כנרת שהפכה לשחקנית

"דור חדש בתיאטרון" הוא שבוע הצגות ב"צוותא" התל-אביבי המביא בפני הציבור את פרחי המשחק החדשים, תלמידי השנה השלישית של שני סניפיו של הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, התל-אביבי והירושלמי.

את איליה גרוס, ירושלמית בת 22, נציגת הסניף הירושלמי, תוכלו לראות בהצגות "הרופא הטוב" ו"קוויאר ועדשים", ואת גל לב תפגשו במסגרת תפקידיו בהצגה "כשהאנייה שוקעת". שניהם לא הטייפ קאסט הטיפוסי של הילד שחלם מיום היוולדו להיות שחקן, ושניהם מתפנים, רגע לפני סיום הלימודים, לספר על התהליך שעברו ולשקף את הלך הרוח שמביא הדור החדש לבימות התיאטרון.

"המחזה 'הרופא הטוב' כולל עיבודים של ניל סיימון למערכונים ולסיפורים קצרים של אנטון צ'כוב", מספרת איליה גרוס, נציגת הסניף הירושלמי של בית הספר. "סיימון לוקח את הדמויות של צ'כוב ואירועים פשוטים כמו עקירת שן, או פקיד מתעטש, ושם אותם בסיטואציות אחרות, מרגשות ואינטנסיביות, מה שגורם לצחוק גדול ולאנושיות. אני משחקת בהצגה את נינה מיכילובנה זרקניה, שזו בעצם נינה מ'השחף' של צ'כוב, כשסיימון לוקח את הדמות שלה ושם אותה בסיטואציה של אודישן מול צ'כוב עצמו, שהוא כביכול המספר במחזה.

"'קוויאר ועדשים' היא קומדיה של טעויות מאת ג'וליו סקארניצ'י ורנצו טרבוזי. סלבטורה הוא ראש משפחה ענייה בנאפולי שאת כל הפרנסה שלו הוא מוציא מכך שהוא מגיע לחתונות אליהן הוא לא מוזמן, גונב משם מאכלים ומוכר אותם למחרת היום בעזרת השכן שלו, שגם מחזר אחרי אשתו. בשלב מסוים נדלק לו הרעיון להביא אנשים עשירים לבית שלו שאותו הוא הופך לבית עניים כדי לקבל גם מהם כסף והכל מסתבך. גם זה מחזה מצחיק מאוד. ב'קוויאר ועדשים' אני משחקת את מתילדה, אחותו של סלבטורה, שהיא דמות מאוד תיאטרלית שרוצה להיות שחקנית אבל הכי קרוב שהיא מגיעה לעולם הזוהר זה שהיא מנקה את השירותים בתיאטרון".

קצת שונה מהסיפור שלך שהוא לא לגמרי הסיפור הקלאסי של השחקנית שמגשימה את חלום ילדותה

"האמת שממש לא הסיפור הקלאסי. עד שנה לפני שנכנסתי לסטודיו הייתי כנרת, ניגנתי בכינור המון המון שנים וזאת בעצם הייתה כבר הקריירה שלי, ובסופו של דבר, ממש ברגעים האחרונים, החלטתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות כל חיי, אז הפסקתי לנגן והחלטתי ללכת לתיאטרון, החלטה שאני מאוד מאוד מבסוטה ממנה".

מה בעצם הוביל אותך לתפנית הזאת בבחירת המקצוע שלך בצורה פתאומית כל כך?

"אני יכולה להגיד שההתמודדות שלי עם עצמי היא מאוד בעייתית בחי היום יום. ככה או ככה מאוד קשה לי לקבל את עצמי, איזה בנאדם אני, מה אני עושה, ובעצם מה שאני כל כך אוהבת באמנות של המשחק זה ההיבט הפסיכולוגי, שאני מצליחה ללמוד ולהבין איך ולמה בנאדם פועל, כשכל דמות היא אדם שלם שאני צריכה לבנות ממש מהיסוד, את הקול שלו, את הצבע בעיניים שלו, בדיבור שלו, למה הוא אומר את מה שהוא אומר ועושה את מה שהוא עושה, וזה מאוד מעניין ועשיר.

"אתה מצליח ככה להבין את הפעולות של הבנאדם, כי הרי כל דמות, בין אם היא גדולה מהחיים, או מאוד ריאליסטית, היא דמות עגולה, היא אישיות, יש לה עבר והווה ואתה צריך לדעת הכל ולדעת על מה אתה מדבר כדי להביא את האמת הזאת על הבמה או בקולנוע, בכל מדיה שהיא".

