מחול - מטאליקה איבדה את הקול

חברי מטאליקה עדיין בכושר סביר, אבל תקלות סאונד מביכות העיבו על הופעתם האנרגטית

רק בישראל?

זו הייתה יכולה להיות הופעה טובה מאוד של "מטאליקה", אולי אפילו מושלמת, אילולא כמה בעיות צורמות שהעיבו על החוויה באצטדיון רמת גן. ראשית, תקלות סאונד מביכות, שממש אסור שיקרו בהופעות בינלאומיות ברמות האלה, ואשר הרסו כמה שירים מצוינים. הקטע הראשון שנפגע מהבעיה הפתאומית היה Harvester of sorrow, במהלכו דממו לפתע הרמקולים ורק המהומים חנוקים עלו מכיוון הבמה, בעוד הלהקה ממשיכה לשיר ולנגן (חבריה מאזינים למוניטורים שלהם ולא הבחינו בבעיה). די מביך.

אבל גם לאחר שהלהקה ירדה מהבמה, ועלתה שוב כשהסאונד חזר לתקנו, התקלה חזרה על עצמה ב-Fade To Black, ולאחר מכן גם ב-The End Of The Line, ובהמשך עוד פעם אחת. הקהל המאוכזב צעק בקצב "ביזיון, ביזיון", והיו שאמרו שרק בישראל יכולות להיות תקלות כאלה. אבל מתברר שלא ההפקה הישראלית הייתה אחראית לבעיה, אלא כנראה המיקסר של הלהקה, שהובא מחו"ל.

"תקלה" נוספת הייתה עלייתה של מטאליקה לבמה 20 דקות לאחר השעה שנקבעה, 20.30. לאיחור הזה יש חשיבות, כי הופעה שאמורה הייתה להימשך שעתיים וחצי התקצרה ב-20 דקות (תקנות האכיפה העירוניות מחייבות לסיים ב-23.00). לכך הוסיפו את בעיות הסאונד שחברי להקת הטראש מטאל לא פיצו בגללן, ולא הוסיפו לרפרטואר שירים מעבר לאלה שנקבעו מראש - והצופה שרכש כרטיס בקרוב לאלף שקל ב"טבעת הזהב" בדשא, בהחלט רשאי להרגיש מקופח (וכך גם הצופים האחרים).

מבחינה מקצועית, ג'יימס הטפילד, הסולן וגיטריסט הליווי, לארס אולריך, המתופף, קירק האמט, איש גיטרת הסולו ורוברט טרוחיו, הבסיסט – לבושי שחורים כולם, כיאה למטאליסטים מובילים – סיפקו לקהל ההאד-בנגרס המקומיים את הסחורה במלואה, כך נראה, אבל לי רק חלקית.

ראיתי את מטאליקה בפעמיים הקודמות בהן ביקרה בארץ, וכן בקונצרט המחווה הראשון לפסטיבל וודסטוק, שנערך ב-1994, 25 שנה לאחר האירוע המקורי, באתר קרוב אליו, באפסטייט ניו יורק. חברי הלהקה, שבשנה הבאה תציין 30 שנה להיווסדה, בני 50 מינוס כבר, איבדו משהו מאנרגיות העבר שלהם, כפי שאני זוכר אותן. הטפילד כבר לא ניכר באותה עוצמת קול של פעם, והוא שר בגרון ניחר ומאומץ.

אולריך אשף הפרקשן חובט קצת פחות חזק ופחות מהר מבעבר על סט התופים המפואר שלו. האמט הוא אולי היחיד שאצבעותיו עדיין נעות באותה מיומנות זריזה ווירטואוזית על מיתרי הגיטרה. טרוחיו עושה את שלו על הבס בדרך כלל, אבל קשה להימנע מגעגוע לג'ייסון ניוסטד.

