ג'אז איטלקי מקורי
בדרך כלל מי שמקדיש את כל זמנו לג’אז הוא נגן, מלחין או מעבד. אך תעשיית הג’אז לא הייתה יכולה לפרוח מבלי שיהיו כמה אנשים, שאינם יוצרי ג’אז, בתפקידי ניהול, הפקת אירועים, ארגון, הקמת מסגרות חינוכיות ועוד.
לעיתים רחוקות נחשפים אנשים אלה לריאיונות, למרות שהשפעתם על הסצינה, כמייבאי ג’אז איכותי וכנותני במה לג’אז ישראלי, היא עצומה. הקונצרט האחרון בסדרת "בצעדי ענק" של המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, שיוקדש לאמן האגדי צ'ארלי פרקר, הוא הזדמנות לשוחח עם המנהל האמנותי של הסדרה - ניצן קרמר.
ניצן, 43, פועל בעולם הג'אז הישראלי כ-15 שנה, והתפרסם כמי שהביא לכאן את הג’אז האיטלקי. בנערותו ניסה לנגן על כמה כלים (גיטרה, חצוצרה), והוא יכול לנגן מנגינה משמיעה, "אך לא הרבה מעבר לזה", כדבריו. הוא היה עמוק בתוך עולם הרוק האמריקאי, ואחר כך שמע פינק פלויד ודומיהם, כשהזדמן לו להכיר את המוזיקה של החצוצרן צ'ט בייקר (לו הקדיש השנה את הקונצרט הראשון בסדרה) והפך למאזין אדוק שלו. דרך צ'ט בייקר שניגן הרבה באיטליה התוודע לג’אז האיטלקי.
"באיטליה של שנות ה-50 קרה תהליך דומה שעבר על ישראל בשנות ה-70 וה-80. נגני ג’אז אמריקאים מדיסציפלינות שונות הפרו את הג’אז האיטלקי וגרמו ליצירת בסיס חזק של ג’אז איטלקי מקורי".
בגיל 30 קיבל, בשיתוף עם שדרן הג’אז דני קרפל, את ניהול חנות הג’אז "קורוס" (שנוהלה עד אז על ידי יוסי אקצ'וטי, הראוי לכתבה בפני עצמו, כיום מרכז את פעולות ג’אז באוזן), ומשם הגיע לעמדות טיפול בג’אז ובמוזיקת עולם בחברות MCI ו"הד ארצי".
יש יתרונות לכך שמגיעים לסצינת הג’אז מעמדה של מאזין משוגע לדבר, והחשוב שבהם - ידע יותר אובייקטיבי על "טעם הקהל הישראלי ורמות האיכות והבעת הרגש בנגינתם של האמנים המופיעים" ( ציטוט מהאתר שלו). ידע זה פילס דרכו אל הפסטיבלים.
רוסאריו ג'וליאני, רוברט אנצ'יפולובסקי וואסל אנדרסון. צילום: יח"צ
יש מועדוני ג'אז, אין נמל בית
קרמר החל את דרכו לפני עשר שנים כחבר הוועדה האמנותית לפסטיבל "ג'אז תל-אביב" בסינמטק, ביוזמתה של השדרנית טל השילוני. "יש הבדל בין ניהול סדרה לטווח ארוך באחריות אישית, בבניית חזון, ובין ניהול אמנותי של פסטיבל בודד. במקרה האחרון, הדורש מגוון של סגנונות, שילוב של כוכבים ותשובות לטעמים רבים, אני מעדיף חלוקה של האחריות ובניית דיאלוג עם מנהל נוסף. בשנים האחרונות שותפו לניהול הפסטיבל הוא ברק ווייס.
במקביל החל קרמר לנהל את סדרת הג’אז במוזיאון תל-אביב (2004-2001), ומאז 2004 ועד היום הנו המנהל האמנותי של סדרת המינויים "ג'אז במשכן" באופרה הישראלית תל-אביב-יפו במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב.
בסדרה זו הוא מנסה להגשים חלומות על ידי יצירת מכנה משותף לכל סדרה, ובעיקר על ידי הפגשת נגנים שאינם מופיעים בדרך כלל ביחד, ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו. הכרה אישית של גדולי הג’אז האיטלקי כגון פרנקו דאנדריאה, פירנוצי וסטפנו בולאני, המשלב בנגינתו יצירות ישראליות של סשה ארגוב, מסייעת לו ליצור הרכבים מקוריים. עבודתו תחת מטריית המשכן מאפשרת לו חופש כספי מסוים, שאינו מצוי במסגרות אחרות: "הבחירות שלי הן לא נגזרות של כסף. יש לי הגבלות, אבל לא אוותר על נגן שבחרתי ואקח נגן שעולה אלף דולר פחות".
הקונצרט ביום שישי הקרוב הוא דוגמה ליומתו האישית: "אני אספתי את המוזיקאים ורוברט (אנצ'יפולובסקי) כתב עיבודים מיוחדים לערב. יש סולן אמריקאי, איטלקי וישראלי (רוברט נולד באוקראינה, חי בארץ ומופיע בכל העולם). את הבסיסט גלעד אברו לא בחרתי בגלל שהוא חי בארץ, אלא בגלל האנרגיה המיוחדת שהוא מביא לכל הרכב. אני מאמין שבקונצרט תהיה עוצמה, אנרגיה ותשוקת נגינה - זה המפתח לקונצרט טוב".
לעונה הבאה מכין קרמר סדרה בשם Special Encounters, שבה יופיעו בין השאר הלן מריל, סטפאנו בולאני, ויש סוכריה - הגיטריסט הבינלאומי מורדי פרבר, שליווה בשנות ה-70 את גדולי הזמר הישראלי, יופיע במחווה לאריק איינשטיין.
שאלה אחרונה, האם יש סצינת ג’אז ישראלי?
"אם במילה סצינה אתה מתכוון למועדונים המקיימים סשנים עד הבוקר, למקומות בהם כל האורחים הגדולים מנגנים עם המקומיים ותמיד יהיה קהל חם, התשובה היא בעייתית. יש מועדוני ג’אז כמו שבלול, מנגנים ג’אז בלבונטין, יש נגנים אורחים בעלי שם עולמי ב'זאפה' ובעוד מקומות, אבל אין נמל בית.
"כשאתה מגיע לניו יורק, הג’אז חי ובועט, מג’אז חופשי עד הג’אז הישן ביותר, ומקומות בגודל רבע חדר מפוצצים במעריצים. הייתי במקום בו הייתי צריך לזוז אחורה כל פעם שהמלצרית עברה, ונשארתי עד הבוקר. זוהי סצינת ג’אז אמיתית.
הקונצרט יתקיים ביום שישי, 21 במאי 2010, בשעה 22:00 באופרה הישראלית - המשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב. משתתפים: הנשפנים וואסל אנדרסון, תרוסאריו ג'וליאני, רוברט אנצ'יפולובסקי, והמלווים אורין אוונס – פסנתר, גלעד אברו - קונטרה בס, דונלד אדוארדס - תופים.