עוצמה רגשית ודלות רעיונית
 
אי אפשר לעבוד על קהל. אפשר רק לעבוד למענו. ואם אתם מחפשים, עדיין, הסבר להצלחה המפתיעה והמדהימה של קובי פרץ, תוכלו למצוא סיבה מרכזית לה בתחושה, בהרגשה וגם בידיעה של רבבות מעריציו, שקובי פרץ עובד בשבילם. נותן את כל כולו, משקיע, מתמסר, מקדיש את עצמו. ואין סיבה, שבתמורה, הקהל לא ייעתר ויתמסר לו בחזרה.
 
וזה רק להסביר חלק מהחוויה המרגשת ויוצאת הדופן בביטוייה שבהופעתו של פרץ בהיכל נוקיה. אלפי צופים, ביניהם גברברים צעירים, נשים חסרות גיל ולא מעט ילדים בגיל בית ספר יסודי, ניצבים על רגליהם יותר משעתיים, לשיר במלוא הגרון עם פרץ, להריע לו בידיים מונפות ואשכרה לסגוד לו. בהחלט תופעה חריגה, שמעטות הדוגמאות ששוות לה בעוצמתן בזמר העברי, ברוק הישראלי ובפופ הים תיכוני. מכבי תל-אביב, אפרופו היכל הכדורסל, הייתה מוכנה לשלם לקהל כזה.
 
ואכן, קובי פרץ הוא ללא ספק אחד הפרפורמרים, מילה הרבה יותר מרשימה מאשר מופיען סתם, המרשימים ביותר בפופ הישראלי בימים אלה, בזירה הים תיכונית על אחת כמה וכמה. יש לו הופעה קלאסה. נתון בחליפה קלאסית שחורה, בחולצה לבנה ובעניבה שחורה, וגם בהמשך, כשיחזור אחרי הפוגה קצרה בלבוש קז'ואל, של מכנסיים לבנים, חולצה אפרפרה לבנת אימרות ופרופת כפתור-שניים, הוא מפגין מלכותיות מולדת ואדנותיות קולחת סטייל אמן בלאס וגאס. כשתסרוקת הפלטינה שלו היא אולי ההברקה התדמיתית-שיווקית הגדולה שלו והמייחדת אותו. כולל הפלומה המטופחת מתחת לשפה התחתונה.

 
קובי פרץ. צילום: שלומי מזרחי
 
פרץ כמו מודע לכריזמה השופעת שלו. הוא חי את הבמה, את הריתמוס של השירים, מודד את הבמה הענקית באיטיות שקולה ומכוונת, חלקה וזורמת, תנועה שמודעת לכוחו וליכולתו. הוא יודע להחזיק קהל, להחניף לו ולהפעיל אותו, לתדלק אותו בשירה וברגש וגם בקריאות עידוד ושלהוב. כמו מנצח, מנצח על תזמורת. נותן הצגה, כוכב חבל על הזמן.
 
פרץ ניחן בקול ובשירה ייחודיים, שנשמעים אולי צר (הקול) ומאומצת (השירה) מדי, אבל בעזרתם הוא מתמודד עם אתגרים שירתיים לא פשוטים. כי לשיר את בלדות הכוח התובעניות והרצחניות שלו בעוצמות שהוא מפגין, לא כל אחד יכול. ואם היה מנסה את כוחו ברוק'נרול נטו, דומני שיכול היה ללמד כמה זמרים מקומיים איך באמת עושים זאת וגם מצליחים.
 
כל זה מכסה על דלותם הרעיונית והתכנית - להבדיל מעוצמתם הרגשית - של השירים, שלא רק חוזרים על עצמם, אלא גם מאכזבים באוצר המילים הדל שלהם: אני אוהב אותך, אני אוהב אותך עד לב השמים ואני אוהב אותך כל הלילה. וגם יש בך נשמה, אתן את הנשמה, הכל אתן רק לך, רק פתחי את ליבך, לעד ליבי שלך, ליבי אלייך מתגעגע, את תמיד יפה, האחת של חיי, את היחידה שמבינה אותי, בסך הכל רציתי לתת לך אהבה, האהבה תנצח.
 
למרבה המזל (של מי?) יש גם שיר חתונה ("קחי אותי להיות לך בעל", של אלון צדוק ושמעון בוסקילה), ושני שירי בלבלה ("בלבלי אותו" ו"משוגע עלייך" של גלעד מסאמי) ושניים-שלושה שירים של דוד זיגמן, המשתמשים באותן מילים, אך מעלים קצת את הרמה (בעיקר "אני זקוק לך" ו"את כמו אש", אולי הלהיט הגדול הראשון של פרץ, שזוכה, דווקא הוא, לעיבוד רוק'נרולי מהוקצע, כאילו כדי לחזק את האמונה שלי בפוטנציאל הרוקי שטמון בו).

 
קובי פרץ. צילום: שלומי מזרחי
 
לא כל כך מזרחי
 
המופע החל באיחור מקומם של שעה פחות דקתיים. הסיבות לא חשובות. הופעה שלישית של הזמר בנוקיה, אחרי כל יחסי הציבור והציפיות, אמורה הייתה להתחיל בזמן. אבל זו לא הייתה התקלה המכעיסה היחידה. הצילומים במעגל סגור, שנועדו להעביר את המתרחש על הבמה לשני מסכים (מאכזבים בטכנולוגיה המיושנת שלהם) בצדדיה, קרטע לאורך כל המופע. נעלם לפרקים ממושכים מדי. אסור שזה יקרה במופע שמתיימר להיות אירוע גדול ומתקדם. גם לא ההשתעבדות שלו לאוזניית הביקורת הימנית, שהציקה מאוד לעין.
 
