עשייה משובחת
 
בתחילת שנות ה-70 גייסה היוצרת מרלו תומאס – שחיפשה עבור בתה ספרים מעט יותר אינטליגנטיים מהמבחר המוצע - אמנים אמריקאים נחשבים כדי ליצור ספר שישנה את העולם. כך נולד Free To Be… You And Me שהפך לתכנית טלוויזיה זוכת גראמי, שכללה אמנים כמו מייקל ג'קסון, מל ברוקס, דיאנה רוס ורבים נוספים.
 
בעקבות התכנית קמה עמותת "חופשי להיות מי שאני", שלקחה על עצמה לספק לילדי ארצות הברית חומרים שונים מהממוצע, וחילקה בבתי ספר ברחבי ארצות הברית את הספר ואת האלבום שיצרה בעקבות תכנית הטלוויזיה. לימים הפך הספר למחזה עם שירים נפלאים, המלווה תהליך של שני תינוקות שיצאו זה עתה לעולם מלא סטיגמות מגדריות ומעמדיות ומתמודד עם סוגיית החופש להיות נאמן למי שאתה באמת באמצעות מסרים חתרניים לתקופתם.
 
40 שנה לאחר מכן חוברים אנשי אנסמבל "חופשי", הבימאית ורד גלבוע, השחקנית-יוצרת סביטרי סלנט, השחקן-יוצר אסף ניב, ולצידם דורון שפר על הפסנתר והעיבוד המוזיקלי, גילי בן צבי על כלי ההקשה ואייל מטרי על הקונטרבס, ומשיבים לחיים את "חופשי להיות מי שאני", כהפקה עשויה היטב ומיועדת לילדים (מגיל שש ומעלה) ולהוריהם, המעלה בחתומה מטה שאלות הנוגעות למתח שבין "איך" ו"מה".
 
נתחיל עם ה"איך". מחמאות רבות מגיעות לחברי אנסמבל "חופשי", קבוצה נפלאה המביאה אל הבמה עשייה משובחת הכוללת סיפורים יפים המגולמים היטב, מלאים הומור ומלווים בשירים מוצלחים לא פחות, מתוך גישה מקצועית המקפידה על הפרטים הקטנים ביותר (פרט, אולי, לסאונד השירה שעושה עוול לשירה המצוינת באמת של האמנים על הבמה, אבל זו כנראה הערה שאינה מופנית לעומדים על הבמה אלא לצוות שעומד מאחוריהם).
 
הבמה ריקה מתפאורה, נשענת על פסנתר, כלי הקשה, קונטרבס, ארבעה מתלי תלבושות ושני כסאות. הכבוד הוויזואלי הניתן פה למוזיקה (ולמוזיקאים המצוינים, בראשם דורון שפר שעושה עבודה נהדרת גם כמוזיקאי וגם כדמות בימתית) הולם את הקו התיאטרלי, כשהליווי הכלי מוסיף נופך קבוע של עומק למתרחש על הבמה.

 
"חופשי להיות מי שאני". צילום: יח"צ
 
סימון המובן מאליו
 
הסיפור מתחיל עם שני תינוקות שזה עתה נולדו ואינם בטוחים מי מהם הבן ומי מהם הבת, תוך שהם משליכים אל האוויר דימויים מגדריים שונים, ומלווה את הבחירות שלהם עד שהוא מוצא אותם, בסוף ההצגה, כשהם הורים לילדים בעצמם, תוך שהם שבים שוב ושוב להבנה העקרונית שהם מרוצים להיות בדיוק מי שהם.
 
ברגעי השיא של ההצגה משתלבים הסיפור, התנועה, הנגינה והשירה ליצירה בימתית משובחת וסוחפת, כמו בקטע בו יוצרים הילדים את "מועדון האין חברים (אוף!)", ב"ליידיס פירסט" המצוין וכמובן ב"דני רוצה בובה", המביא מסר ששמחתי להעניק גם לבתי.
 
