פסטיבל צלילי ירושלים הסתיים השבוע במצעד נקשנים בסמטאות העיר העתיקה, יוסי שיפמן מדווח
תהלוכה מוזיקלית בסמטאות העיר העתיקה
בתהלוכה חגיגית צעדו ביום ראשון האחרון משתתפי האירוע המסכם של פסטיבל צלילי ירושלים 2010 בסמטאות העיר העתיקה בירושלים. כל אחד החזיק בכלי נקישה, (אני קיבלתי משולש) והוראות לדרך. בתחנות קבועות חיכו נגנים שהשמיעו מוזיקה והקהל ליווה אותם.
המסלול חלף ברבעים השונים והסתיים בחצר היפהפייה של הכנסייה הלותרנית (מקום מומלץ לביקור גם כשאין בו כל אירוע). שם, בעמדות שונות כבר התמקמו כשלושים נקשנים, שהגיעו מארצות שונות, נגן אקורדיון, קלידן וצ'לן ויחד הפכו יצירות מוכרות של מוצרט וברהמס, ג'ון קייג' וסטיב רייך למוזיקת כלי הקשה סוחפת ששלהבה את הקהל שהוזמן להשתתף בחגיגה על פי סימני המנצח. חג שמח לשעות השקיעה בעיר. החגיגה סימנה את סיומם של חמישה עשר ימים ושבעה עשר קונצרטים. אני הייתי בחמישה מתוכם.
הרעיון המרכזי של הפסטיבל היה ונשאר להביא מוזיקה טובה לתושבי ירושלים וסביבותיה, (השנה) אבו גוש ועין כרם במערב, בתוך העיר האכסנייה האוסטרית, המרכז למוזיקה, כנסיות סנט אן והלותרנית, מלון אמריקן קולוני, ימקא, מרכז פדיקו, מדרום לירושלים בית ג'אלה ובית לחם, דהריה וחברון, מדרום מזרח- יריחו ומצפון - קביבה, רס קרקר, סבסטיה שליד שכם. הקונצרטים כולם בחינם, בסוף כל קונצרט מוגש סל שבו הקהל אמור להשאיר תמורה. אבל גם אם לא תימצא אגורה אחת בסל הפסטיבל יימשך.
בהתבוננות רטרוספקטיבית הדבר המוצלח ביותר שהפסטיבל הזה עושה למען חובבי המוזיקה בישראל הוא הצגתם של הרכבים צעירים הבולטים כיום באירופה.
שמענו את רביעיית "ווֹצֶ'ה" מצרפת, בביצוע משכנע של "מחיי" - רביעייה לכלי קשת של סמטנה. רביעיית "מֶרֶל" משוויץ הפליאה לנגן את רביעית הפסנתר של מאהלר עם הפסנתרן פאול גוּלדָה, ואת הרביעייה מס' 4 של ברטוק. הרכב המיתרים "רָארוֹ" שחבריו באים מרומניה, גרמניה ושוויץ, ניגנו במרץ ובברק רביעיית פסנתר של מוצרט ורביעייה של שומן. הביצועים היו מרתקים, וכאמור עיקר חשיבותם בהענקת ההזדמנות להקשיב לקולות חדשים מאירופה.
מפת המופעים בישראל, במבט כוללני, אינה מקצה מקום להרכבים כאלה. פסטיבל ישראל יביא לכאן הרכבים – אם בכלל – כשהם כבר בעלי מוניטין ולכן גם יקרים מאוד. מסגרות אחרות, כמו סדרות המוזיקה בתל-אביב, בירושלים ובערים נוספות מסתפקות באופן טבעי בעיקר ברביעיות או שלישיות ישראליות, כאשר מדי פעם מתארח הרכב מחו"ל , בדרך כלל הרכב שכבר היה כאן ומוכן לשוב וגם להתחשב ביכולות התשלום המוגבלות של המסגרות המקומיות.