לפחות "קיר" הלֵדים העצום שבגב הבמה היה כר מרהיב לפעילות וי.ג'יי עשירה, מגוונת, ססגונית ומטמטמת. לפעמים מקושקש, לפעמים קליפי לעילא, אבל תמיד-תמיד מרשים. עקרונית אני נגד שיתוף רקדנים בהופעה, שימוש נפוץ בזירה הים תיכונית. לטעמי הוא ביטוי לחולשה, להסתרת פגמים, לאי הצלחה בתקשורת עם הקהל, אלא אם הוא חלק אמנותי-אינטגרלי. קובי פרץ, שדווקא יודע לדבר (אם כי מכביר במילים) ולהתנהל על הבמה, כלל לא צריך אותם. אבל הוא מנסה ליצור בעזרתם מעמדים קליפיים, שנראים לי בדיעבד כנכונים עבורו ועבור הבמה הגדולה שלו. אני רק מתקשה להבין את ה"תנק יו" האווילי שלו, כמעט אחרי כל שיר. באנגלית זה יותר נחשב?
 
25 המספרים המוזיקליים במופע, ארבעה מהם במחרוזות קצרות של שני שירים (אחד של הזמרת האורחת אישתר), אפשרו לקובי פרץ להשמיע 23 מלהיטיו הגדולים, ואחד חדש, "ישראל באמונה", להיט בדרך, דואט עם "אוף שימחעס". בעיבודיו המלוטשים של יעקב למאי (19 נגנים ועוד שלוש זמרות  ליווי), ללא ספק המאסטרו של הסצינה הים תיכונית ועם ידע עצום ועדכני גם בז'אנרים אחרים, המזרחיות שעשויה להפחיד קהל איסטניסי נדחקת כמעט לשוליים.
 
בהקלטות האחרונות שלו וגם בהופעה זו המזרחיות של קובי פרץ היא בצבע הקולי, בסלסול העמוק שלו, הרבה פחות בעיבוד המוזיקלי. ודוגמאות לא חסרות. "אולי" הפותח, אחד משני לחנים של הזמר עצמו, הוא להיט פופ מתוק חסר זהות עדתית; "אני אוהב אותך" הוא בלדת רוק לכל דבר, שרק השירה של פרץ מזכירה את שיוכה; אפילו "תגידי לי" נשמע כפופ טורקי שמתכחש למקורותיו. הפתיחה של "עד הסוף ביחד" היא בכלל לטינית, והמחרוזת "בלבלי אותו" ו"משוגע עלייך", שבאה אחרי הצגת הדאנס המשותפת, חסידית יותר ממזרחית, של ישי לפידות וקובי פרץ (שנעטף בטלית ענקית ואחר כך בדגל כחול-לבן), הייתה גם היא דאנס שוצף, שבו גיטרה מזרחית נאבקה בביטים אלקטרוניים.
 
ההתקדמות שעשה פרץ מזמר "טורקי" לאחד מכוכבי הפופ המקומי היא מרשימה ביותר. והניסיון לחפש מאפיינים מזרחיים כמעט בכוח נועד מראש לכיטשלון. אז היה איזה מאוואל (מוקלט!) לפתיחה (ב"בלילות"), ונגינה מזרחית-ערבית במחרוזת "בן של מלך" ו"ילדונת", אך דומה שההארד-קור מכולם היה דווקא "יחד", הלהיט-דואט שלו עם אישתר, וגם הוא בזכות השירה שלה בערבית. "קחי אותי להיות לך בעל" נשמע שמאלץ סן רמואי; "כל הכוח" שנפתח כבלדה בכיינית הפך לדאנס רצחני שהרים את האלפים לתקרה; ב"אף אחד" לא נשמע סלסול לרפואה, כשמתחת למעטה הרוק'נרולי הסתתר בעצם פלמנקו ספרדי כבוש; צבע שחזר וכבש, כאמור לעיל, גם את "את כמו אש" שלפני ההדרנים.
 
לאיחור בפתיחה הייתה פגיעה אנושה בסיום. להדרנים ("אני זקוק לך" וביצועים חוזרים של "ישראל באמונה" ו"כמה אהבה") התייצב היכל נוקיה, בשעת חצות בקירוב, עם קרחות ביציעים. ההרגשה לאורך ההופעה, שפרץ מושך את הרגע להתענג עליו (ועל נצחונו, מן הסתם), בין היתר בדברנות גובלת בפטפטנות שמרעיפה כבוד, ברכות ומחמאות שלא לצורך על אורחים נכבדים (יותר ופחות) שזיהה בשורות הראשונות, הפכה להתשה. בניגוד לזמר שנהנה (ובכיף) על הבמה, לקהל, במיוחד הצעיר, שלוש שעות וחצי הופעה, רובן בעמידה, הן קאדר, כשלמחרת מחכים לו יום לימודים ועבודה.
 
קובי פרץ הוא מופיען מרשים וזמר יוצא דופן. הוא רק צריך לנכש כמה עשבים שוטים (ושטויות) בגינתו, כדי להיות הכוכב הגדול ביותר של הפופ המקומי. אם עדיין אינו כזה.
 
קובי פרץ בנוקיה. היכל נוקיה תל-אביב. שני, 7 ביוני 2010.