לוחות עץ משתלטים על הבמה
 
כבר בהפסקה של ההצגה האורחת מווילנה הבנתי שהיא תעורר מחלוקת בין הנלהבים למאוכזבים נוכח גרסתו המתחכמת של הבמאי הליטאי אוקראס קורסונוואס, שמבחינתו "כאשר אנו אומרים: 'חלום ליל קיץ', אנחנו נוהגים להעלות בעיני רוחנו תלבושות ססגוניות או מוזיקה מאת המלחין מנדלסון". כך הוא מצהיר בדברי ההקדמה הקצרים שלו, וכמו מעיד על עצמו שכנראה לא שמע על פיטר ברוק, ולא על ממשיכיו שחיפשו ומצאו דרכים ונתיבים אל מחזהו הפיוטי הגדול של שייקספיר.
 
אני מתקשה להאמין שאמנם כן. בכל מקרה הוא מוסיף ואומר כי במופע של התיאטרון העירוני של וילנה OKT “אנחנו מנסים להביא לידי ביטוי את רוחו הפנטסמגורית של המחזה אל הבמה". ולמען האמת, ברגעים הראשונים של המופע עלתה בי התחושה שמשהו מוזר קורה וכי אני צופה במשהו השייך כנראה ל"מקבת", תחושה שהתחדדה בי בהמשך כמה וכמה פעמים.
 
הסיבה לכך היא בחירתו של הבמאי, שהוא גם מעצב התלבושות והכוריאוגרף, לוותר על תפאורה במשמעות המקובלת של המושג, ולהמיר אותה בלוחות עץ שאותם מניעים השחקנים, בדרך כלל כשהם עצמם מסתתרים מאחוריהם, ויוצרים תמונות מצבים שונים, לכאורה בהתאם לעלילה – או מה שנותר ממנה. לוחות העץ, לפי תפיסתו של הבמאי, נועדו "להפעיל את דמיונו של הצופה. המטרה היא לשחרר את הקהל מדעות קדומות ולתת דרור לדמיונו".
 
כוונות טובות שנכנסות ליער אפל עולות על מלכודות רבות, וזה מה שקורה בהצגה הזו. לוחות העץ נוקשים בתוקפנות, מחוללים כאוס או סדר, ומשתלטים על כל חלקה טובה של הבימוי. המחזה של שייקספיר הופך לקולב שעליו הבימוי תולה רעיונות שחוזרים על עצמם בווריאציה זו או אחרת. אמנם יש תמונות יפות מעת לעת, אך דווקא בהן הוא אומר דברים מפורשים ואינו סומך על "המתחולל בדמיונם של הצופים".

 
"חלום ליל קיץ". צילום: די. מטווז'ב
 
אבל כעבור דקות לא רבות כל משחק הלוחות מתחיל לעייף. העובדה הזו מודגשת – ואולי לא במפתיע – כאשר השחקנים נחשפים, מוותרים על הלוחות, ומשחקים, בתנועה בדרך כלל. הלהקה בכללה יעילה מאוד, ובולטים בה ראזה סמואולייט הנפלאה בתפקיד הלנה, ותומאס זייבוס בתפקיד תחת הרפד שהופך חמור. שניהם הצליחו לעצב דמויות שלמות. 
 
בפני עצמה עומדת תהייה בדבר ההחלטה לוותר על הצגת בעלי המלאכה, ולסיים את ההצגה דווקא במונולוג של החומה במחזה של בעלי המלאכה שהבמאי ויתר עליו. את המונולוג נושאת שחקנית ליטאית בעברית (בתרגום של דורי פרנס להצגת בית ליסין "חלום של לילה בלב קיץ", שנערך גם לכתוביות המלוות את ההצגה).
 
בסיכומו של דבר, “חלום ליל קיץ" מצטרף לרשימת ההצגות שבהן הבמאי הוא העיקר וכל השאר טפל ואחיזת עיניים.