מעמד הר סיני
ללא ספק זו הייתה אחת השעות היפות ביותר של הרוק הישראלי מאז ומעולם. בעצם שלוש שעות. היהודים נתנו בראש ובגדול בקיסריה. לא מוטטו את יציעי האבן העתיקים, אבל פירפרו את הלבבות, ובקונצרט חסר פשרות, עם קצב עתיר וולטאז', עוצמות נגינה, שירה עצומה ורפרטואר בלתי נגמר, הוכיחו שרק קטני אמונה משוכנעים אין רוק בישראל. רוק של להקות, רוק בעברית (עם קצת חיזוקים באנגלית).
זה היה מופע גדוש, עמוס וארוך (32 שירים שנפרשו על פני יותר מ-180 דקות), לפעמים יותר מדי, אבל מגוון ומלהיב, טומן בחובו הפתעות לא מעט, שכל אחת מהן ראויה לפורמט בפני עצמה, אם לא נוסה כבר. זה התחיל בשעה חשמלית של היהודים, עם להיטים עמידים ומוכחים מ"מציאות נפרדת", אלבום הבכורה של ההרכב, שראה אור אי אז לפני 15 שנה, ועדיין סיפק להופעה 10 שירים מתוך 28 שלה. ובהמשך, גם מעבר ביניים שהתבסס על שלושה משירי "היהודים", האלבום השני ("יכול להיות", "גניבה" ו"תעזור לי").
מה נגיד? למרות ההודאה בהתרגשות גדולה - ואיך לא כשמגיעים למעמד הר סיני של קיסריה ראשונה - זה לא נראה כך. ברוק כבד, עוצמות מכסות על התרגשות, במיוחד כשאורית שחף ותום פטרובר נתמכים בחבורת נגנים מיומנת ונשענים על סיוע מוזיקלי מלוטש ומוצק: גיא באר ועומרי אגמון בגיטרות, ניר מימון בבס, אדם פרי בקלידים ויהב ליפינסקי בתופים. כולם ניזונים מאהבה עמוקה כים של ארבעת אלפים מעריצים נאמנים (וואו!), שותפים מלאים לתחושת הניצחון הגדול והעצום - לאורך כל השנים בכלל ובתיאטרון הרומי בפרט. הדבקות שבה הקהל שר ומשתף פעולה, גם בקריאות הביניים המתוזמנות, מרשימה ומרגשת לא פחות מהאקט הבימתי, והרבה יותר מאשר בהופעות פופ "רגילות". בהחלט תופעה.
גם כשהיא אמא לילד, שחף היא עדיין המלכה הבלתי מעורערת. נערת פרחים נצחית, לבושה בשמלת בייבי דול קצרצרה, עם גרבי רשת וגימור סטייל ביריות. תלתלי הבלונד הארוכים שלה משווים לראשה דמות הידרה מיתולוגית, ששיערה עשוי נחשים מתפתלים. והיא זמרת יוצאת דופן, יחידה כמעט, עם קול עצום ושירה מתמכרת ואקסטטית שמלהיטה את היצרים. פטרובר לא מפגר אחריה, למרות שלוקח לו יותר זמן להיכנס לטירוף, לאקסטזה ולצעקה קורעת הגרון. והצעקה מכאיבה לעתים לאוזניים כשהתאורה משלימה אותה ברצחנות מסמאת עיניים. ומאז "רק בן אדם" של שלום חנוך (איתו ניפגש בהמשך) באותו אתר, לא הרגשתי כה מאויים מבחינה בריאותית.
בכלל, "היהודים" היא להקה מלאת פוזה, אבל מוצדקת ומבוססת. כל קלישאת רוק בימתית מוכרת תמצאו אצלה - בעמידה, בהתנהלות, בנגינה וגם בשירה. אולם השירים, שמרביתם ככולם המנונים למתבגרים, שמעורבים בהם מוות ואמונה, נוכחות של אלוהים והרבה חוויות ומתכונים לחיים, והמעמדים הבימתיים המוקפדים שלהם (מוזיקה ותאורה נטו, ללא מסכי לד ופעלולי וידאו ארט!), מעוצבים בחלקם כתמונות על גבול הפיוט. כמו אלומות האור הכחולות שמפלחות את חלל הבמה ב"Somebody Else", היחסים הבינאישיים של שחף ופטרובר ב"ליפול" וב"אינטרמת" (היא שוכבת פרקדן, הוא רוכן לנשיקה וזוכה בלטיפה), או תוספת הווידאו (במסכי הצד) שמראה סוף-סוף את פניה של שחף, שנרגעת לרגע מהתזזיתיות, לטובת ביצוע מרטיט ומושלם של "קח אותי", שיר לכל הבחורות בעולם.
"היהודים" בקיסריה, צילום: נוריאל טריבובוף
פסגה בין-דורית עם שלום חנוך
זה נמשך באירוח של שלום חנוך, ללא ספק אחד האבות הרוחניים של "היהודים", לפרק של ששה שירים, שהחל בתנאי פתיחה גרועים למדי מבחינת חנוך - אחרי ההרעשה הכבדה של היהודים, וההיענות חסרת המעצורים של הצופים, עם הידיעה שלא הוא ניצב במרכזו. תחושה אנדרדוגית עבור אחד הכוכבים והמעצבים של רוק המיינסטרים. וכאן הוא נראה קצת סבא והרבה לא מתחבר, למרות שמדובר היה בוועידת פסגה בין-דורית בסוגה.
