להתאהב מחדש
 
את אונילי פגשתי לראשונה דרך ערב שהפיקה מארינה מקסימיליאן בלומין, בו אירחה אותה, אותי ואת איה כורם. מהמפגש הראשוני איתה היה ברור שאני עומדת מול יוצרת שההתנהלות שלה מייצגת במידה רבה את השלב הבא בעצמאות המוזיקלית, המחשבתית והניהולית של אמני ההווה. הבגדים הצבעוניים והייחודיים שלבשה, הצלילים והמקצבים שיצאו לה מהגרון ומהידיים בזמן שנראתה כמו וואן-מן-בנד שמנגנת בכמה כלים שונים ומשונים במקביל - כולם הפגינו את העצמאות, האומץ והכיף (וגם האמונה האדירה והחריצות הגדולה, כמו שתגלו בהמשך), שיש בחוויה הנקראת אונילי.
 
את כל אלה תמצאו, בהתאמה, גם באלבום שלה, Be Somebunny, שכולו מסיבה בלתי פוסקת של אלקטרו פופ שמח (רובו באנגלית, עם גיחות לעברית ולצרפתית), קורץ, אנרגטי ושדוני להפליא, כמוה. על הדמיון שאפשר למצוא לרגעים בינה לבין הערבובים שמציעה להקת "איזבו" אחראי המפיק המוזיקלי של האלבום יונתן לוי, בסיסט "איזבו".
 
"האלבום הזה הוא התהליך שלמדתי ממנו הכי הרבה בחיי גם מבחינה של שיתוף פעולה עם אנשים, גם של הבנת השואו ביזנס וגם על עצמי בתור מוזיקאית ובכלל כבנאדם", היא מספרת. "הבנתי שיש לי דרך משלי, שאני עקשנית, ושאחד הדברים שאני הכי אוהבת בעולם זה להתנסות".
 
וזה הפתיע אותך? הרי רק מהרבע שעה שהכרתי אותך יכולתי לספר לך שאת כזו.
 
"אתה מבין את זה רק בדיעבד, כי הדרך היא מקבץ של דברים קטנים שאתה לא יכול ממש לדבר עליהם באותו רגע. התקליט למשל היה מוכן כבר לפני שנתיים. התחלתי להוציא ממנו סינגלים בלי לחשוב שאני אוציא ארבעה סינגלים ורק אז אוציא את התקליט. בשנתיים האלה הוצאתי חמישה סינגלים, אחד מהם של שיר שעשיתי עם חיים לרוז ובכלל לא נמצא באלבום.
 
"סיימתי את האלבום, ואז גיליתי שאני לא מתחברת לחצי מהשירים שכתבתי. התחלתי לעבוד על אלבום חדש של פרויקט חדש, 'הפרויקט הסודי', להקה חדשה שהולכת להוציא עוד חודש אלבום, עם שאול עשת, יונתן לוי, ניר מנצור ונשפנים, שאני גם הזמרת שלה וגם כתבתי את המילים. התחלתי לעשות גם מוזיקה יותר אלקטרונית עם כל מיני מפיקים ולבד, ואז, אחרי שנתיים, ממש בהחלטה של רגע, החלטתי שאני מוציאה את התקליט כמו שהוא. אני באה להוציא את התקליט, עושה לו את העטיפה והכל, ופתאום מתחברת לאלבום מחדש וממש מתאהבת בו".
 
מה ראית בו במבט המחודש שלא ראית קודם?
 
"את רוב השירים שהייתי מאוהבת בהם קודם הוצאתי באי.פי. בחו"ל, בצרפת, באירופה ובכל מיני מקומות, ופתאום אני חוזרת לאהוב את השירים היותר מתוחכמים, יותר רוק, פחות גרובי, פחות אלקטרוני. השירים הפחות פאן ופחות להיטים במירכאות".

 
אונילי. צילום: יח"צ
 
רוצה להיות מיינסטרים
 
"כל העיר מדברת עליי/ אם שוב עישנתי סיגריה אם יצאתי על תנאי/ וגם בא לי – לא בא לי/ בא לי – לא בא לי/ אתה לא שווה, גם לא חצי תמונה/ בתוך פינה של רייטינג, בשיחה של שכונה/ כי גם אם בא לי- לא בא לי/ בא לי – לא בא לי" ("בא לי/לא בא לי", מילים יעל דקלבאום ואונילי, לחן יונתן לוי ואונילי)
 
אחד הדברים שהפליאו אותי אחרי המפגש הקצר איתך היה לגלות שאת ההפקה המוזיקלית הנחת בידי מוזיקאי אחר, כשעליי לגמרי עשית רושם של מי שלא צריכה אף אחד בשביל לעשות את המוזיקה שלה.
 
"יונתן ואני הפקנו ביחד. אחרי העבודה עם יונתן אני מוכנה להפיק אלבום שלם לבד אני חושבת, אבל באמת הייתי צריכה את העבודה איתו כדי להבין את הדרך שלו, להבין איך מפיקים אלבום. הוא עשה לי סדר, הוא סינן אותי. מתוך שיר שהיו בו ארבעה או חמישה פארטים שונים הוא הוריד לי לשלושה, והיום, גם אם אני אבחר לשים שישה פארטים שונים בתוך השיר זה יהיה במודע. פעם הייתי שופכת הכל, הולכת לכל הכיוונים, מתחילה ב-A, גומרת ב-Z, ועוברת בכל כך הרבה שלבים באמצע. הוא הפך אותי יותר קלה לעיכול".
 
