לא רק מוזיקאים
השם "וגנר" הוא השם הטעון ביותר בעולם התרבות בישראל. אזכור שמו מעורר מיד קריאות בעד ונגד, הפגנות, או רמז להפגנות. דבר אחד בטוח - שעצם אזכור השם לא משאיר את הקהל בישראל אדיש. מדף ספרי המוזיקה בעברית אינו כולל ספרים רבים, אבל גם במעט שיש, הנפח שתופסים הספרים העוסקים בריכרד וגנר הוא גדול מאוד יחסית לספרים על נושאי מוזיקה אחרים.
ביום שישי הוקרן בפסטיבל הקולנוע בירושלים סרטו הדוקומנטרי של טוני פאלמר "משפחת וגנר". הסרט הוקרן לפני אולם מלא, רבים נותרו מחוץ לאולם. הבמאי טוני פאלמר וגוטפריד וגנר, נינו של המלחין, הדובר העיקרי בסרט, שוחחו עם הקהל. הסרט "משפחת וגנר" יוקרן הערב (ראשון) בסינמטק תל-אביב, וגם כאן הבמאי טוני פאלמר וגוטפריד וגנר יענו לשאלות הקהל.
פאלמר הוא אחד מבמאי הקולנוע החשובים. בכלל יצירתו בולטים סרטי תעודה עתירי פרסים והערכה שעשה על מוזיקאים מלחינים מן הקלאסיקה - וגנר, ברהמס, ברליוז שופן, בריטן אדמס, נגנים שחקנים, זמרים בתחומים שונים, מריה קאלאס, רנה פלמינג, יהודי מנוחין, עברי גיטליס, גיאורג שולטי, פיטר סלרס, ועד ליוצרי הרוק והפופ הגדולים, ובהם ליאונרד כהן, פול מקרתני, סדרה על הפופ האמריקאי ועוד.
"עד היום ביימתי 116 סרטים", מספר פאלמר, ומוסיף, "לא הייתי ער למספר המדויק, אבל בשנים האחרונות משמשים סרטים רבים שלי נושאים לעבודות מחקר אקדמיות ואני מקבל רשימות של יצירות (פילמוגרפיה) שלי ומתבקש לאשר את נכונותן. אחת הבקשות האחרונות מנתה 116 יצירות. בדקתי ואכן זה המספר". פאלמר הוא גם במאי אופרה ותיאטרון מוערך, מחבר ספרים שהיה במשך שנים בעל טור בעיתונות הבריטית. "כתבתי ב'אוֹבּזֶרוֶור' על רוקנ'רול, בתקופה שעוד לא הייתה שפה שבה ניתן לכתוב על התחום בעיתונות הרצינית".
מה מושך אותך ליצור סרטים על מוזיקאים דווקא?
"לא רק מוזיקאים. בין הסרטים הרבים יש סרט על בובי מור הכדורגלן האנגלי הנודע (שיחק במשחק גמר גביע העולם ב-1964, כשאנגליה זכתה בגביע), על אנשי מדע, על גילויים, אבל מוזיקאים תופסים נתח נכבד מכלל יצירתי. מה שמושך אותי הוא תמיד האדם. כך למשל כשעשיתי את הסרט על מריה קאלאס הדמות שעולה מן הסרט היא לאו דווקא זמרת אלא אישה שחייה הם בלגן גדול, אישה סובלת שהיא גם זמרת אופרה.
"תחשוב למשל על מרגוט פונטיין, לא מוזיקאית. פונטיין היתה הרקדנית הגדולה ביותר באנגליה במאה ה-20 ואחת הרקדניות הגדולות בעולם, מלכת במת המחול שהחלה את דרכה על הבמות כשהייתה בת 14 ורקדה עד גיל 67 וגמרה את חייה כאישה חולת סרטן, שנאלצה למכור את כל נכסיה לנושי בעלה, ומתה בחוסר כל. מה היה הדחף של האישה הזאת? אני מבקש לא רק את האדם היוצר אלא גם את האומץ הכרוך במעשה היצירה. אומץ מכל סוג שהוא - אמנותי, מוסרי או אינטלקטואלי.