אבל אם הגענו לנושא המסרים, שני דברים מעיבים על התמונה היפה המשורטטת פה, וזה הזמן לעבור אל ה"מה", הבעייתי מעט מבחינתי, ומאחר שההצגה מיועדת, על פי יוצריה, לילדים וגם להוריהם, אני מרשה לעצמי להעלות את אותן תהיות שעלו בי במהלך הצפייה.
 
העניין הראשון הוא האוריינטציה האמריקו-סבנטיז הכל כך בולטת בשפה הבימתית ובמה שטמון בין השורות, ההופכת היום, מטבע הדברים, מיושנת מעט. עניין שני הוא אותה אג'נדה חתרנית לתקופתה, שנדמה שהרבה פחות הולמת את תקופתנו אנו.
 
אין לי ספק שבשנות ה-70, כשאמהות התקופה, בדומה לאמי, הרו כבר בגיל 19 פשוט כי לא ידעו שיש משהו טוב יותר לעשות בגילאים האלה, יכלה הצגה שחורתת על דגלה מסרים המלמדים את הילדות שהן לא חייבות להתחתן ולעשות ילדים וכי באפשרותן גם לבחור אחרת, למשל לטייל בעולם ולממש את עצמן, להיחשב כחתרנית וחדשנית.
 
בשבילי, כאמא בת 42 (עוד מעט...) לילדה בת ארבע (עוד מעט), החיה בסביבה של נשים דומות שעשו ככל העולה על דעתן עד שהחליטו, אם בכלל, להגיע לשלב האימהות בחייהן, היא פשוט מסמנת את המובן מאליו, כל כך מובן מאליו שאני מקווה שבתי לא תזדקק להצגות כדי לנסות ולכבוש את העולם, ללא קשר למינה ולמעמדה.
 
לשאוף גבוה
 
מסרים מעודכנים יותר להצגה דומה היו מכילים סיפורים על משפחות אחרות, של שתי אמהות או שני אבות, למשל, ומשמשות אז פה לאתגרים הניצבים בפני הדור הנוכחי. נדמה שהפער הזה שבין ההבטחה לקיומה נוצר בגלל אותן 40 שנה שעברו מאז נכתב המחזה, שנים שבהן, לשמחתנו, השתנו פה ושם דברים מסוימים.
 
על תהיות אלה שלי משיב איש האנסמבל אסף ניב, ואומר: "אני חושב שהחידוש העקרוני הוא שהילדים יבינו שיש להם את היכולת לבחור לעשות מה שהם רוצים. השארנו את הטקסטים כמו שהם כי מדובר במחזה מתורגם ואתה לא יכול לכתוב ולהוסיף לו דברים חדשים, למרות שהרעיון שלנו הוא לקדם את זה לדברים נוספים שכן יתאימו לשנת 2010.
 
"אני חושב שהנושאים האלה נוגעים לכל ילד בצורה אחרת. לילדים הקטנים נוגעים יותר בכיוון של החלומות ושל הדמיון ושל לשאוף גבוה, גם אם אתה מוקף במסרים או בסטריאוטיפים חברתיים, ולילדים הגדולים זה נוגע בחברה שלהם, בזה ששונה ומיוחד, ואני חושב שבדבר הזה השגנו את מה שרצינו. האמירה שלך על חוסר ההתאמה לימינו אנו היא בסדר גמור מבחינתי כי היא תואמת בדיוק את האמירה של המחזה, שכשיש לך מה להגיד אתה צריך להגיד את זה, גם אם כולם חושבים שזה לא נכון.
 
"ניסינו להתאים את המחזה ל-2010, אבל הכוונות שלנו מאוד דומות לשנות ה-70 כי גם אני מאמין שילדים צריכים לקבל דברים נוספים, במיוחד במחלקת ה'איך' כמו שאמרת, הצגה שהיא קצת יותר אינטליגנטית, שמדברת בשפה גבוהה, שהסיפורים שלה חשובים לא פחות מהשירים, והחיבור עם המוזיקה יוצר את הקסם שמאפשר לילדים לדמיין, לחלום, להגיע גבוה ולא ללכת אחרי הזרם".
 
"חופשי להיות מי שאני". 19 ביוני 2010, 11:30, מוזיאון תל-אביב.