פרופיל נמוך
 
הנתונים המוקדמים לא היו מעודדים. בגלל ביקוש נמוך הועברה ההופעה, שתוכננה להיערך תחילה באצטדיון רמת גן, להיכל נוקיה, ובמקום עשרות אלפים הגיעו כ-6,000 מעריצים בלבד לצפות באמן הבריטי הוותיק, ממוצא סקוטי. עוד תופעה מדאיגה היא שמאז משבר המשט הטורקי וביטולי ההופעות שנרשמו, הגעתם של אלה שלא ביטלו מתנהלת בפרופיל נמוך.
 
בעבר היו דיווחים מוקדמים על הסוויטות המיוחדות במלון שאמני חו"ל המובילים מזמינים, רשימת הדרישות הביזאריות שלהם, מסיבות עיתונאים היו נערכות לפני כל מופע. ואחר כך צלמי הפפראצי עוקבים אחריהם לתחנות ה"חובה" שלהם, כמו הטמנת פתקים בכותל, ג'וגינג על הטיילת בתל-אביב וכו'. כל זה נעלם. היום הם מגיעים לכאן במטוסים פרטיים בדקה ה-89, עולים לעשות את שלהם על הבמה ומיד טסים חזרה, כאילו ישראל מדינה מצורעת וכדאי למהר ולהתרחק ממנה. כך אירע לאחרונה במקרה אלטון ג'ון, וגם אתמול, עם לרוד סטיוארט.
 
עוד תופעה, מדאיגה לא פחות, היא שבתוך חודש ומשהו נרשמות תקלות סאונד מביכות, שלא צריכות  לקרות ברמות הגבוהות האלה של הופעות אמנים בינלאומיים מובילים כמו "מטאליקה" באצטדיון רמת גן ורוד סטיוארט אמש, בהיכל נוקיה. אז או שהם מגיעים לכאן בחיפזון ברגע האחרון ולא עושים באלאנס וסאונד-צ'ק כמו שצריך, או שזו מקריות מעצבנת ומקוממת.
 
סט ההופעה של סטיוארט אמש היה לבן בוהק, כולל המיקרופון המעוצב. ברקע הבמה מסך גדול שעליו מוקרנים, כמקובל, סרטונים שונים, וידאו ארטים וסטיוארט וחברי להקתו. האמן מגובה בקלידן, גיטריסט, בסיסט, מתופף (על סט התופים שלו מוטבע שמה וסמלה של קבוצת הכדורגל הסקוטית סלטיק, שסטיוארט אוהד מושבע שלה), פרקשניסט, סקסופוניסט, חצוצרנית ועוד נגנית שמלהטטת על סקסופון, כינור וגיטרה, ולא מפסיקה לחייך ולהציג סט שיניים צחורות. לכך צריך להוסיף שלוש זמרות ליווי שחורות.
 
תקלה ראשונה ב-30 שנה
 
הגברים מעונבים וחנוטים בחליפות, הנשים עטופות בשמלות מיני אדומות. סטיוארט עצמו עולה בחליפה צהובה, מתחתיה עניבה וחולצה לבנה ומכנסיים כהים צמודים. הוא רזה מאוד ונראה שמאז שנות ה-60 לא העלה גרם אחד במשקלו, והבחור כבר בן 65! גם תספורת הקוצים הבלונדית המפורסמת עדיין מעטרת את ראשו. קולו, לעומת זאת, איבד משהו מעוצמתו במהלך השנים, וגם הצרידות המפורסמת שלו נשמעת היום יותר רכה, פחות מחוספסת. באלאנס לא נכון, לטעמי, בין עוצמת הנגינה של המוזיקאים וקול האמן גרם לו להישמע חלש עוד יותר.
 
ההרכב המוזיקלי פותח בסגנון ג'אזי עם Soul Train, קטע הפתיחה של "האחים בלוז" מהסרט הנודע. כשהאמן עולה, הקטע הופך ל-Love Train, בביצועו. 27 שנה מאז ביקורו האחרון של סטיוארט כאן, וכעת הוא חורש את העולם בסיבוב הופעות בשם Soulbook. מכאן הוא עובר לביצוע קטע ותיק שלו, Some Guys Have All The Luck.
 