אולי בחירת השירים המשותפת, אולי סדר השמעתם, לא היו מוצלחים ושיתוף הפעולה לא היה במיטבו, לפחות לא לזוכרים את ההבטחה שהתגלמה בהזמנה של "היהודים" לאחת התחנות של שלום בהאנגר 11. מחוות הגומלין החלה למעשה בשיא, עם "מחכים למשיח", אחת היצירות הקצביות והכי מהירות של חנוך, וכבר בו נבעו הפערים. ב"הזמן שלך" אורית שחף נאלצה לרדת בעוצמת השירה הרגילה שלה, כדי לאפשר היתכנותו של דואט עם שלום, שלא במפתיע הכניס רכות נעימה, אך לא בהחלט תורמת, לשיר המחוספס.
תרשו לי לנחש ש"הדרכים הידועות" מ"חתונה לבנה", משירי הזעקה הגדולים של שלום, הוא אולי השיר שהרה אידיאולוגית את "היהודים". הוא כמו שם בפיהם של שחף ופטרובר את הסיבה, ההסבר והנימוק להתערטלות הקולית הבימתית, עם אמת חזקה של נכונות להישרף על הבמה, ושורות המפתח בפיה של שחף לקחו אותם הכי גבוה שאפשר היה ביחד. ולהכי הרבה הבזקי סלולאר מהקהל, שהבחין וידע להנציח את הרגע.
בשני השירים הבאים שלום היה נבוך ומגוחך. השורה "אני שם זין" ב"אם כבר", אחד השירים היפים (והמאוחרים יחסית) של הלהקה, העלתה חיוך מבויש על פניו, ו"היהודים" לא מחייכים במוזיקה הרצינית שלהם; וב"ג'קי", כשהוא ללא גיטרה, שפת הגוף שלו לא התאימה לאנרגיות ולהתנהלות הבימתית של עמיתיו. וכשהיה נראה שהרגעים המכמירים והמצמררים של "ילדים של החיים" מן ההאנגר יחזרו גם בקיסריה, הנס לא קרה. אמנם שחף ניסתה לקחת אליה את השיר שמתאים ככפפה לנכונותה להיכוות על הבמה, אבל בניגוד למופע שלו, בו חנוך היה נדיב הרבה יותר כלפיה, הפעם הוא החזיק יותר בשיר, ולא הירפה. ועדיין יש מקום, לדעתי לפחות, לפרויקט נפרד של "יהודים" שיוקדש ליצירותיו של שלום חנוך.
צילום: נוריאל טריבובוף
גוספל רוק עם מקהלת עמק חפר
הפרק השלישי הוקדש לשיתוף פעולה, הזוי על פניו, אך מפתיע בהעזתו במקוריותו, בין היהודים למקהלת עמק חפר - ארבעים זמרים לבושים בברדסים חומים, עם מצנפות ראש מחודדות סטייל קו קלוקס קלן, בניצוחו של לבן שיער אחר, שמעון לב טוב.
העיבודים למקהלה של ערן מיטלמן, יהודי לשעבר, יצרו גוספל רוק שכמותו אי אפשר לשמוע אפילו בכנסיות הארלם. תחילה עם "What About You" (מ"פורטה") בשירתה של שחף; בהמשך עם פטרובר בבלדה "You Gotta Leave Me" (מ"פחד מוות"), כשהמקהלה מעניקה תוספת כוח לצווחת הסיום המתגברת; ולסיום בהמנונים "עידן האלוהים", "המאה העשרים" ו"מחפש תשובה" (וגם "עוד ארון אחד", ההדרן האחרון בהחלט), שהתפתחו למזמורים גרגוריאניים-גותיים, עם מעמדי סיום ווקאליים מרשימים ומלאי הוד ותמונות ויזואליות מרהיבות ויוצאות דופן, בהן נצבעה הבמה בכתמי צבע מאובחנים ומתוחמים, יפים להפליא. בהחלט חוויה כפולה - לאוזן ולעין.
הפורמט הרביעי, המנוסה והמוכר אצל היהודים, הוא גרסת ישיבה ואנפלאגד מקוצרת, שכללה שלושה שירים בלבד, רגע לפני ההדרנים. בחמש כורסאות לבנות, חמושים בארבע גיטרות אקוסטיות, הגישו החשודים המיידיים והכה אהובים את "לפעמים" הבלוזי (בהובלתו של פטרובר) ואת "Father" הפינק פלוידי העצום שלהם, כששחף מתפרקת, כמעט כרגיל בשיר זה, מול העיניים. השלישי הוא הלהיט החדש שלהם, החידוש שלהם ל"אצלך בעולם" הוותיק של מאיר בנאי, שיר שעם העוצמות והרגש שלהם, נשמע כאילו נוצר למענם ונולד שלהם.
בהחלט חוויה של פעם בחיים.
צילום: נוריאל טריבובוף
היהודים בקיסריה. התיאטרון רומי קיסריה. מוצאי שבת 10 ביולי 2010