"דוגמה מרתקת לאומץ אמנותי הוא המלחין דמיטרי שוסטקוביץ'. במהלך הכנת הסרט (עם בן קינגסלי בתפקיד הראשי) השאלה המרכזית שהעסיקה אותי הייתה איך האיש הזה קם בכל בוקר מחדש ומה הוא תכנן לכל יום על מנת להמשיך ולשרוד כאדם. שכן לכאורה מה שניהל אותו היה השלטון המרכזי ברוסיה הסובייטית. למעשה, ההנחיות של סטלין. מי שמאוד עזרה לנו בבדיקת העובדות ובהערות הייתה אשתו אירינה. אני נפגשתי איתה במלון באנגליה ושוחחנו, שוחחנו די בשקט כי לידנו היו תמיד שני סוכני המשטרה החשאית הקג"ב".
מתוך הסרט "משפחת וגנר" (תמונת יח"צ)
האופרה האחרונה של פוצ'יני
עד כמה אתה נאמן לעובדות? האם תיצור סצינה שאין לה סימוכין היסטוריים?
"ברוב המקרים אני אשאר נאמן לעובדות. לפעמים יש לבדיון, ל-fiction, תפקיד. ידוע למשל שסטלין ושוסטקוביץ' שוחחו פעמיים. הייתה שיחת טלפון שבה הורה סטלין לשוסטקוביץ' לצאת לארצות הברית להופעות. ובפעם השנייה, או הראשונה בעצם, הם נפגשו באחד התאים בבית האופרה. לא ידוע מה נאמר ביניהם באותה פגישה. כאן הוספתי דיאלוג. אבל התחקיר בכל סרט הוא תחקיר שלי, אם מתוך ספרים או מתוך שיחות עם אנשים, בני משפחה.
"אחת הדוגמאות היא למשל הסיפור המופיע בסרט על פוצ'יני ועל הסיבות שבגללן הוא לא הצליח לגמור את חיבור האופרה האחרונה שלו 'טורנדוט'. הסיפור המקובל הוא שפוצ'יני סיים עד נקודה מסוימת. מותו ממחלה היה, רשמית לפחות, הסיבה לעצירת הכתיבה. המנצח ארטורו טוסקניני, שניצח על הצגת הבכורה העולמית, הניח את השרביט לקראת סוף היצירה והודיע לקהל 'עד כאן המוזיקה של פוצ'יני' ועזב את האולם. הוא לא ניצח על הקטע המסיים שחובר על ידי מלחין אחר, לבקשת המשפחה.
"מחבר הביוגרפיה על פוצ'יני, מוסקו קארנר, סיפר על מסמך שהוא עלה עליו שבעזרתו ניתן היה להגיע למסקנה אחרת לגמרי. אחת המשרתות בבית פוצ'יני בטורה דל לאגו בצפון איטליה הייתה דוריה מנפרדי. זמן מה לאחר שהחלה לעבוד בבית החלו שמועות שפוצ'יני מגלה לה חיבה יתרה ובין השניים מתנהלת פרשת אהבים. פו'ציני היה מאהב ידוע וזה לא הפתיע את הציבור. אלא שאותה דוריה גרה בכפר הקטן שבו רוב התושבים היו בני משפחת מנפרדי, זה כפר שבו לסיפור כזה יש משמעות, ואכן הציבור אמר את שלו. דוריה הוחרמה. נאסר עליה להיכנס לכנסייה והיא החליטה לשים קץ לחייה ובלעה רעל עכברים.
