בהיר ומדויק
 
המחזאי האמריקאי דייוויד אוברן היה בן 30 כאשר המחזה השלישי שלו, "הוכחה", עלה בתיאטרון וולטר קר בברודוויי. הביקורות והקהל הנלהבים הריצו את ההצגה ברציפות קצת יותר משנתיים וזיכו אותו בשלושת הפרסים החשובים ביותר שמחזאי יכול לקבל – פרס ה"טוני", פרס מבקרי התיאטרון של ניו יורק ובעיקר פרס פוליצר לדרמה. בהמשך אף עובד המחזה לסרט עטור כוכבים.
 
המחזה מספר על מאבקה של קתרין להוכיח כי ירשה מאביה, פרופסור גאון למתמטיקה, את יכולותיה המדעיות, ולא ירשה את הטירוף שלו. המחזה מתחיל בלילה שלפני הלוויית האב, שקתרין טיפלה בו במסירות בביתם, בשיקגו, בחמש שנותיו האחרונות. האל, אחד מתלמידיו, הורשה לבדוק את מאה ויותר הפנקסים שהאב הותיר אחריו, בתקווה למצוא בהם חומר מדעי חשוב בנושא המספרים הראשוניים.
 
לקראת ההלוויה מגיעה מניו יורק האחות הבכירה קלייר, שמחליטה לקחת את קתרין לניו יורק ולמכור את הבית. המפגש המשולש מוליך לסדרת גילויים מפתיעים שבאמצעותם מחפשת קתרין את ההוכחה המבוקשת, שהיא כפולה ואפילו מעבר לכך.
 
למען מי שילכו לראות את ההצגה המרגשת בבימויו של יגאל זקס לא אפרט מעבר לכך, כי בין שאר מעלותיו המחזה גם בנוי כמותחן. מעלותיו האחרות הן טיפול מרתק, טבול בהומור טוב ובדיאלוגים נפלאים – בתרגום טוב מאוד של שמוליק לוי - בנושאים כמו מחלת נפש, יחסים בין האב לבנותיו, בינן לבין עצמן, ובין קתרין להאל. כבר מזמן לא התוודעתי למחזה כל כך בהיר ומדויק בהתקדמות שלו אל הפתרון. כמעט כמו הוכחה מתמטית, שככל שהיא מתקרבת אל המסקנה היא נהיית גם מורכבת וגם בהירה, ובמקרה של המחזה גם אנושית מאוד.

 
"הוכחה" (תמונת יח"צ)
 
קו דק בין שפוי למטורף
 
יגאל זקס ביים הצגה מדויקת לא פחות, כשהוא שם דגש מיוחד בעיצוב מהודק של מהלכי הנפש של ארבע הדמויות בגילומם של ארבעה שחקנים מצוינים. עמי ויינברג גילם במינון רגשי נכון את דמות האב, תחילה כרוחו בתמונה הפותחת, ואחר כך במערכה השנייה בתמונות פלאש-בק לעבר. בשתי אלה, בהן נחשף טירופו, ויינברג מגיע לשיאים של משחק מושלם, והוא היה קורע לב, פשוטו כמשמעו.
 
גיל וייס היה האל מצוין, הן כמדען סקרן, ובעיקר כאדם המבין, גם בלי שהתבקש, את מהות המאבק של קתרין על הכרה בשפיותה. כאשר הוא מגיע לנקודת משבר בעניין זה, וייס מעצב ברגישות רבה את המבוכה והספקות. קרן סולקין-אדלר מתחילה את משחקה בתפקיד קלייר בקלילות קומית ובהמשך, כשהיא נאבקת נגד קתרין, היא מעצבת ברגישות נבונה את הדאגה הכנה לה, ואת הכאב שאצרה בתוכה בשנים שעברו.
 
אך בעיקר זהו מחזה הבנוי סביב דמותה של קתרין, וכך גם ההצגה שבה ליז רביאן משחקת אותה בווירטואוזיות מרתקת, בעיצוב מופתי של הקו הדק המפריד בין הנראה לעין לנסתר, בין השפוי לכאורה למטורף לכאורה. רביאן מחזיקה את הקלפים צמודים לחזה, כשמפעם לפעם היא מאפשרת להציץ ולשער מה באמת מצבה, מי היא באמת, מעבר לסימני השאלה שהיא מפזרת.
 
זאב לוי עיצב תפאורה שבמרכזה קיר אחורי שעליו רשומות נוסחאות מתמטיות מורכבות, כמין ציור קיר, ואם רק היו מוותרים על העץ המגושם בצד, עיצוב הבמה הקטנה באולם שרגא פרידמן בבית צבי היה מושלם. יעקב סליב האיר ברגישות, ברק חודריאן עיצב תלבושות טובות מאוד, ואסף אבירם עיטר במוזיקה מתאימה.
 
"הוכחה" היא הצגה שכדאי מאוד לראות אותה, ויש לשבח את תיאטרון הספריה, את יגאל זקס ושותפיו שחשפו את המחזה המיוחד הזה.