בלגן במזרקה
 
אבי נשר הוא במאי מאוד יסודי. כאשר הוא מלהק שחקנים לסרטיו, הוא חייב לצפות בכל הקשת המגוונת של מועמדים פוטנציאליים בעלי טווח הגילאים הרצוי לתפקיד, כדי לבחור את האחד או האחת.
 
במקרה של "פעם הייתי", האחת, כלומר הדמות הנשית המובילה מבין החבר'ה הצעירים המופיעים בסרט, היא נטע פורת. אני שואל אותה איך היא צלחה את האודישן, לנוכח העובדה שנשר זימן במקביל את כל בנות ישראל בגילאים 18-16, כדי לבחון את התאמתן לתפקיד תמרה. "לא רק בקבוצת הגיל שהוא צריך, הוא כבר הגיע ל-30", מחייכת פורת. "הוא חובב בחורות אז לא אכפת לו... סתאאם".
 
איך התנהל האודישן שלך מולו?
 
"הגעתי אליו בפעם הראשונה לשיחה, וכך גם בפעם השנייה. אחר כך עשיתי אודישן שהיה מזעזע, ואחריו מבחינתו זו כבר לא הייתה אופציה שאשחק בסרט. אבל האסיסטנטית שלו ויונתן בר אילן, שהיה גם בצוות הליהוק, העבירו לו קטעים מ'תמרות עשן' (סדרה של "הוט" שבה כיכבה בתפקיד מוביל) והכריחו אותו לזמן אותי לעוד שיחה. אחריה היה לי עוד אודישן, עוד פעמיים מאטצ'ינג (אודישן זוגי, מול שחקן אחר) עם אנשים שונים. זה היה תהליך של כמה חודשים והיה מאוד מרגש כשהתקבלתי. זה באמת פרויקט שלא יוצא להשתתף בהרבה כאלה".
 
היית לחוצה לאורך הדרך הארוכה הזאת. האם זה יקרה או לא יקרה?
 
"לא הייתי לחוצה כי אני מאוד מנוסה בלעשות אודישנים. אני בדרך כלל לא מרשה לעצמי לחלום, אבל כשקיבלתי את התפקיד הרגשתי שהוא מושך אותי יותר מכל תפקיד אחר שעשיתי".
 
בסרט, המתרחש ב-1968, היא מגלמת את תמרה, בת עשרה שבחופשת הקיץ מגיעה לחיפה מארצות הברית. היא צעירה יפהפייה, פרובוקטיבית, בתו של דוד נאג'י (אלי יצפאן), שמביאה מחו"ל ניחוחות משכרים של ליברליזם ואהבה חופשית. היא מתאכסנת בבית קרובי משפחתה, הוריו של בני (תם גל), חברו של גיבור הסרט הצעיר, אריק (תובל שפיר). זה מפתח רגשות כלפי תמרה, והיא כלפיו, אבל הוא חושש לבצע מהלך, כדי לא לפגוע בחברו בני, המאוהב בה אף הוא.
 
מתי הרגשת שתמרה זו את?
 
"כבר בפגישה הראשונה אבי סיפר לי על סצינה, ואז לא ידעתי אפילו איך קוראים לנערה, שבה היא נכנסת למזרקה ועושה שם בלגן. וכבר אז התאהבתי בה".
 
פורת המקסימה והחיננית אמנם רק בת 18, ואולי אי אפשר לצפות זאת ממנה, אבל עדיין מפתיע לגלות שהיא לא יודעת עד היום שחובבי-יודעי קולנוע מזהים מיד שסצינת המזרקה הנהדרת שבסרט היא מחווה לאותו קטע פנתיאון קלאסי ב"לה דולצ'ה ויטה" ("החיים המתוקים"), סרטו הנפלא של פדריקו פליני. ביצירה הבלתי נשכחת הזו, השחקנית השוודית המרהיבה אניטה אקברג נכנסת, כזכור, לפונטנה די טרווי המפורסמת שברומא, אל מול עיניו המשתאות של מרצ'לו מסטרויאני, הנכנס מיד למזרקה בעקבותיה.
 
"האמת היא שדווקא למדנו על התקופה, ראינו המון סרטים, שמענו המון מוזיקה", אומרת פורת. "חלק מתהליך החזרות היה השכלה קולנועית ומוזיקלית של התקופה הזו בעיקר. לקחתי מזה הרבה".

