אולם מלא זאפא-איסטים

נתחיל מהסוף :כל הקהל הרב עומד ושר את  מנגינת הדגל של פראנק זאפה מהאלבום Hot Rats Peaches En Regalia  שסיימה את הקונצרט.

בקטע קודם העלה דוויזל חמש  בנות שרקדו ופיזזו ליד הבמה כדי להתמודד עם קטע שהוגדר על ידו כ-"קטע בעל מורכבות ריתמית". לפניו היה הקטע You gotta stay with your mom מתוך Sheik Yerbouti , ולפניו  The Mudshark בעל הקצב המהפנט ו-What kind of a girls do tou think we are המצחיק בטירוף (שניהם מתוך  ההופעה החיה בפילמור איסט) והקטע האינסטרומנטלי Swifty, שאפשר לכל חבר בלהקה לקחת סולו. וזה רק מה שעולה לי בראש חצי שעה מאוחר יותר.

יצאתי מסוחרר מהערב, וחלק גדול מהשמחה היא הדרך בה עקב הקהל אחרי כל שיר, מחא כפיים, שר את המוכרים והתהפנט מהבלתי מוכר: האולם מלא זאפא-איסטים.

לידי מגיע למישהו SMS: "כל הכוסיות ב . D.J.Shadow, (גני התערוכה) כל החנונים בזאפה". אם ככה –אני מעדיף להיות חנון, מפני שהרגשתי כמו בימים הגדולים של סוף שנות הששים כששמעתי את זאפה בפעם הראשונה.

דוויזל זאפה הוא גיטריסט מצוין, מנהל להקה מוכשר ושולט בחומר של אביו. כל הכישורים הללו ניקנו בעמל רב ודרשו חזרות רבות ובחירה מדוקדקת של הצוות. מכיוון שמטרתו של דוויזל, מקצוען גיטרה מגיל צעיר, היא שחזור מדויק של המוזיקה הכלית והקולית של זאפה בדיוק כפי שנכתבה, לא ציפינו לאותה אווירת  טירוף והשתאות שליוותה כל הופעה של הגאון, משום שיש דברים שאי אפשר לשחזר. זאפה פטפט עם הקהל, הטריף את הסולנים שלו, התערב בעיבודים  בשירה ובגיטרה.

 
דוויזל זאפה אמש בהאנגר 11, צילום: ערן מחלו

מפעל הנצחה מתחדש

ראיתי את זאפא ברומא ב-1982, לא בהרכב הקלאסי שלו ולמרות שהרוב היה כתוב -  הכול נשמע לי חדש לחלוטין. ברור שחברי "אמהות ההמצאה" קיבלו ממנו חופש, עידוד לג'סטות גופניות  וריקודים ורשות להפתיע אותו מפעם לפעם.

זאפה האב פעל בכמה מישורים: יצירה לתזמורת (Orchestral Zappa) שבוצעה על ידי אנסמבל "מודרנה" הברלינאי, סרטים ו-ווידאו (הסרט האגדי Motels 200 ), עיסוק בסאונד, אלקטרוניקה והפקה (הוא היה בין הראשונים שהקליט דיגיטלית, כבר ב-1983 לפני השימוש ב-CD), נגינת שירים של אחרים ( Happy Together, I am The Walrus) והאפיק העיקרי – כתיבת טקסטים שנונים, בחלקם פוליטיים חברתיים ובחלקם סתם מופרעים  ומוזיקה להרכבו הקבוע.

זאפה הבן עוסק כמובן בקטגוריה האחרונה. דוויזל יודע על איזה קרקע הוא פוסע  ולכן מאמציו להשיג את הצליל, הטכניקה והתווים כפי שנוגנו במקור - מוצלחים לחלוטין בעיני.ישנן דוגמאות רבות של בנים ממשיכים, בעיקר בג'אז (למשל טי.אס. מונק המנגן שנים רבות את המוזיקה של אביו, תלוניוס)  אך  מפעל ההנצחה שלו שונה משום שיש לו אגו של גיטריסט: גם הוא, כאביו לא מסוגל להפסיק כשהוא מתחיל לג'מג'ם: גם הוא רוצה לתת עוד ועוד (שעתיים וחצי של קונצרט שהתחיל בול ב-22:00 כיוון ששודר בערוץ 88).