תנודות במפלס האנרגיות

תחילת ההופעה הייתה מבטיחה. כ-22 אלף צופים שהגיעו לאצטדיון ראו על שני מסכי לד גדולים, בשני צידי הבמה, קטע ממערבון הספגטי הקלאסי "הטוב, הרע והמכוער", כשברקע מתנגנת הנעימה מתוכו, Ecstasy Of Gold. לאחר מכן בוצע השיר הפותח Creeping Death, כשהקהל המשולהב מקפץ ומניף אצבעות אל על. הקטע הבא היה For Whom The Bells Toll, ואחריו הגיע תורו של Ride The Lightning. ואז החלו בעיות הסאונד, שכמו הורידו גם את מפלס האנרגיות המחשמלות של הקהל באצטדיון. שאר הפרמטרים הטכניים פעלו היטב: התאורה האפקטיבית, שני מסכי הצד והמסך האמצעי, שבהם הוקרנו חברי הלהקה, וכך ניתן גם לצופים מרחוק לראותם.

בהמשך ביצעו הטפילד וחבריו שירים מהאלבום האחרון שלהם, מלפני שנתיים, Death Magnetic. That Was Just Your Life, The End Of The Line, שכאמור גם בו "נעלם" הסאונד, והבעיות נמשכו גם ב-The Day That Never Comes. הטפילד, שעד אז בעיקר ניסה לשלהב את הקהל בקלישאות המקובלות, נאלץ להתייחס לתקלות החוזרות ונשנות.

"אני יודע שיש לנו בעיות סאונד, וזה מסריח שזה קורה, אבל אנחנו לא מרימים ידיים כל כך מהר", אמר. הוא ביקש מהצופים לאסוף מחדש את האנרגיות שלהם, אבל אחרי הנזק והאכזבה שהותירו תקלות הסאונד, לא היה קל להרים את הקהל, ולקח לאנשים זמן להיכנס מחדש לאקסטזה. כדי להרים את הקהל, הטפילד ציין שהוא זוכר שהמעריצים כאן אוהבים את "מטאליקה הכבדה", וזה היה האות לפתיחת הרעשה מאסיבית של מכונה מטאלית משומנת היטב שיודעת לדפוק בראש, אבל לא תמיד גם לרגש.

הקטעים הבאים בתור היו Sad But True ו-Broken, Beat and scarred, אף הוא מהאלבום האחרון. תור הפירוטכניקה הגיע בלהיט הענק One, שכזכור נפתח בקולות מלחמה. פיצוצים, להבות וזיקוקים בקעו מאזור הבמה במשך דקות ארוכות לפני תחילת ביצוע השיר. ב-Master Of Puppets הקהל חגג בשירה אדירה. לאט לאט התקרב שיאו של הערב כשהאמט עבר מ-Blackened לפריטת אקורד הפתיחה של Nothing Else Matters, מהבלדות האולטימטיביות של הרוק בכלל, כשמיד אחריה מגיע עוד להיט-על של מטאליקה, Enter Sandman, שעוטר אף הוא במטחי זיקוקים.

בפרק ההדרנים הסביר הטפילד שהלהקה תמיד עושה בקטע הזה מחווה לאיזה אמן או להקה אחרים בביצוע קאבר לאחד משיריהם, והערב נבחרה להקת "קווין" בקטע Stone Cold Crazy. המעריצים הוותיקים שאוהבים את מטאליקה הישנה והטובה, נהנו במיוחד מהקטע הבא, Whiplash, ולקראת הנאמבר המסיים ביקש הטפילד מהקהל, אותו כינה, ולא בפעם הראשונה במהלך הערב, "משפחת מטאליקה", לצרוח איתו את הפזמון של Seek And Destroy.

על פי בקשתו הודלקה תאורת האצטדיון כולה והאירה אלפי ידיים מונפות וגרונות זועקים. בסוף השליכו חברי הלהקה לקהל מפרטים ומקלות תיפוף, אבל התעלמו מהפנייה ההמונית: We Want More. טוב, הם צריכים למהר לנתב"ג, מחר כבר יש להם הופעה נוספת, בליון, צרפת.

מטאליקה, שבת, 22 במאי 2010, אצטדיון רמת גן