 
"פעם הייתי". צילום: אלדד רפאלי
 
שנה-שנתיים בסיקסטיז
 
את אמנם מגלמת בת עשרה מתקדמת יותר מהצברים, מעצם העובדה שאת חיה בארצות הברית, אבל איך בכלל הצלחת להיכנס לראש של בחורה מתבגרת בשנות ה-60?
 
"קודם כל היה תחקיר מאוד מעמיק. למדתי על מלחמת וייטנאם וכל מה שהיה כרוך בזה באותה תקופה. ואני חושבת שגם יש משהו בי כאדם שתואם את רוח התקופה. אם הייתה לי אפשרות לחיות שנה-שנתיים בסיקסטיז, זה היה חלום. להיות בוודסטוק למשל".
 
איך עבדת עם נשר על דמות הפאם פטאל הצעירה תמרה?
 
"אבי נתן לי את התסריט בפעם הראשונה ואמר לי, תקראי את זה. יומיים אחר כך הוא אמר לי, אני רוצה שתבואי ושיישאר 50 אחוז ממה שיש בתמרה כרגע. הפכנו את תמרה הקיימת בתסריט להיות אני. זה דבר חשוב בתהליך הליהוק שלו, ששחקנית לא תשחק את הדמות טוב, אלא שהשחקנית תהיה בעצמה הדמות. אני חושבת שבמקור תמרה הייתה הרבה יותר קלת דעת, והכל אצלה על הזין ו'כולכם יכולים להיכנס לי לתחת'. אבל בסרט היא יצאה בסופו של דבר ילדותית ומרוככת ופתאום יש בה משהו מאוד פגיע.
 
"זה משהו שאני יכולה להעיד גם על עצמי, שאולי אנשים שרואים אותי בפעם הראשונה אומרים, היא מרדנית, היא מעשנת והיא פה והיא ככה. אבל בסופו של דבר, אנשים שמכירים אותי יודעים שאני לא רק המרדנית הזו. בהתאם לכך הוספנו לתמרה נפח, הפכנו אותה ליותר עגולה. בסוף היא מתאהבת במשפחה הזו שאצלה היא מתארחת, במנטליות שלה, בתמימות וביחסיס המאוד קרובים. היא לא רק בקטע של אני לא רוצה לחזור הביתה, אני רוצה להיות עם החברים שלי ולעשות בלגן".
 
איך התנהלה העבודה בינך ובין תובל שפיר? הייתם צריכים לייצר אינטימיות ביניכם.
 
"רק בשבוע האחרון תובל ואני נפגשנו פעמיים, אנחנו בקשר נהדר ואני כל כך שמחה שיצא לי לעבוד איתו, כי שנינו עברנו חוויה שהיא מאוד לא נורמלית לנערים בגילנו. אנחנו יום אחד עובדים כמו אנשים מבוגרים, באותו לוול עם כולם, ולמחרת אנחנו בבית הספר. אבל אבי נתן לנו את הכלים להתמודד עם זה, וכל אחד אצלו יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות. אז לא היה צריך לדבר על זה יותר מדי. כל אחד ידע מהם יחסי הכוחות וכמובן שגם עבדנו על זה בחזרות".
 
עוד טריוויה המתייחסת לנשר היא שבפאזה הנוכחית שלו בעשור האחרון בקולנוע הישראלי - בכל אחד מהסרטים שיצר הוא הטיל זרקור על לוליטה פאם פטאלית חדשה. פורת נכנסת ב"פעם הייתי" לנישה המכובדת של נטע גרטי (ואם תרצו גם לירז צ'רכי) ב"סוף העולם שמאלה" ולזו של מיכל שטמלר (ואם תרצו גם אניה בוקשטיין) ב"הסודות". "קודם כל התמזל מזלי לעבוד במקצוע הזה", מגיבה פורת, "ולהגיע למקום הזה שהן נמצאות בו. אני לא יכולה לבקש יותר מזה".

"פעם הייתי". צילום: יוסי צבקר
 
פעמיים טירונות
 
רק בקטע של סצינות העירום לא הלכת, כמותן, עד הסוף.
 
"לא יודעת. אתה מרגיש שזה חסר בסצינה? זה לא שבאתי לאבי ואמרתי אני לא עושה עירום כי אני ככה וככה. זה לא שלא הסכמתי. הדמות של תמרה, כמו שאמרתי קודם, לא כל כך פרועה. יש בה את הצורך לחשוף, אבל גם את הצורך להסתיר. היא מאוד פגיעה. אני חושבת שמה שעשינו מאוד משרת את הדמות, את התסריט ואת ההתפתחות שלו. אני חושבת שאחר כך, כשאריק אומר לה לא לספר, היא נפגעת כי באמת לא היה לה כל כך פשוט להגיע איתו לרמה כזו של אינטימיות".
 
