שליטה מוחלטת על היצירה
 
כששהיתי בשנות ה-80 בארצות הברית, סיקרתי את פסטיבל הסרטים של ניו יורק. במסיבת עיתונאים אחת במהלך האירוע, אפרופו "לאכול את ראול", דיווח במאי סרט האינדיפנדנט החצוף והחתרני הזה פול בארטל כי תקציבו היה, כדבריו, Something between low budget to no budget (משהו בין תקציב נמוך לאין תקציב. באנגלית זה נשמע כמובן הרבה יותר טוב).
 
נזכרתי באירוע הזה כעת, לרגל ביקורו בארץ של רוג'ר קורמן, כאורח הבכיר של פסטיבל סרטי הסטודנטים הבינלאומי ה-13, הנערך עתה בסינמטק תל-אביב. גם אם לא באופן ישיר, בארטל היה אחד מהתלמידים או ממשיכי הדרך הנאמנים הרבים שקמו לקורמן במרוצת השנים.
     
קורמן ניסה אמנם, לעדותו, לעשות כמה סרטי מיינסטרים עתירי מימון, תחת המטרייה התקציבית השופעת של האולפנים הגדולים, אבל בסופו של דבר ייזכר לנצח כ"מלך הבי מוביז". גם ממרומי גיל 84, כשמאחוריו קריירה ענפה של במאי-מפיק-תסריטאי ואף שחקן, הוא בטוח שדרכו הייתה והנה נכונה. או יותר נכון, מתאימה לאופיו ולאג'נדה שלו.
 
היוצר, שהעביר כיתת אמן לסטודנטים בסינמטק תל-אביב, אומר ש"במקרים הבודדים בהם הגעתי לעבודה בסרט של האולפנים הגדולים, הייתי צריך לפעול תחת בוס שמביא את הכסף, ולפיכך גם יש לו דרישות שונות בנוגע לתסריט, לעלילה ולשאר מרכיבי הסרט. הרגשתי שעדיף לי לעשות סרטים עצמאיים בתקציבים נמוכים, ולהישאר בשליטה מוחלטת על היצירה".
 
קורמן החל את הקריירה שלו כיוצר סרטים בארצות הברית בשנות ה-50, וב-1955 ביים את סרטו הראשון (Swamp Woman). בשיא פעילותו עלה בידו להפיק ולביים לא פחות משבעה סרטים בשנה. רוב סרטיו נחשבו כאשר הופצו ליצירות קולנוע ירודות, בז'אנרים נחותים כמו אימה (בעיקר), B Movies ו-Exploitation Movies, אבל האוטוביוגרפיה שלו מ-1990, שנקראת "איך עשיתי 100 סרטים בהוליווד ומעולם לא הפסדתי סנט", לא מותירה ספק ומגדירה בדיוק את עמדתו בנוגע ליצירתו.
 
את אחד מסרטיו הידועים, "חנות קטנה ומטריפה" (1960), שהפך עם השנים לקאלט ואף נעשה לו רימייק מרהיב על ידי פרנק אוז ב-1986, צילם תוך יומיים, כולל הלילה שביניהם. בכלל, משך צילומי סט סטנדרטיים של סרט שלו ארכו שבועיים. גג. כיום רשומים ברקורד שלו קרוב ל-400 סרטים כמפיק וקרוב ל-50 כבמאי.
 
בשנה שעברה זכה להכרה גורפת ולחיבוק גדול מהממסד ההוליוודי שהוא פעל בתוכו כאאוטסיידר מובהק, כאשר הוענק לו אוסקר של כבוד כמחווה לפועלו. "זו הייתה הפתעה גדולה ונהדרת", אמר קורמן, שהתרגש מהמחווה. "לא האמנתי שהאקדמיה תעניק פרס למישהו כמוני", אמר.

 
רוג'ר קורמן (מימין) ומנחם גולן. צילום: אלי זוטא
 
הבסיס הוא סיפור טוב
 
עוד אחד מסרטיו הנודעים כבמאי, שיצאו מנישת הסרטים הנחותים, הוא "בלאדי מאמא", המבוסס על קורותיה של הגנגסטרית מא ברקר וכנופייתה המשפחתית. בסרט מ-1970 כיכבה שלי ווינטרס, ולצידה, בין היתר, רוברט דה נירו וברוס דרן, שבהמשך יהפכו לכוכבי מיינסטרים בולטים.
 