בנוסף לכך הוא מוזיקאי ענק שיודע שמותו המוקדם של אביו לא אפשר חשיפה לעשרות יצירות  שחלקן בוצעו אך לא הוקלטו וחלקן נשארו על הנייר. כיוון שדוויזל מריץ את המופע כבר חמש שנים הוא מחדש יצירות  ומשנה את התכנית: למשל קטע אינסטרומנטלי לא מוכר, אטי ומקסים מתוך האלבום The Grand Vazoo  בשם Blessed Relief  הבנוי על כלי נשיפה שאותו ניגן דוויזל לראשונה בסיבוב הנוכחי.

 
צילום: ערן מחלו

קצת פחות מדי טירוף ואנרכיה

על הבמה שמונה  נגנים. קלידנית המנגנת סקסופון ושרה, זמר המנגן חצוצרה, שתי גיטרות ובס גיטרה, מתופף, עוד קלידן –זמר בעל שלוש מקלדות, מתופף ונגן מרימבה וכלי הקשה. האחרון לדעתי לא קיבל מספיק פוקוס ונבלע לעתים בתוך האנסמבל. הרי הוא אמור לייצג את רות אנדרווד, גדולת נגני המרימבה של הרוק האמריקאי שהייתה עם זאפה לאורך כל הדרך ואחראית במידה מסוימת לסאונד הייחודי. עם זאת המקישן,  כשאר החברים, נגן מבריק ששחזר כל צליל ואף הוסיף משלו.

פרט לכך הסאונד היה מעולה בכל פינות האולם והווידאו עזר מאוד להתרכז. לזמר קול אדיר, נמוך ואולי אף מפותח יותר מהמקור אלא שכמובן אין לו -  וגם לא לדוויזל, למרות שליטתו הפנומנלית בגיטרה-  את היכולת הדרמטית, האירונית והמשכנעת של פראנק. מה שלא הפריע לי בכלל.

למעשה קינאתי בכל אלה השומעים קטעים מסוימים לראשונה, באוזניים טריות, ויכולים להתבשם מהחכמה העצומה והכישרון הטמון בהם מבלי לעשות השוואות. כאמור, זה היה קונצרט הרוק הטוב והשמח ביותר ששמעתי בשנים האחרונות, אבל מה שעדיין לא שלם הוא הצד הוויזואלי. פרט לקלידנית-סקסופוניסטית – התנהגות הנגנים הוכתבה בדרך כלל על ידי הנגינה, בלי הצגות מיותרות- ואני קיוויתי להתנהגות בימתית ההולמת את הנושא מבחינת הטירוף והאנרכיה המאפיינים את זאפה הפרפורמר. אך זה פרט שולי בתוך מגוון ההנאות האחרות.

לצערי,  להקת החימום"אטליז" לא קיבלה את היחס המגיע לה. הלהקה המצוינת, שחומריה האקלקטיים ויכולת הביצוע הכלית שלה נבחרו בתבונה לפתוח את המופע ניגנה באור מלא. רוב הקהל עמד בחוץ ויכולותיה של הזמרת הנהדרת שלהם לי טריפון נפלו על מעט מאוד אוזניים, אבל מי שהקשיב – לא הצטער. לא קל להיות להקת חימום - אבל עם קצת מאמץ, תאורה ועידוד הקהל להיכנס  היה אפשר להפיק הרבה יותר מההרכב הלא שגרתי של "אטליז". 

 
אטליז באור מלא, צילום: ערן מחלו

דוויזל זאפה, 14 ביולי 2010, האנגר 11. להקת חימום: אטליז.