להתפשט בקולנוע זה משהו שבא בחשבון מבחינתך?
 
"לפני שנכנסתי לפרויקט הזה, אמא שלי, והמשפחה בכלל, אמרו לי אבי נשר בטח יבקש ממך להתפשט. תסכימי? אמרתי, אין לי מושג, אני לא יודעת אם אסכים. אתה לא באמת יכול לדעת עד שאתה לא נמצא שם. ואם עכשיו אתה שואל אותי אם אני אסכים להתפשט, אז אני באותו מצב. מבחינתי זו לא הייתה אופציה להתפשט בסרט הזה. הוא לא ביקש את זה ממני, לא היה צריך את זה. פשוט לא הגענו למקום הזה בכלל. אם זה יקרה בעתיד? אני לא יודעת. אני צריכה קודם להגיע לשם".
 
איך הייתה העבודה עם השחקנים המבוגרים, אדיר מילר, מאיה דגן וכל השאר?
 
"בהתחלה היה קצת מוזר, אבל אחר כך עבדנו ביחד, כי אבי יצר אווירה על הסט שבה אין מעמדות. הוא לא יותר ממני ואני לא יותר ממנו. וזה לא משנה אם אתה שחקן מתחיל או מנוסה. כולם עובדים ביחד למען איזושהי מטרה משותפת. גם גרנו יחד בחיפה במשך חודש, מה שתרם לגיבוש. הרגשתי שעברנו טירונות, ואומרים שאנשים שעשו איתך טירונות יישארו איתך כל החיים, אז אני יכולה לקחת את זה אליי, כי עברנו שם יחד משהו בלתי חוזר. עוד מעט אני הולכת לעשות טירונות בצבא, ואני חושבת שיש מעט מאוד אנשים שעוברים טירונות פעמיים".
 
מה לקחת מהעבודה עם נשר?
 
"לא הסתדרתי עם השיטה של לימודי המשחק ב'תלמה ילין', שם למדתי אז. ממש הרגשתי שאני נעלמת שם. ואבי בא והסביר לי שהדמות היא השחקן ואמר לי לעבוד מהבטן ולא מהראש. לא לשנן טקסטים ולא לעבוד על פי טכניקות, של מה המטרה שלי ומה הכוונה שלי, סטניסלבסקי ודברים כאלה. הוא באמת עובד מהבטן. הוא נתן לי כל כך הרבה, גם מעבר למשחק. למדתי על החיים והשכלתי בחודשים האלה ובשנה הזו בכלל, שבה הייתי בערך בלי בית ספר. עשיתי בגרויות לבד, והייתי בבוקר עובדת בצילומים. היה לי תהליך התבגרות מואץ כזה במהלך השנה הזו".    
 
מבחינתך יש איזשהו דמיון בין הדמות של תמרה לבין זו של הילי, שאת עושה בסדרה היומית "נשות הטייסים"?
 
"בשתי הדמויות יש משהו מרדני. הצילומים לסרט ולסדרה, אגב, נערכו במקביל".
 
יש פערי איכות די משמעותיים בין השניים.
 
"אני לא רוצה להגיד זה טוב וזה רע, כל אחד זה ז'אנר אחר ואין בסיס להשוואה בכלל. כמו שתשווה בין כדורגל לקולנוע, זה לא אותו דבר. כל אחד מהשניים עומד בפני עצמו, אלה שני דברים שונים. לגבי העבודה שלי בשניהם, אני עדיין לא שלמה עם עצמי מבחינת התוצאה. אני עדיין צריכה לעבוד על עצמי כדי להיות שלמה לגבי העבודה שלי".
 
תארי את דינמיקת העבודה בדרמה יומית.
 
"זו עבודה מאוד קשה. מצטלמים בשני אולפנים שעובדים במקביל, וכל אחד מהם מצלם בין 40 ל-50 סצינות ביום. מסיימים סצינה ואחרי רבע שעה שוב מתלבשים וחוזרים לסט. ואם לא סיימנו, לא יושבים לאכול. היה לי יום צילומים בחיפה ב'פעם הייתי', ולמחרת הייתי צריכה לקום בארבע בבוקר לצילומי הסדרה. היו לילות שישנתי בהם רק שעתיים, ישבתי במלון בחיפה ולמדתי טקסטים ל'נשות הטייסים'. צילמנו את זה במשך כמעט חצי שנה וזה היה מאוד קשה. ממש לא פשוט. לפחות על השכר אין תלונות".
   