באת לבית הספר בעצם עם הכישרון הכי בתולי, מה את מרגישה שקיבלת בסיומו של תהליך ארוך של לימודים?

"לא רק זה אלא שאף פעם גם לא נתתי לעצמי לחשוב על דברים אחרים חוץ מהכינור ואז, כשפתאום נחשפתי לזה, זה באמת היה בלי איזשהו רקע, אפילו שיעורים פרטיים במשחק לא לקחתי. לא היה לי מושג למה אני נכנסת. טבולה ראסה לגמרי.

"אני חושבת שקודם כל קיבלתי מהלימודים את היכולת באמת להבין לעומק את יסודות המשחק, את האמנות הזאת, שהיא משהו כל כך רחב ועמוק שבשנים הראשונות אתה נורא מתבלבל, אבל כל פעם נופלים לך כמה אסימונים לגבי מה זה בנאדם, מה זו דמות, כלים שלא הייתי לומדת אותם בשום מקום אחר, אני חושבת, כי יש משהו מאוד מיוחד ב'ניסן נתיב'. עוד שמים שם דגש ב'ניסן' על היכולת לעבוד באנסמבל, שזה משהו שאין לו תחליף, כי לרוב יודעים ששחקנים הם מלאי אגו ושמגו, אבל בסופו של דבר זו עבודת אנסמבל וצריך לשים המון דברים בצד, הפרטנר שלך הוא אתה ולהפך, אנשים סומכים עליך ואתה עליהם וזה מאוד חשוב בעולם הזה.

"האג'נדה של ניסן הייתה להקים אנסמבלים, כמו שיצא עם 'ציפורלה' למשל, שבאמת הצליחו להמשיך עם הכיתה ולהעלות מופע שלם נהדר. זאת באמת הייתה הכוונה שלו, וזה מאוד קשה, כי הלימודים מאוד אינטנסיביים, ואתה לא בוחר מי ישחק את המשפחה שלך, אבל בסופו של דבר זה כלי שאין לו תחליף".

החופש לגעת, לחפש, להסתכל

אלו הבדלים את מזהה בין הסניף הירושלמי לסניף התל-אביבי של הסטודיו?

"אני חושבת שהלימוד הוא כל כך חשוב שהייתי בדעה שללמוד בירושלים זה יותר נכון. אתה פחות מעורב בכל מה שקורה בתוך הסצנה, בביצה הזאת שיש בתל-אביב. אתה לא מלכלך את הידיים, אתה לומד בשקט, יש לך את החופש לגעת, לחפש, להסתכל, בלי שיבקרו אותך ובלי שתרגיש שאתה מתחת לזכוכית המגדלת של כל התעשייה הזאת, וזה נורא נכון מבחינתי.

"הלימודים מדהימים בירושלים. יש אווירה שונה לחלוטין מזו של תל-אביב, זה אחר, זה כיף, זה פתוח. הרבה פעמים עושים את ההשוואה הזו בין הסניף התל-אביבי לירושלמי, בסופו של דבר אנחנו לומדים את אותם דברים, פשוט החשיפה בירושלים היא קצת יותר נמוכה בגלל שבסך הכל לא הרבה מגיעים לירושלים, אבל זה לימודים, וזה טוב. זה נכון".

הפסטיבל בצוותא הוא סוג של דרך לייצר הזדמנויות עבודה לאחר הלימודים?

"כל משתתפי הפסטיבל מסיימים את הלימודים ממש בעוד שבוע, בעיקרון בפסטיבל יהיו שתי ההצגות האחרונות שהועלו בסטודיו, והמטרה היא לתת איזו הזדמנות, פעם אחרונה, לעשות את זה ב'צוותא', להביא קהל, להביא אנשים. האמת שבכל פעם אנחנו משתדלים להזמין כמה שיותר מלהקים, סוכנים, מה שאפשר כדי שגם יוכלו לצפות בהצגה ולראות אולי מישהו מאיתנו מתאים להם באיזשהו אופן".

יש משהו קצת מייאש באודישן הבלתי פוסק של המקצוע הזה, לא?

"נכון, זה מאוד מייאש, אבל אסור לחשוב על זה ככה כי ברגע שזה יהיה הסטייט אוף מיינד, אין טעם. זה לא משתפר ולא הופך להיות קל יותר, זה הרבה יותר קשה, במיוחד ככל שאתה מתבגר, אבל מה שחשוב באמת זו האהבה למשחק, לעבודה.

