תמונה אנושית מבעיתה
 
ספק אם יש עוד הרבה מושגים ברורים כל כך כמו המונח "קן הקוקייה" ששימש את קן קיזי, מחבר הרומן ששמו המלא הוא "אחד התעופף מעל קן הקוקייה", שהתפרסם לפני כ-50 שנה, והאיר את שיטות הטיפול שהיו מקובלות אז בבתי החולים הפסיכיאטריים בארצות הברית (וכנראה גם בארצות "מתקדמות" אחרות).  הפרסום הביא לבדיקת המתרחש ולשדרוג דרכי הטיפול, שבינתיים התיישנו אף הם ושוב שודרגו. ללמדך שהקוקיות עפות ואחרות באות והקן לעולם עומד.
 
כעבור שנה מהופעת הספר, שנכתב מתוך היכרות אישית עם הנושא, כבר הועלתה בברודוויי גרסה בימתית שלו מאת דייל ווסרמן, ורק 13 שנה מאז פרסום הספר גם הוליווד התפתתה לעשות סרט על פיו, עם תסריט שאינו קשור למחזה, בבימויו של מילוש פורמן ובכיכובם של ג'ק ניקולסון ולואיז פלטשר, שזכו באוסקרים ובעוד פרסים יוקרתיים.
 
אבל הסרט, בסופו של דבר, הוא זה המטיל את הצל הארוך והכבד על המחזה, ולא רק על שום האפשרויות הגלומות במדיום הקולנועי, אלא גם ואולי בעיקר בזכות הופעות בלתי נשכחות של ניקולסון ופלטשר, וגם של שחקני משנה אחרים שיצרו תמונה מבעיתה, אבל אנושית ביותר ואף מכמירת לב של קורבנות השיגעון והטיפול בו גם יחד.
 
אבל התיאטרון אוהב את המחזה הזה, הנותן לכמה שחקנים טובים הזדמנות נפלאה לעצב דמויות במצבים מיוחדים מאוד, שתובעים רמה גבוהה של הזדהות ועיצוב ריאליסטי, הגובלים בתחושה כי לא במשחק מדובר. אצלנו הוצג המחזה ב-1999 בהצלחה גדולה ב"הבימה", עם צוות שכלל בין השאר את רמי הויברגר, עדית טפרסון, ישי גולן ודב רייזר, בבימויו של אילן רונן ובתרגום המצוין שלו. משום כך מוזר ומצער שאותה הפקה לא מוזכרת בתכניית ההצגה העולה עתה בתיאטרון באר שבע, לצד התודה לרונן על התרגום.

 
"קן הקוקייה" (תמונת יח"צ)
 
הצגה חסרת כאב
 
את ההפקה החדשה ביים במיומנות ובקצב טוב כפיר אזולאי וברגעיה הטובים, שבהם אינם נקראים להצחיק, הוא משיג מצוות השחקנים ה"משוגעים" את רמת האמינות של המצב שבו הם נתונים. זה ניכר במשחקם המדויק מאוד, הפיזי וההבעתי, של יוסי מרשק, יובל כרמי, אורי זגורי, רון ביטרמן, קובי אדרת, ואביב זמר המרשים כצ'יף האינדיאני הענק שהתעופף מהקן ומספר בהקלטות המלוות קטעי וידאו ארט של רם גיל, על פרשת הופעתו במחלקה הסגורה של מקמרפי, אסיר שבחר לנוח קצת בבית משוגעים עד למועד שחרורו ולא ידע מה מחכה לו.
 
בניגוד לרושם הזה, נראה לי שאזולאי ויתר על המהות הדרמטית של קרב המוחות המתנהל בין אותו מקמרפי, שאותו משחק זהר שטראוס, לאחות ראטשד, המנהלת בפועל את המחלקה הסגורה. מקמרפי של שטראוס הוא בראש וראשונה ליצן, ולא עבריין מסוכן ואלים שמצא דרך לחמוק מהכלא לפני שמעלליו שם יאריכו את תקופת מאסרו. שטראוס עושה את מצוין את הליצן, אבל אין במשחקו את מרכיב האיום שמפניו חייבים להיזהר המטפלים וראטשד.
 
העדר זה משליך גם על עיצוב דמותה של ראטשד במשחקה של שירי גולן. לא רק שנעדר ממשחקה יסוד הסאדיזם, והיא מסתפקת בקרחוניות, אלא שגם חסרה בעיצוב הנקי מאוד הרתיעה הפיזית מכל מגע או אפילו משיכה או פחד, אמיתיים או מדומים, אל מקמרפי. אפילו לא סקרנות. רק לקראת הסוף נבקע סדק בחומה הבצורה מדי, ושם שירי גולן חושפת את מה שהייתה יכולה לעשות בתפקיד הזה.
 
משהו דומה במידה רבה גם קרה בעיצוב דמותו הטראגית של הנער בילי, במשחקו של אורן כהן הצעיר. הבימוי כיוון אותו להיות חלק מהכלל המצחיק, בזכות הגמגום, במקום לבנות את המתח הרב שלו, הפחד ממגע, והבריחה למקום הבטוח במחלקה.
 
צוות השחקנים כולל גם, ובמשחק טוב למדי, את אמיתי קדר כפסיכיאטר שראטשד שולטת בו כמו בחולים, את מיטל ילינק, גלעד אבנת ואיציק מנשהרוב כצוות המחלקה, את מירב שרום המצוינת כקנדי סטאר ידידתו של מקמרפי ותלי טויטו כחברתה.
 
יהודית ארנון עיצבה תפאורה לבנה קרה מאוד, שעל כתליה תלויים צגי טלוויזיה, שהם נראים סרטי הוידאו ארט במעברים בין התמונות, וכן צילום הווידויים של החולים במהלך הישיבה היומית עם ראטשד. עדי שמרוני עיצבה תאורה קרה מותאמת, ורן בגנו חימם קצת את האווירה עם מוזיקה טובה, הכוללת קטעים מוכרים שהתכנייה זכרה לפרטם.
 
בסופו של דבר, כשיצאתי מההצגה, ולמרות הערכתי לכמה ממרכיביה, גברה בי תחושת ההחמצה. שהרי בית החולים הפסיכיאטרי של קיזי ווסרמן אינו קרקס, גם לא ברגעי ההומור הבוטה, ומקמרפי אינו עוד ליצן-כוכב הבא להתארח בהופעותיו. אם נוטלים ממנו, כפי שאכן קורה בהצגה זו, את הדרמה הגדולה של המאבק הנפשי המתחולל במקום ומתעצם עוד יותר בעקבות כניסתו של מקמרפי, נותרת הצגה מהנה אולי, אבל חסרת כאב. ובלי זה אין משמעות לסיפורו של אחד שהתעופף מקן הקוקייה.