תפקיד חיי ב"מחסן השטוזים"
 
כדי להתרכז בשני הפרויקטים האלה, הסדרה והסרט, עזבת את "תלמה ילין".
 
"כן, זה היה בית ספר מאוד מחייב. כשלמדתי שם, כל הזמן הייתה איזו הפקה ואתה לא עושה את זה לבד, עובד איתך צוות ואנשים קמים בחמש בבוקר כדי להגיע לבית הספר, ומשקיעים את כל מה שיש להם. אז זה לא היה פייר לא להגיע לחצי מהחזרות, בזמן שאנשים תלויים בך. אי אפשר לעשות דבר כזה".
 
פורת אומרת שבניגוד למה שאולי חושבים, היא לא התכווננה כבר מגיל אפס להיות שחקנית. אבל יחד עם זאת היא נזכרת בחיוך: "היה לי תפקיד נהדר ב'מחסן השטוזים של דתיה בן דור'. חברה של אמא סידרה לי את זה. הייתי אחד הילדים שמקפצים שם מאחורה ומוחאים כפיים. זה היה תפקיד חיי, בכיתה ד'. את זה לא ישכחו לי. בחיים. הייתי שם שחקנית טוטאלית...".
 
ממתי בעצם התחלת לחשוב שזה מה שאת רוצה לעשות בחיים?
 
"תמיד התעניינתי בזה והייתי בחוגי דרמה וכאלה, אבל לא חשבתי על זה כעל קריירה. לא כשהתחלתי ללמוד ב'תלמה ילין', לא אחרי 'תמרות עשן' וגם לא כשיצא 'נשות הטייסים'. אבל עכשיו אני ממש מרגישה את זה. פתאום יש לי ריאיונות, פתאום אני בתכנית בוקר, יש לי שערים בעיתונים והשוואות לנטע גרטי וללירז צ'רכי ותגובות ברחוב. דברים שלא היו לי קודם".
 
פורת, בת לאם המעורבת מאוד בתחום איכות הסביבה ("היא פעילה ירוקה. אני לא משתגעת על הנושא זה") ואב עורך דין ("יש בזה הרבה מהקטע של המשחק"), ויש לה אחות קטנה ממנה ("עולה לכיתה ד'. היא יפהפייה. אני לא מבינה איך היא יצאה כזאת, בהירה עם עיניים מקסימות ואף קטן, לגמרי שונה ממני").
 
היא מתגייסת בקרוב לצה"ל, אבל לא למקום הטבעי אולי עבורה. "לא קיבלו אותי לתיאטרון צה"ל", היא מספרת. "אולי הם חשבו שאני אהיה שם חיילת רעה. אז אני אהיה רכזת כוח אדם בשלישות. קל"ב זה חובה עכשיו בשבילי. פעם רציתי לעשות צבא רציני, לא קרבית אבל לא להיות ליד הבית ולא לחזור כל יום. לעשות משהו משמעותי בצבא".
 
את מודעת לזה שהפכת לסוג של פנטזיה לגברים?
 
"אני לא רוצה להיות סמל מין. הציעו לי שער ב'בלייזר', אבל סירבתי, כי זה באמת לא מעניין אותי. אני מרגישה שזה לא מושך אותי. אני חושבת שהפרסום והתהילה זה החלק הרע של העבודה. החלק הטוב זה הסט וההכנות. אחד הדברים שהבטחתי לעצמי זה לא להשתגע מזה, לא להשתנות, להישאר ביחד עם אותם אנשים שקרובים אליי והיו לצידי כשהייתי צריכה אותם ולא להחליף אותם באחרים. אני מקווה שגם בצבא אצליח לשמור על הפרטיות שלי ולהיות אנונימית, פחות או יותר".
 
יש לך עכשיו חבר?
 
"מצחיק אותי כששואלים אותי את השאלה הזו. אני מרגישה כמו איזה סלב. אני עונה תמיד את אותה תשובה: הגעתי למקום שכנראה אני יכולה להגיד כמו הגדולים ביותר – זה לא עניינו של אף אחד".