מה זה מאניה דיפרסיה
 
המוזיקה שיוצר גבריאל בלחסן נשמעת כפרץ יצירה שיוצא ללא שליטה מתוך איזה מבוע פנימי פורה. זעקה של חיה פצועה שקשה לרסן, ביטוי אמיתי ואותנטי לנפש לכודה שמחפשת מוצא. בלחסן (בעבר אחת הדמויות המובילות בלהקת "אלג'יר", שהתפרקה) הוא מהיוצרים החשובים והמקוריים הפועלים כאן, שבתהליך היצירה שלו מתמודד גם עם התפרצויות של מאניה דיפרסיה, ממנה הוא סובל.
 
כעת נפתח צוהר קטן המאפשר הצצה נדירה לנפשו היוצרת המיוסרת, שלא אחת מתגנבים לתוכה רגעי חסד רבים. זאת בסרטו הדוקומנטרי המרתק של אופיר טריינין "גם כשעיני פקוחות", העוקב אחר בלחסן בתהליך יצירת אלבום חדש, עם העליות והמורדות הנפשיים שלו – שנבחר אתמול כסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2010 ויוקרן במוצאי שבת בשנית בסינמטק תל-אביב.
 
למעשה, זהו פרויקט הקולנוע הארוך ביותר (54 דקות) עד כה של טריינין, בוגר מכללת "ספיר", שכבר יצר סרטים קצרים, ובהם אחד בן 20 דקות, דוקומנטרי אף הוא, שכבר זיכה אותו בתשבוחות בפסטיבלים בעולם. ולמרות שעד כה יצר סרטים רק בז'אנר התיעודי, הוא לא מתחייב שלא לשלוח ידו בחומר קולנועי עלילתי. "גם וגם", הוא אומר. "כל מה שבעצם אני יכול דרכו לספר איזשהו סיפור אנושי שנוגע באנשים, ויחד עם זה מעביר גם איזה משהו אקסטרה, אז לא משנה מהו הז'אנר. העיקר זה לספר את הסיפור".

 
"גם כשעיני פקוחות". צילום: רואי רוט
 
איך הגעת לגבריאל בלחסן?
 
"עברתי בהודו איזשהו משברון נפשי ויצאתי מזה. יותר מאוחר התחלתי לעבוד עם פגועי נפש בהוסטל בתל-אביב. עבדתי בתחום הרבה שנים, ותוך כדי התקופה הזו המוזיקה של גבריאל הגיעה אליי ונגעה בי. הטקסטים והשירה שלו, שהרגשתי שהיא באה ממקום מאוד אמיתי.
 
"התחלתי לקרוא עליו, כי הוא מאוד עניין אותי. בסוף הרמתי אליו טלפון, קבענו להיפגש, הגעתי למושב שלו תלמי אליהו והתחלנו לדבר. כנראה שהוא הרגיש בטוח איתי, ויצאנו לדרך. באתי לפרויקט לאחר שלמדתי את המוזיקה שלו, בעיקר מהאלבום  'בשדות' (2006), וגם מידיעה של מה זה סבל נפשי, שיכול להגיע עד לכדי רצון לא להיות.
 
"כשעבדתי עם פגועי נפש, עשיתי להם גם חוג קולנוע, במהלכו הראיתי להם כל מיני סרטים, בעיקר דוקומנטריים. אחד מהם היה '18קילו של אהבה' (סרטו של דני מנקין על עמי אנקילביץ', שנולד עם מחלת ניוון שרירים נדירה והתמודד איתה באומץ שנים ארוכות), סרט על אדם שנותן לעולם תקווה, 'הנה גם אני יכול'.
 
"חשבתי שגם גבריאל יכול להיות גיבור מהסוג הזה. אדם יוצר שעם כל הלב מגשים את החלומות שלו. חשבתי שאם פגועי נפש יראו סרט כזה, הוא ייתן להם הרבה כוח. חשבתי שכך גם ניתן לתת לאנשים, לא באופן דידקטי, אלא כסיפור שמאחורי הבנאדם, אינפורמציה על מה זה במקרה הזה מאניה דיפרסיה, וגם להגיד שמאחורי האנשים האלה, עם כל הקושי, נמצאים בני אדם, כמוני וכמוך".
 