בכלל, קורמן השיק קריירות לא רק של שחקנים, אלא גם כמפיק של במאים גדולים, להם העניק את ההזדמנויות הראשונות לעבוד בסרטיו בתפקידים שונים, וכן אפשר להם לצאת עם עבודות הבימוי הראשונות שלהם. חלק מהם הפכו בהמשך, למרבה האירוניה, ליוצרים של סרטים עתירי תקציב במיוחד, כמו פרנסיס פורד קופולה, ג'יימס קמרון ומרטין סקורסזה.
 
עוד במאים שהחלו אצלו את דרכם הם פיטר בוגדנוביץ', ג'ונתן דמי וג'ון סיילס. בין השחקנים אותם טיפח וקידם אפשר למנות גם את ג'ק ניקולסון, פיטר פונדה ודייוויד קאראדין.
ויש גם נקודה ישראלית: למנחם גולן מיודענו יצא לעבוד אצלו כעוזר במאי, לצד קופולה ורוברט טאון, בסרט The Young Racers. קורמן לא שולל את הדרך השונה משלו בה בחרו תלמידיו להמשיך, אך טוען כי הם למדו לעבוד באופן עצמאי גם תחת הפקות של האולפנים הגדולים ולקבל את ההחלטות האמנותיות המרכזיות בסרטיהם גם כשהם מתוקצבים על ידי טייקונים הוליוודיים.
 
כך או כך, בסדנת האמן הוא ציין שהדבר הראשוני שחשוב כשיוצאים לדרך של עשיית סרט הוא סיפור טוב. "התסריט יכול להיות מבוסס על מחזה או ספר, אבל הבסיס לכל זה סיפור טוב. לא יצאתי מעולם להפקה לפני שהיה בידיי תסריט שלם. לפעמים, כשלוחות הזמנים צפופים, הבמאי לא עובד בדיוק על פי התסריט ומרשה לעצמו לאלתר, אבל תמיד יש לו לאן לחזור, כי התסריט המנומק הוא הבסיס האיתן המשמש כאלמנט המוביל בכל הפקה". 

קורמן דיבר על היעילות הרבה בה בחר להתייחס לפרויקטים שלו, על מנת לצמצם את עלותם. "טרום ההפקה הוא הדבר החשוב ביותר", אמר. "חובה לתכנן הכל מראש, באופן מוקפד. כאשר מצלמים בלוח זמנים צפוף, אין הרבה זמן לקבלת החלטות חשובות במהלך ההפקה. התעקשתי עם הבמאים שעבדו איתי שיכינו סקיצות סטורי-בורד לכל פריים.
 
"אני יודע שזה קשה מאוד לביצוע, ואפילו אני, בסרטים שלי, הכנתי סקיצות רק ל-90-80 אחוז מהסצינות. נכון שצריך לשמור על מסגרת גמישה, שתאפשר לאלתר על הסט, אבל התכנון המוקדם הוא השלד של הסרט. חשוב מאוד שהמפיק, הבמאי וצוות הצילום יידעו טוב מאוד את המוטל עליהם לפני הצילומים. גם עם השחקנים טרחתי להיפגש כדי לדון איתם מראש על הניואנסים של התפקידים שלהם. פשוט בזמן ההפקה, על הסט, אין זמן לדברים האלה".
 
קורמן מגלה כיצד עבד על טרום ההפקה של "חנות קטנה ומטריפה" שלו. "היה משרד באולפן שנראה ממש טוב והתאים לי כסט צילום, אז שכרתי אותו לשבוע. במשך שלושה ימים עבדתי עם השחקנים שלי על הסט הזה, עשינו חזרות שוב ושוב, כמו בתיאטרון. וגם ציירנו כל סצינה. ואז, ביומיים האחרונים של השבוע, צילמנו את כל הסרט. להפתעתי, הסרט הפך ליצירת פולחן, שבמשך שנים הוצגה בהקרנות חצות. הסרט גם נמכר לימים טוב בווידאו ולאחר מכן הופק מחזמר על פיו. תקציב הסרט שלי היה 30 אלף דולר, וגרסת המחזמר עלתה 35 מיליון דולר. אני חושב שגרסת המחזמר הייתה טובה יותר, אם כי ביצירה הראשונית שלי הייתה איזו רוח אינדי, שהלכה לאיבוד בעיבוד היקר".
 