לפני הקטע הבא, Tonight's The Night, פונה סטיוארט לקהל ומתחיל לתקשר איתו. בשיר הרביעי כבר נרשמה תקלת הסאונד, ונראה שהערב הולך להידפק. תחילה נשמע סאונד הנגנים עמום, לאחר מכן נאלם קולו של סטיוארט, וכשהוא מבין שמשהו אינו כשורה הוא מפסיק לשיר, וכל ההרכב שעל הבמה נראה נבוך וחסר ישע, בעוד הטכנאים מנסים לפתור את הבעיה.
 
סטיוארט מתיישב, אחר כך אומר שיספר בדיחה, אבל נמלך בו, והרקדניות מנסות להפעיל איכשהו את הקהל. ברגעים האלה ההתרחשות בהיכל נוקיה דומה לאיזו חלטורה מועדונית חובבנית. מביך, מיותר, לא לעניין כל הקטע הזה.
 
כשהתקלה נפתרת אומר סטיוארט לקהל שהוא מופיע כבר 30 שנה ומעולם לא הייתה לו תקלה כזו. וולקאם טו תל-אביב. הוא מבטיח לפצות את קהל המעריצים המגוון, שתחילה מתבאס ומתאכזב אבל בסופו של דבר מקבל את התקלה בסלחנות ועובר לסדר היום. אנחנו לא. דברים כאלה לא צריכים לקרות בהופעות אמנים מהקליבר הזה, ולא משנה מי אשם – הצוות או מערכת הסאונד המקומיים או המכשור והצוות שהובאו מחו"ל.
 
כדורי רגל לקהל
 
סטיוארט מבצע את The First Cut Is The Deepest והיענות הקהל בפזמון מעידה על כך שסלחו לו לגמרי על התקלה. ב-Downtown Train נרשם סולו תופים ארוך, והקטע הבא, I'ts A Heartache, מתחיל להרים מחדש את הקהל להתלהבות. סטיוארט, חובב הכדורגל הנלהב, מקשר את כאב הלב הפרטי שלו להדחתה של נבחרת אנגליה מהמונדיאל.
 
המופע בכללו עושה רושם של איזה רוויו לאס וגאסי סטנדרטי, יותר מאשר שואו אצטדיונים שנותן בראש. סטיוארט עדיין מפגין אנרגיות גוף סבירות, חוצה את הבמה מצד לצד, ומדי פעם מענטז ומניע את רגליו בדרך שגורמת לבנות שבקהל לצווח בחדווה. התחושה היא שהגבר הסימפטי ובעל חוש ההומור ויכולת התקשורת נותן מעצמו ועושה הכל כדי לרצות את הקהל, ובכך הוא מצליח בגדול, למרות שאותי הוא לא ריגש ולא שכנע כפרפורמר הפעם.
 
אחרי Have I Told You Latley, שגם בו הקהל שר איתו בדבקות, הוא מפנה את הבמה ומשאיר את זמרות הליווי שמתחפשות פתאום ל"סופרימס" ומבצעות את You Keep Me Hanging On. שיר נהדר, אבל מה הקשר בינו לרפרטואר של סטיוארט?! האמן שב לבמה בחליפה קמפית סגולה רועשת ונעלי שפיץ מוזהבות. רצף הלהיטים הבא, Do You Think I'm Sexy, I Don't Want To Talk About It ו-You'r In My Heart (כשעל המסך שברקע מוקרנים משחקי "סלטיק"). עוד עצירה להחלפת בגדים והנגנים והבנות מבצעים עוד קטע סול קלאסי של "מוטאון".
 
החלק האחרון של המופע נפתח ב-Hot Legs, במהלכו בועט סטיוארט, די במיומנות צריך לומר, עשרות כדורי רגל לקהל, והמופע (המוזיקלי, להזכירכם) מקבל פתאום צביון חריג של קרקס או פריק שואו. אחר כך מגיעים Maggie May ששוב מעלה את הקהל לגבהים, ואת הבלדה I'm Sailing כולם שרים איתו, כצפוי. אקורד ההדרן האחרון שייך ל-Baby Jane, והקהל מתפזר לאחר שהאמן סיפק לו את הסחורה בהופעה שנמשכה כשעה ו-45 דקות.

רוד סטיוארט, רביעי, 30 ביוני 2010, היכל נוקיה, תל-אביב.