תמיד מחפש משענת
 
והרעיון היה לתעד את יצירת האלבום שעומד לצאת בקרוב ואת המשברים בדרך?
 
"כשהגעתי אליו לא ידעתי שהוא בתהליך של עבודה על אלבום. באתי לפגישה שבה הוא סיפר שהוא כבר התחיל לכתוב את האלבום החדש, ואז היה לי נורא ברור שזה השיא ושאני הולך ללוות את גבריאל במין מסע מוזיקלי כזה. אז אמרנו שנתגלגל לתוך המסע הזה ומה שיהיה יהיה. סיכמנו שהכל יתועד, ובדיעבד אני יכול לומר שהתהליך והדרך אצלו נורא מעניינים".
 
קבעתם מראש כללים מסוימים באשר לתיעוד, בייחוד לנוכח העובדה שהמחלה הייתה עלולה להתפרץ (מה שבאמת קרה)?
 
"מבחינתי זה היה שאני מצלם הכל, אבל ברגע שיש משהו שהוא מרגיש שפוגע בו או במשפחה שלו, אז אני על המקום עוצר. הדבר האחרון שרציתי זה לפגוע בגבריאל. הסיכום היה שגם בעריכה הוא יכול לומר לי שיש דברים שהוא לא מוכן שיופיעו בסרט. במקרה כזה קבענו שמדברים על זה, אבל אם הוא יהיה נחרץ בעניין, אז אני לא אשתמש בזה, עם כל הכבוד לסרט. גבריאל יותר חשוב והוא יכריע".
 
מבחינה סגנונית, אפקטיבית ומרשימה בסרטך הדרך שבה מציב האמן מצלמה מול פניו ומדבר.
 
"מה שעשיתי זה שבתחילת התהליך הבאתי לגבריאל מצלמה, על מנת שיתעד את עצמו ויצלם סוג של יומן אישי. והוא בעצם מלווה את עצמו לאורך הדרך, במקביל לצילומים שלי. כך גבריאל יצר יומן מאוד אינטימי, בהיותו אדם מאוד יצירתי וגם אחד שאוהב לתעד. זה נראה לי כלי שיכול להעביר משהו מאוד אישי, שמאוד קשה להגיע אליו בדרכים אחרות.
 
"אני מעריץ את הכנות שלו ואת יכולתו להיות אדם אינטימי, ולכן הבחירה הייתה כזו, מבחינה סגנונית וצורנית. המצלמה שלו העבירה יותר את הצד של הנפש, את הצד היותר 'חולה', והמצלמה שלנו מעבירה יותר את הצד היציב. כששתי המצלמות נפגשות, בעריכה של הסרט, נוצר גם סוג של קוטביות, שמעבירה רגע מאוזן ורגע פחות, וחוזר חלילה. מבחינה צורנית ותוכנית, נוצרה איזושהי חוויה כזו שנראתה לי נכונה".
 
עד כמה יש לטוטאליות שלו במוזיקה, להתרשמותך, השפעה על חייו?
 
"המחלה שממנה הוא סובל היא עניין מורכב, חלקו גנטי, חלקו סביבתי, לא משהו בעל סיבה מוגדרת. אבל דווקא הכתיבה והיצירה היא אלמנט מבריא ומייצב מבחינתו, אלא שתהליך העשייה הטכני – הנסיעה לתל-אביב, הלחץ, ההקלטות - מעוררים את הלחץ שגורם לחוסר היציבות ולהתערערות הנפשית".
 
הסרט חושף אותנו גם למשפחתו השורשית והדתית של בלחסן בתלמי אליהו. הורים ועוד עשרה ילדים פרט לו. אבל מכל השבט הזה בלחסן מחובר בקשר אמיץ ומיוחד בעיקר עם אחיו פנחס, שפרט לחברותם העמוקה גם ממש משמש לו משענת.
 
טריינין: "הם בגילאים הכי קרובים, מה שמסביר את הקשר הזה. פנחס רגיש לכל ניואנס שלו, יודע לקרוא אותו, לשכנע אותו, ולא נבהל, וגבריאל נותן בו את כל האמון. יש ביניהם איזו הערכה ואהבה, וכאשר פנחס איננו איזה איבר בגוף של גבריאל פשוט חסר. זאת למרות שההורים מאוד תומכים והמשפחה כולה מאוד חמה.
 