שיש בזה משהו מאוד הגיוני, כי מבט קצר בך מספיק כדי להבחין שגם אם יש בך צד מאוד עצמאי שמיוחס אולי לאינדי, יש בך מצד שני משהו שמאוד שואף לתקשר, נראה שאת בנאדם של אנשים.
 
"לגמרי. אני גם בכלל לא רוצה להיות אינדי, אני הכי רוצה להיות מיינסטרים. אני רוצה להיות בגבול של המיינסטרים. כשאני על הבמה למשל אני מרגישה שאני ממש לא צריכה להתאמץ, ושלהפך, כמה שאני אתאמץ פחות אני אהיה יותר תקשורתית. הרי במה זה מצב שגובל בפאניקה, וכשאתה מגיע למצב הזה של הפאניקה, לרגע אחד זה או שאתה מתגבר עליה ואם התגברת אתה ממש בסנטר של עצמך, או שאתה לא מתגבר ואז כל ההופעה אתה במלחמה. מאז שאני ילדה קטנה הרגשתי שיש בי את הידיעה שאני יכולה לעבור את הגבול הזה ולהיות בצד של השלום". 
  
האזכור שלך את הילדות שלך מוביל אותנו יפה לסיפור האישי שלך, ששופך פתאום אור על אותה דרך מאוד מקורית ועצמאית שלך. תני לי את נקודות הציון האישיות שמובילות אותך עד לאלבום החדש.
 
"נולדתי בחיפה, עברתי לצרפת בגיל שש עם ההורים כי אבא שלי קיבל עבודה בתור שליח של חברת היי טק ישראלית. בגיל 14 כתבתי את השיר הראשון שלי, Are You Happy, בגיל 16 הקמתי את הלהקה הראשונה שלי, Story About The Clown, בגיל 19 ההורים שלי עזבו את פריז וחזרו לארץ ואני נשארתי שם, הוצאתי אלבום עם הלהקה שלי והתחלתי לעבוד עם כל מיני הרכבים אחרים, כמו הרכב טריפ הופ שנקרא Red Room. אחרי זה השתתפתי בלהיט Star Light של ה-Superman Lovers, הרכב אלקטרוני צרפתי שמכר שלושה וחצי מליון עותקים מהשיר הזה והיה הצלחה גורפת".
 
מה שסידר אותך כלכלית.
 
"כן, אבל רק הרבה אחרי זה. בגיל 23 קניתי את האולפן הראשון שלי והתחלתי להפיק. בגיל 27 נפרדתי מהלהקה שלי ובאותו גיל גם גיליתי שמגיע לי כסף מהלהיט הזה. הגיעו אלי דרך חברת תמלוגים מאנגליה שהתקשרה אלי ואמרה שמחכה לי סכום ממש נאה, ואז כאילו משהו נפתח לי ואמרתי לעצמי, אוקיי, אני עומדת עכשיו מול בחירה רצינית. אני הולכת לעזוב את צרפת ולעזוב את הלהקה ולנסוע לספרד".
 
לספרד דווקא?
 
"כן, ללמוד ספרדית וללמוד לשיר פלמנקו, כי רציתי משהו שקרוב לשורשים של משהו. האמת היא שבצרפת בתקופה ההיא הרגשתי שכל האנשים שאני עובדת ומסתובבת איתם רק רוצים חוזים עם חברות תקליטים. כולם היו כל הזמן בצד הביזנס של המוזיקה והרגשתי שאני כבר לא מסתובבת עם אנשים שעושים מוזיקה מאהבה למוזיקה. התחלתי להתחבר בצרפת עם כל מיני אנשים שעושים מוזיקה רק בשביל הכיף, אנשים שחיים מהיד לפה, וזה הוביל אותי לספרד, ללמוד ספרדית וללמוד לשיר פלמנקו. תוך כדי השהות שלי בספרד ההורים שלי התקשרו והציעו לי לחזור לארץ לאיזה תקופה, ושהם ישפצו את הקומה שלי בבית שלהם, מקום שיש בו המון השראה, ואמרתי אוקיי. כרטיס טיסה לארבעה חודשים, קניתי ציוד חדש לאולפן, באתי לארץ והחלטתי שאני נשארת בה.
 
"הגעתי לחיפה, הכרתי כמה נגנים, הכרתי את ברק, המתופף שלי, וקיבלתי טלפון מיונתן לוי, שלמד איתי בבית ספר בפריז. יונתן רצה לשמוע את המוזיקה שלי, השמעתי לו והוא אמר, יאללה, בואי נעשה אלבום. חשבתי שכדאי קודם לנגן ביחד, להופיע, והוא אמר, אפשר לעשות הכל ביחד. אמן מתחיל להיות מפורסם רק באלבום הרביעי שלו. התחלנו לעבוד, הכרתי את הברנז'ה התל-אביבית הנהדרת, עשיתי שיתופי פעולה עם המון אנשים, הוצאנו סינגלים, ועכשיו אנחנו פה, עם האלבום בחוץ".