"בסך הכל, כשאתה מתקדם בקריירה שלך, שמונים אחוז ממה שאתה עושה הוא לא בדיוק מה שאתה רוצה לעשות אלא גם הכנסה ופרנסה, אז זה יותר פרסומות ויותר תכניות טלוויזיה, שזאת לא האמנות מבחינתך, אבל יש את העשרים אחוז, בתקווה, שאתה עושה באמת את מה שאתה בוחר לעשות ושם אתה פורח, אתה נותן את הטון שלך ואת מה שאתה רוצה להגיד, וחייבים להמשיך ולהיות אופטימיים כי יש כל כך הרבה שחקנים, מוכשרים, טובים, וכולם רוצים רוצים רוצים".

מימין: גל לב , "האונייה שוקעת", צילום: יח"צ

טכנולוגיה, אינסטנט ואובר מודעות

גל לב, 25, נציג הסניף התל-אביבי של הסטודיו, שחקן ומוזיקאי, מגלם מספר תפקידים שונים בהצגה "כשהאונייה שוקעת", מחזה מקורי שעל הרעיון שלו ועל בימויו אחראית דניאלה מיכאלי, ועל הכתיבה והפזמונים חתום זאב שצקי.

"'כשהאונייה שוקעת' זו הצגה שנותנת את האווירה של 1912 ועוסקת בשקיעת הטיטאניק", מספר לב. "זה לא מחזה עלילתי אלא שזירה של תמונות וסיטואציות מצחיקות, מרגשות, ואפילו כמה שירים. זו הצגה שעלתה בסטודיו ובפסטיבל עכו בשנת 92, ואני מגלם בה כמה תפקידים: המורה לספורט שמלמד שחייה ובסוף מתברר שהוא לא יודע לשחות, סיני שהתפלח לסירה איש תזמורת ששר, ואיש במחלקה השלישית".

רגע לפני הסיום, במבט לאחור, איזה תהליך אתה מרגיש שעברת בסטודיו?

"בית הספר הזה הוא הרפתקה מדהימה. אני הגעתי לבית ספר בלי ניסיון, לא מהילדים שחלמו כל החיים להיות שחקנים. למדתי פיזיקה בכלל, אבל כשהייתי בצבא היה לי זמן ולמדתי משחק מול מצלמה אצל ליאת פיין, והמורה פשוט נתנה לי מלא פידבקים ואמרה לי ללכת ללמוד בבית ספר מקצועי, ב'ניסן נתיב'. הלכתי, התקבלתי והתחלתי ללמוד.

"המחזור שלי הוא המחזור האחרון שניסן קיבל, אחר כך הוא נפטר, וניסן דווקא העדיף לקחת אנשים שאין להם ניסיון. יש הרבה אנשים ששיחקו המון בתיאטרון ואז הם מקובעים קצת ויש להם הרגלים שקשה להזיז אותם מהם. יותר קל לעצב מישהו שאין לו ניסיון".

העובדה שהסניף התל-אביבי קרוב יותר לצלחת במונחים מקצועיים יוצרת הבדלים בין שני סניפי הסטודיו?

"אני חושב שכן. עצם העבודה שאני נגיד הולך לאודישנים, הכל כל כך נגיש פה. בתיאטרון אי אפשר לעבוד תוך כדי הלימודים אבל עשיתי שלושה סרטים במהלך הסטודיו, והשתתפתי בכמה סדרות גדולות לילדים ("ביניהן "האי" – ט. ג.) , אז אם זה חודש פה חודשיים שם וזה מסתדר עם הבית ספר, נותנים לנו לעבוד. היה לי באיזשהו שלב סרט של דובר קוסאשווילי אז המנהל לא נתן לנו לפספס את ההזדמנות בגלל הפסד של שבועיים של לימודים. בגדול בגלל שאנחנו בתל-אביב ורוב האודישנים פה אז יש משהו שהוא באמת יותר נגיש ויותר קרוב לצלחת".

אתה יכול לשים את האצבע על משהו חדש שאתם מביאים לתיאטרון כדור רענן שעולה על הבמות?

"זאת שאלה קשה. יש משהו מאוד מאוד מודע בדור הזה, עם הטכנולוגיה ועם האינסטנט, אובר מודעות, אבל מצד שני אני חושב שאנחנו מביאים משהו חדש לתיאטרון, יש איזה משהו יותר אמיץ וחוצפן ולא מתאמץ, אני חושב".

הצגות "דור חדש בתיאטרון" יעלו בין התאריכים 24-16 ביולי 2010 בצוותא תל-אביב. להזמנות: 03-6950156/7.