ביטחון של במאי
 
אלמנט נוסף שחשוב מאוד בעיניו הוא הביטחון שמפגין היוצר מול צוותו. קורמן מספר שרון הווארד, לו נתן את צ'אנס הבימוי הראשון שלו, נכנס לסט, הסביר לצוות מה בדיוק קורה בסצינה מבחינת השחקנים והמצלמה, וביקש שכאשר הכל יהיה מוכן בדיוק כפי שביקש, יקראו לו. כך הוא יצר תחושת ביטחון אצל כל העושים במלאכה, שאפשר לסמוך עליו ושהוא יודע מה הוא רוצה.

באשר להתנהלות בחדר העריכה, קורמן אומר שכמפיק הוא משאיר את ההחלטות בידי הבמאי והעורך. הוא כמובן צופה בעבודה הנרקמת ומציג את הערותיו, אבל מאמין שהיוצרים הם אלה שאמורים להשלים את הפאזל. יחד עם זאת, הוא מדגיש שמה שנראה נכון בחדר העריכה, לא תמיד עובד טוב אצל הצופים. לכן לדעתו אסור לוותר אף פעם על הקרנות מבחן, כי הקהל יודע תמיד הכי טוב מה נכון.
 
סיפורים פיקנטיים על אלתורים בסרטים יש לקורמן בלי סוף. "צילמנו את 'הפלישה החשאית' בים האדריאטי בלילה, כשערפל מכסה את פני המים", הוא משחזר. "דווקא אז החליט סטיוארט גריינג'ר, כוכב הסרט, שהוא רוצה לקבל גם חלק מהטקסט שיועד לשחקן המשנה. אלא שזה סירב, וגריינג'ר הודיע שהוא לא מוכן להצטלם עד שהעניין יוסדר. מאחר שהיום התחיל לעלות, היה צריך לקבל החלטה מהירה. שכתבנו את הסצינה במקום, שמרנו על השורות שיועדו לשחקן המשנה והוספנו שורות טקסט לגריינג'ר, וכולם יצאו מרוצים. אבל גריינג'ר לא הבין שצילום הסצינה אינו השלב הסופי. בחדר העריכה חתכתי את השורות שהוספתי לו".
 
ועוד סיפור: "הייתי צריך לצלם סצינה של שוד בנק עם צ'רלס ברונסון, אבל התברר שהסט לא היה מוכן. מצאתי פתרון יצירתי, אבל מאולץ. כיוונו את התאורה כך שתשרטט את הצלליות של השחקנים, במקום אותם עצמם, וכך צילמנו את כל השוד, כשבסצינה רואים רק את צלליות השחקנים. בסוף, כשהסרט יצא למסכים, המבקרים שיבחו את הסצינה הזו...".
 
בניגוד אולי לצפוי קורמן מקבל בקורת רוח ובשביעות רצון את המדיות החדשות, כולל האפקטים הממוחשבים והאינטרנט, ומבין שהם חלק בלתי נפרד מהקולנוע של היום. הוא מציין שטכניקת התלת ממד אינה חדשה ונוסתה כבר בשנות ה-50, אבל מסביר שזה לא היה מוצלח במיוחד אז ולא המשיכו בזה.
 
"היום זה נראה הרבה יותר טוב, כי המצלמות משופרות, מצלמים לא בפילם אלא ב-HD, המשקפיים לצפייה בפורמט הזה יותר טובים, כך שהטרנד הזה יימשך כנראה", הוא אומר. "מרבית הסרטים לא יצולמו ויוקרנו בתלת ממד, אלא שבכל שנה יהיו כמה. השימוש בציוד הדיגיטלי המשוכלל מהיר, טוב ונייד יותר. כשצילמתי לראשונה בציוד דיגיטלי, עשינו קלוז-אפ על פנים של שחקנית יפהפייה, והציוד היה כל כך טוב וחד, שראינו את השיער על הפנים שלה. מובן שצילמנו שוב. כפי שזה נראה עכשיו, השיטה הדיגיטלית תהיה השולטת בתחום, אם כי עדיין יש דרישה לצילום סרטים בפילם".