כולם סולנים
 
הדרך מתל-אביב להופעתו של צ'רלס לויד בבנייני האומה נמשכה 45 דקות, והחנייה, שהייתה בשפע, עלתה 15 ₪ ולקחה שלוש דקות. במזנון תוך דקה יכולת לקבל קפה ומאפה ב-24 ₪. התכנייה לא עולה גרוש. המהירות והנוחות מאותתות: א. על פרוצדורות נעימות ורהוטות, מחירים והתנהגות אנושית מצד המפעילים, וב. על העדר כמויות נכבדות של קהל.
 
המופע לא היה אמנם ריק, אבל רחוק מלמלא את 3,000 המושבים המוצעים, וחבל. הופעת הג'אז הטובה ביותר שראיתי במשך שנים, עם אמן אשר מפאת גילו יש להזדרז ולראות אותו, צוות מלווים מושלם ואווירה אידאלית לג'אז לא עושים רושם על הקהל, המקבל השנה היצע רב של כוכבי ג'אז. לפני שבוע – המחווה לפרקר, וממש באותו יום - שתי הופעות במרכז ענב של ג'ימי קוב, המתופף המיתולוגי של מיילס דייוויס באלבום Kind of Blue.
 
ועדיין - קוב הופיע בסיבוב הנוכחי חמש פעמים. אז איפה הייתם? אלה שהיו זיכו את צ'רלס לויד ב-Standing ovation יותר מפעם אחת, ויצאו מאושרים והמומים מעוצמת החוויה.
 
מדיניות פסטיבל ישראל הייתה מאז ומעולם - להביא את הטוב ביותר בכל תחום של אמנות הביצוע. לפעמים גם פסטיבל אילת לא יכול לעמוד בהוצאות הנלוות לסטארים הגדולים: אני מחכה עד היום למי שיביא את פרעה סנדרס, אורנט קולמן, סוני רולינס. צ'רלס לויד שייך לליגה הזו, והבאתו היא תעודת כבוד לפסטיבל.
 
לויד, 72 (ישראלים מכירים אותו מפסטיבל אילת), היה בין הראשונים ששילבו ג'אז עם קצבי   R&B, עם מוזיקה שבטית. הוא בעל השכלה קלאסית, וידע לשלב את עולמם של דביסי וראוול. גילה את קיט ג'ארט ו-20 שנה יותר מאוחר - את מישל פטרוצ'אני. עסק בפיוז'ן שנתיים לפני הקבוצה של מיילס דייוויס, ובמוזיקת עולם 20 שנה לפני היווצר המונח. הפסנתרן ג'ייסון מורן, המתופף רובן רוג'רס והמתופף אריק הרלנד (הופיע בישראל בכמה הרכבים), כולם נמצאים בצמרת האמנים המבוקשים לאיוש הרכבים חדשים, וצברו יחד מאות תקליטים.
 
ואכן כולם היו סולנים אתמול. עם הרבה אמפטיה, הומור, העברת רעיונות אחד לשני. לא היה רגע שגרתי או משעמם. המתופף כיוון את הכלים בכיוון מלודי, גבוה, כך שהליווי שלו היה קול נוסף ולא רק רעש רקע ריתמי. מורן בפסנתר הוא אמן הפיתוח של מוטיבים קטנים, לכאורה לא חשובים, שנערמים יחד לגבעות מוזיקליות. הבסיסט רוג'רס מנגן כביכול בשקט ובמספר מינימלי של תווים, אבל חייבים לשמוע אותו לבד כדי להבין שהאיפוק, המהווה חלק מתפיסת חטיבת הקצב, לא תופס לגבי נגינת הסולו המשגעת שלו.
 
לא מאצ'ו של כלי
 
הגענו ללויד עצמו. לאחר קטע הפתיחה המודאלי הראשון שנוגן בסקסופון סופרן פסע לויד לעבר הכיסא שעמד ליד הפסנתר. האם כבר עייף? לא ולא. הוא הוציא זוג מאראקאס והחל לתת קצב אל המיקרופון שהיה בתוך הפסנתר, ובכך הקפיץ את הקטע בארבע רמות של אנרגיה. מעשה דומה עשה בקטע דמוי אפריקני, שם הפליא ליצור קצבי משנה שהתחרו במקצב הכללי של המתופף שהקשיב למאראקאס ואשר נוגנו מאחורי אוזניו כמו צמד יתושים כבירים.
 
לויד אינו איש של עוצמות תמידיות. בסקסופון טנור הוא אינו נוהג להפגיז ואינו מאצ'ו של כלי. הוא מנגן בשקט ובכמה פראזות חותכות. ברגעי שיא הוא מזכיר לנו כי ניגן גם אורנט קולמן וגם עם דיואי רדמן. אבל במקום השצף שלהם הוא מציע פראזות הרמוניות מסודרות. גם כשהוא מנגן את הצליל הגבוה ביותר שניתן להפיק מהכלי - זה חלק מקונספט הרמוני ולא שאיפה להוציא מהפייה את הכי גבוה או הכי חזק. כשעבר לחליל, המוזיקה הפכה יותר אתנית, יותר עליזה, פחות מתוחה.
 
לויד אינו אדם פשוט. בתקופת משבר שהייתה לו, דווקא בשיא הצלחתו, הוא נעלם "להרהר" ולפתוח ב"מסע עצמי".  אני מאמין שכמו עמיתו סוני רולינס, שפרש לשנתיים לעבוד על הכלי אחרי שראה ושמע את קולטריין, עבר לויד תהליך נפשי שהושפע לא מעט מהישגיהם המטאוריים של קולטריין, דייוויס ואחרים, והיה חייב לצאת עם קונספט חדש. מי שהחזיר אותו לתלם היה פטרוצ'אני הצעיר, שהחזיר לו את תאוות הנגינה.
 
לויד לא הציג את הקטעים, אלא את הנגנים ( ללא פרטים אישיים), ואמר משהו על רצונו שנצליח להתרומם ( (Elevateמעל הזמן והמקום בו אנו נמצאים. לא איש דיבורים הוא לויד. הקונצרט נמשך בדיוק שעה וחצי, ללא הפסקה (למה לא כולם כמוהו), והשאיר הרבה נפשות שמחות.
 
פרט למופע זה ניתן לראות הופעה מאוד מעניינת של ג'ו לובאנו, סקסופוניסט קשוח שביקר בארץ פעמים רבות ומביא קבוצה בעלת שני מתופפים הנקראת "פולק ארט". השם רומז על כיוון אתני (6 ביוני), וטריו פולני (אנדז'יי יגודז'ינסקי), השואב את השראתו מיצירות של שופן (31 במאי, 1 ביוני). 

29 במאי 2010, בנייני האומה בירושלים. משתתפים: צ'רלס לויד - סקסופון סופרן, סקסופון טנור, חליל; ג'ייסון מורן – פסנתר; רובן רוג'רס – בס; אריק הרלנד – תופים.