אורחים אחרים בפסטיבל השנה היו הפסנתרן ארנון ארז, הכנר חגי שחם ומישל לטייק הקלרניתן הצרפתי עתיר המוניטין ומולם האמנים הצעירים מגאלי לֶזֶ'ה - זמרת סופרן צעירה מצרפת והצ'לן האוסטרלי הצעיר והמבטיח, פיי-ג'י הג. כולם מוזיקאים מצוינים. כן הגיעו לכאן אנשי הסטודיו להקשה מגרַאץ (אוסטריה), שהצטרפו לחלק מן המופעים והיו מופקדים על מסע הנקשנים בירושלים.
צילום: Christian Jungwirth
מלאנז' אוריינטל
עם זאת ברור למי שעוקב אחרי הפסטיבל שציין השנה מלאת לו חמש, שהמטרה העיקרית אינה חשיפתם של הרכבים אירופיים – מוצלחים ככל שיהיו – למאזינים בישראל וברשות הפלסטינית. הנגנים משמשים אמצעי למטרה הגדולה הבאת מוזיקה למקומות שבהם היא נשמעת לעתים רחוקות (בכללם בתי חולים) ויישובים שבהם המוזיקה המערבית אינה מוכרת כלל.
עיקרון זה קיבל השנה תפנית כאשר למעשה כל הקונצרטים כללו חלק של מוזיקה מערבית, קלאסית רומנטית חדשנית וחלק נוסף שזכה לשם "מֶלַאנז' אוריינטל" (תערובת מזרחית). השם הזה שממציאיו הם אוסטרים, נגזר משמו של קפה מלאנז', קרוב המשפחה הווינאי לקפה ההפוך שלנו.
התערובת המרוככת של מוזיקה ערבית, יהודית, ארמנית וכן צלילים שונים שהוקלטו בירושלים, מעין "מוזיקת עולם", היא הנוסחה שאיתה חשבו מנהלי הפסטיבל לקרב אליהם את הקהל המקומי. המחשבה הביאה להפקת דיסק שבו ניגנו יחד הצ'לן אריך אוסקר היטר ונגן האקורדיון סטפן הקל מאוסטריה, ואחמד עיד נגן הבס מרמאללה ונגן העוד תייסיר אליאס מישראל. יש להניח שהקהל אהב את המוזיקה הזאת כי היא נשמעה מוכרת ולא היה צריך לחשוב הרבה כדי ליהנות ממנה, סוג של פופ.
בקונצרט אחד שנכחתי בו באולם ימקא, הגיעה תפיסת ה"מלאנז'" לשיאה כאשר על הבמה ישבו זה לצד זה חברי רביעיית "מרל", חברי "רארו", חברי אנסמבל הנקשנים מגראץ וכן היטר, הקל, הקלרניתן הצרפתי מישל לטייק ונגן הקאנוּן, מוהרן מורב, מכפר ראמה בגליל בוגר האקדמיה למוזיקה בירושלים.
הקונצרט הזה היה אמר להיות בבואה לתפיסת המלאנז' כאשר יצירות של מאהלר, מוצרט, שומן השתלבו ברצף במוזיקות שונות, על מנת להמחיש את הקרבה הגדולה. הביצועים היו טובים והרצף הפך לחגיגה פסטיבלית, אבל בסופו של דבר יש בהחלטה האמנותית הזאת משום "כניעה", מתן סיפוק מיידי ומבדר לקהל.
מחירה של אספקת מוזיקה שמזכירה גלויות נוף תיירותיות לטעם הקהל הוא בטווח רחוק גדיעת הענף שעליו יושבים. הקונצרט בימק"א אכן היה כאמור בבואה של ה"קונספט", אבל הוא צריך לשמש אבן יסוד לבניית בניין חדש שבו המוזיקות למיניהן תשמשנה בערבוביה.
אחת ההוכחות לאי קליטת הז'אנר החדש, לפחות בין הבאים לקונצרטים מן הצד המערבי של הקו הירוק, היא בנוכחות צנועה יחסית לשנים קודמות, של שוחרי מוזיקה מישראל. ירושלים ובנותיה יש להם קהל מצוין למוזיקה ויעידו קונצרטי הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית, או פסטיבל אבו גוש וגם קונצרטי השבת בכנסיות השונות הממלאים את האולמות. לא כך היה כאן. על העתיד, כלומר על חמש השנים הבאות, יצטרכו אריך היטר ואנשי צוותו לחשוב ולבצע הערכה מחדש.