתי סביב הטקס, ובחוסר העניין הציבורי שנגרם בעטיו, מה ששכנע את זכייני הטלוויזיה לא לצלם השנה את הטקס, ובכך להוציא אותו כליל מסדר היום הציבורי. כש-240 איש מסתובבים במבואות ובאכסדראות התיאטרונים, מדברים על ההצגות שראו, מחליפים חוויות, משווים הערכות ומפליגים בדיבורים בסיכויי ההצגות והמועמדים, נוצרים עניין, סקרנות וחגיגה. אלה הם פתח לזוהר וגלאם, מילים שמפחידות כנראה את דורשי השינוי, שיוצרים - לטענת מתנגדיהם - משוואה מטעה, לפיה זוהר ותיאטרון שווה מסחריות נחותה.
הם רואים בהרכב הנוכחי של ועדות הבחירה והשיפוט (כי היו שתיים, אחת של תשעה אנשים, שבחרה את ההצגות הראויות למועמדות, ושנייה, בה נוספו עוד שמונה, שצפו בהצגות המנופות וקולותיהם הצטרפו לתשעה הראשונים), ועדה מסדרת ותו לא. לדעתם, ככל שהאקדמיה גדולה יותר, כך עמדות מיעוט ודעות קיצוניות מבטלות ומנטרלות איש את רעותה. מה שלא יכול לקרות בקרב ועדה מצומצמת, מה גם שיש עדויות לכך (שנתמכות גם בהודאה של מנכ"ל הפרס איתמר גורביץ) שלא כולם צפו בכל ההצגות. ועל האחריות והמחויבות של כאלה יש לתמוה: מה החוכמה בהקטנת מספר השופטים אם לא כולם יכולים לצפות בכל ההצגות.
אין ספק שהשיטה החדשה, שמחולליה - גם אם לא בקווי המתאר הסופיים שלה - הם המנהלים האמנותיים של הבימה (אילן רונן), גשר (יבגני אריה) והחאן (מיקי גורביץ), שלושה שהם גם יוצרים, שלפחות שני האחרונים בהם לא קופחו בפרסים ובזכיות לאורך השנים, באה לקראת התיאטרונים הקטנים, ובעיקר היא מיטיבה עם תיאטרוני הפריפריה. ההרגשה היא (גם לנוכח ריבוי המועמדויות שלהם) שהיא הרבה יותר הגיונית, הוגנת ושוויונית כלפיהם. בעוד חברי האקדמיה המסורבלת התעלמו בדרך כלל מהחובה לראות הצגות במקומות היווצרן, קרי בתיאטרוני הבית שלהם בבאר שבע, חיפה וירושלים (וחיכו לבואן לתל-אביב), הרכב של 17 שופטים יכול להטריח עצמו בשני סבבים (תחילה של תשעה ואחר כך של שמונה) למקורות המוצא. כך יותר קל להם לעמוד בתחרות.
הנוכחות היפה והגידול המשמעותי במועמדויות של תיאטרוני הפריפריה מלמדים שהם חזרו למשחק ואנשים מוכנים להישבע שחלק נכבד ממועמדויות אלה לא היה מגיע לקו הגמר בשיטה הקודמת. השיטה החדשה, אומר אחד המנהלים המצדדים, צריכה לספק אופק, לא להיות סמן לפופולריות. היא נועדה לבטל את הכוח של המרכז על הפריפריה, כאילו הפריפריה עסוקה רק באמנות עצמה, ומעייני התיאטרונים בתל-אביב נתונים למשחק מסחרי ולשיווק אגרסיבי. אבל לגמרי לא בטוח אם פרסים לתיאטרונים הקטנים יתנו להם כוח להמשיך בדרכם "האמנותית". זה לבד, לטענת המצדדים בסוג של התרפקות רומנטית, יהפוך את פרס התיאטרון לרלוונטי. כי אם יש בשורה, היא מצויה בשוליים (ואין הכוונה לפרינג', חלילה).
העובדה שהטקס לא יצולם השנה לטלוויזיה, לראשונה מאז קיומו, מעוררת גם היא מחלוקת בקרב חברי הוועד המנהל של פרס התיאטרון באשר לפרשנות. מצד אחד, טקס נטול טלוויזיה מקטין ומגמד אותו. נוטע הרגשה שלאף אחד לא אכפת (כי אם היה אכפת היו מתאמצים בוודאי) וגם שלא מעט אנשי תיאטרון ידירו את רגליהם מהאירוע, בהיעדר מצלמות להתקשט בזיוון.
"אסור שנאבד את הפרס"
מנגד חושבים מצדדי השינוי שהיעדר טלוויזיה יעשה רק טוב לאירוע, וזאת מפני שהטקס הפך להיות משהו שאין לו קשר לתיאטרון, אלא הפקה טלוויזיונית עם הנחיה אומללה ומביכה שאיבדה כל ערך. בהיעדר מחויבות לטלוויזיה וכניעה לתכתיבי ההפקה וההתנהלות שלה, ייהפך המעמד לטקס ולאירוע בעל ערך חברתי של האנשים עצמם, היוצרים ומשפחת התיאטרון. הוא יהיה מנומק תיאטרלית ולא מחויב לשואו נוצץ וריק סטייל אוסקר דה לה שמטע.