"אבל מדובר בהרבה ילדים, חלקם מאוד קטנים, וגבריאל כבר לא ילד, הוא בן 34 ויש לו את החיים שלו והעולם שלו, ויש ביניהם פערים. ההורים דתיים וגבריאל לא דתי. הוא היה אמנם בכל הפאזות האפשריות, וכשהוא במאניה כל הדברים האלה צפים מחדש. יש לו משפט בסרט, אחרי שאח שלו עוזב, שהוא תמיד מחפש משענות, והמשענת הכי גדולה שלו כשיש התפרצות של המחלה היא אלוהים".
 
קונפליקט בין האדם לבמאי
 
איך בעצם התמודדת כיוצר עם אותה התפרצות של המאניה דיפרסיה בסרט, כשרואים את גבריאל מאבד שליטה, שורף בגדים וכו'?
 
"אני מגיע כאמור מעבודה עם פגועי נפש, שבמהלכה עבדתי משמרות, הייתי בהרבה מאוד מצבים וראיתי דברים לא פחות קשים. אז באיזשהו מקום גבריאל ומה שהוא עבר זה לא משהו שלא ראיתי. זה קשה, אבל אני כבר מכיר את זה. ייתכן שאדם אחר לא היה נכנס לזה או חווה סוג של טראומה. מה שמאוד עזר לי זוהי העובדה שאני מכיר את העולם הזה".
 
בזמן שהוא עובר "התקף" הוא מודע לזה? הוא בשליטה? הוא נכנס לאיזה טראנס?
 
"זה ברמות שונות, ואלה דברים שמשתנים. יש מצבים שהם פסיכוטיים, ותוך כדי הוא מודע, לא מודע. הדברים האלה הם כל כך לא שחור ולבן. באיזו הקרנה של הסרט צופה אמר לי אחרי הצפייה: 'לא הבנתי את ההיגיון בזה שהוא שרף את הבגדים'. אבל באמת, אין היגיון.
 
"אני חונך עכשיו איזה בחור פגוע נפש, שמנסים לו טיפול פסיכיאטרי. יש כדורים לארבעה מצבים: דיכאון, מאניות, סכיזופרניה ועוד איזה מצב. אבל הבחור הזה לא נופל בשום קטגוריה, ולא יודעים מה לעשות איתו. כל פעם מחפשים לעשות סדר בעניין הזה, כדי שיהיה ברור, אבל אין דבר כזה. כל אדם זה מקרה פרטי ואינדיבידואלי ומאניה דיפרסיה זו הגדרה כוללנית, ולמעשה כל אחד בפני עצמו. אז מה שרואים בסרט זהו ההיגיון הפנימי של גבריאל".
 
הרגעים האלה יותר קשים מבחינת התיעוד, או שזה אותו הדבר?
 
"יש פה את הקונפליקט שלך כיוצר, בין האדם שבך לבין הבמאי. כאדם אני אומר, אני רוצה שיהיה לו הכי טוב, משתוקק לעזור לו ולא רוצה לראות אותו בבלגן הזה. והבמאי שבי אומר, אסור לך להתערב, אתה צריך להיות זבוב על הקיר. וגם מבחינת הסרט ומה שאתה רוצה להגיד, זה מתנגש. אבל אז אני אומר לעצמי, שאני לא יכול לעצור את המחזוריות הזו של אי היציבות. אין לי את הכוח הזה, אז אני מצלם. זה קצת כמו צלם מלחמות. זה קונפליקט שקשה מאוד להיות בו".
 
המסר שאתה משדר בסרט הוא בסופו של דבר אופטימי.
 
"כן, בהחלט. אני כאילו בתחושה שהוא נמצא עכשיו במקום אחר. מקום של התמודדות, ביטחון יותר בעצמו, מקום של לקחת אחריות יותר על עצמו, לקחת את עצמו למקום יותר טוב. וגם ההצלחה וההערכה והאהבה שאותן הוא מקבל תורמים לכך. הוא באמת בתקופה טובה, וגם עבור אותו חוג של פגועי נפש שיראו את הסרט, יש תחושה שזה יכול לתת להם איזו תקווה".