צריך להזכיר, לשני הצדדים, שעם כל החשיבות שהם מייחסים לעמדותיהם, הם היו שמחים לכיסוי טלוויזיוני, והשיקולים להיעדרו הם גם כספיים ותקציביים של הזכיינים. נכון שברעיון הראשוני יש מלכוד: הפרס נולד כאירוע לקידום וליחסי ציבור עבור התיאטרון, וככזה הוא זקוק לטלוויזיה. אך בעוד התיאטרון מבקש להתהדר בפרס המדיה לא מתלהבת לשתף פעולה בתקציביה ההולכים ופוחתים. ונצטרך אכן להמתין ולראות אם מעמד חלוקת הפרסים יהיה יותר תיאטרוני, כמובטח, או שלא רק הטלוויזיה ותכתיביה הם שקבעו את אופי הטקס ושינו את תכניו.
הרושם הוא שמחוללי השינוי לא היו מודעים לכעס ולמתח שהשינויים יחוללו. מצד אחד הם שמחים בשינוי ההדגשים, במיקוד ובנפח החדשים, מצד שני הם לא מסתירים חשש מפני עתיד הפרס, מייחלים שהניסיון יימשך עוד שנה-שנתיים לפני שייגזר גורלו. מבחינתם, העובדה שהשינויים מעוררים התנגדות כה גדולה אצל בעלי עניין, מעידה שהצדק לצידם. "אני לא יודע אם בעלי העמדות יתנו למגמה הזאת להתפתח", אומר אחד מהם. "מבחינתי הוויכוח הוא איזה ערך יותר יש לפרס - כשהוא ניתן על ידי אנשי מקצוע, או כשהוא נקבע על ידי אנשים שאין להם קשר לתיאטרון".
חלק מהתומכים בשינויים מבקשים לשמור על שפיות ועל דיון ענייני, לא להיחפז באשר לגורל פרס התיאטרון, וגם אם לא לזה בדיוק התכוונו, צריך לתת להם את הזמן. בטח לא לא לקום על הפרס בשבוע בו הוא מוענק, אלא לחכות לישיבת הלקחים והמסקנות שלאחריו. וגם אז, כמו שהחליטו לבטל את עליית המנהלים לבמה לקבל פרסים, האגואים הם הבעייתיים, ואותם צריך להניח בצד. ואין סיבה שהפרס לא ימשיך.
נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, האיש כולם אוהבים לשנוא בשל זכיותיו הסיטונאיות בפרסי התיאטרון, לא מסתיר את עמדותיו. מצד אחד הוא מבקש לחזור לשיטה הקודמת. מבחינתו, זה שאין הצגת השנה אחת, אלא אינפלציה עם שש הצגות זוכות, שכל אחת מהן יכולה להחשיב עצמה כהצגת השנה, זה לא נכון תדמיתית.
מצד שני, הוא - בניגוד לעמיתתו לחזית ציפי פינס, מנכ"ל תיאטרון בית ליסין, שספק מזהירה ספק מאיימת שהיא לא בטוחה שתשתתף בפרס בשנה הבאה במתכונתו הנוכחית החדשה - לא רוצה לנתק עצמו מהכלל. ללא קשר לכמות הפרסים בהם עשוי לזכות, אם בכלל, בית ליסין, אפשר להבין את פינס: כשהאירוע עולה לתיאטרונים כל כך הרבה כסף (ועוד בהיעדר תמיכה תקציבית מטעם הטלוויזיה), וכשהטקס הופך לחסר משמעות שיווקית בעיניה (בהיעדר הטלוויזיה, אך לא רק), למה לה להשתתף בו. היא אמנם הסכימה לניסיון של שנה, אך לא תתאבל אם המתכונת הזו של הפרס תפורר אותו מבפנים.
"אנחנו מאוד תומכים בדמוקרטיה, וגם בעתיד נקבל את דעת הרוב", אומר סמל. "כך או כך, בכל מקרה ובכל צורה, אסור שנאבד את הפרס, הוא חשוב לתיאטרון הישראלי".
ואכן, ההישג הגדול של פרס התיאטרון השנה, עשוי להיות במה שלא יקרה. כי על אף כל המחלוקות המפעל הזה חייב להמשיך ולהתקיים. ובפרפראזה על ענפי ספורט קבוצתיים: לפחות כדי להגיד שהאמנות גדולה מהאנשים שעושים ומפיקים אותה.
טקס פרס התיאטרון ייערך ביום שישי, 14 במאי 2010, ב-12:00, בתיאטרון גשר, יפו.
11/05/2010
:תאריך יצירה
|