"אביה, מנכבדי הקהילה, הורה, ותחשוב על כך שמדובר בתחילת המאה ה-20", מדגיש פאלמר, "על ניתוח שלאחר המוות. גופתה של דוריה נותחה והתגלה שהיא מתה בבתוליה. צצה שאלה מי עמד מאחורי הוצאת הדיבה על דוריה. בסופו של דבר התברר שאת הסיפור הפיצה אלווירה פוצ'יני, אשתו המתוסכלת של המלחין. המוות הזה שנים לפני מותו של פוצ'יני היה ככל הנראה הסיבה האמיתית לכך שפוצ'יני לא הצליח לסיים את האופרה האחרונה שלו. אבל סיבה כזו לא הייתה טובה למכירות ובית ההוצאה שלו 'ריקורדי' דאג להצניע את המידע הזה.
קארנר מספר שהוא נתקל במקרה בידיעה שהוצנעה היטב שאלווירה פוצ'יני נידונה למאסר של חמישה חודשים בבית סוהר באיטליה, וזה כמובן עורר את סקרנותו. הוא בדק וגילה שלאחר אותו ניתוח היא הועמדה לדין ונשאה את עונשה, אבל גם מידע זה הוסתר מן הציבור על מנת לא לפגוע במכירת יצירותיו של פוצ'יני. בסרט מתראיינים בני הכפר האיטלקי שעוד זוכרים את האירוע והסיפור רואה אור".
תובנה על האמנות
איך אתה מטפל במלחינים מן העבר הרחוק כמו הנדל ופרסל, שהעדויות עליהם מצויות רק בכתובים?
"המקורות השונים עוברים תחקירים ואז כתיבת התסריט. שני הסרטים על המלחינים האלה נכתבו על ידי המחזאי ג'והן אוסבורן ('הבט אחורה בזעם') וגם כאן מה שביקשתי להדגיש הוא האדם. למרות שלא ידוע לנו הרבה על הנדל האדם, מה שידוע שימש חומר. הסיפור על המלחין הגרמני שעוזב את גרמניה בגלל סכסוך עם הנסיך, הבוחר בצפון גרמניה ולבסוף נפגש עם אותו אדם שהוא כעת המלך האנגלי, והוא הופך למלחין המוערך והנחשב. הנדל שלא יודע בתחילת דרכו באנגליה את השפה האנגלית, מצליח לשנות את דפוסי המוזיקה באנגליה לתמיד. הוא גם כעס על המפיקים ששינו את הנחיותיו באשר למספר הנגנים ביצירה (למשל ב'משיח' תמיד הכפילו ושילשו את מספר הנגנים וזמרי המקהלה).
"ישנו גם סיפור על ביצוע חובבני של היצירה בטאנברידג' וולס, מקום קטן שאליו הגיע הנדל לשמוע ביצוע של 'משיח' כשהוא כבר כמעט עיוור לחלוטין, נסחב בדרכים. מה היה הדחף לנסיעה שהייתה מתישה ללא ספק לאדם מבוגר וחולני? לימים", מוסיף פאלמר, "ביימתי את מחזהו האחרון של אוסבורן 'דז'ה וו', וביימתי סרט על אוסבורן, שגם הוא לא היה מוזיקאי. קו אחד ברור שישנו בכל הסרטים הוא תובנה שיש לי על האמנות של מושא הסרט, אם הוא כוכב רוק, או יוצר מוזיקת פופ, או אמן מן התחום הקלאסי. אני לא אומר 'כמה היוצר הזה נפלא', זו אינה המטרה, אבל אני מקווה שהצופים יבינו זאת מתוך ההקשר. למשל, הסרט שעשיתי על הכנר עברי גיטליס צולם לבקשתו בין היתר בסנגל באפריקה, הוא עמד על כך, ורואים את הכוח העצום של גיטליס ואת השפעתו על המאזינים, אנשים מתרבות אחרת.
"הוא בנגינתו ובאישיותו פורץ עם הכינור המערבי הקלאסי דרך אליהם. עוד עולה בסרט דמותו ב'כיתת אמן'. צילמתי שיעור שבו כנרת צעירה ניגנה את הפתיחה ל קונצ'רטו לכינור של סיבליוס. לטעמי היא ניגנה להפליא אבל גיטליס הפסיק את השיעור ואמר שהיא לא תפסה את מהות היצירה. היא שאלה למה הוא מתכוון, והוא ניסה לשאול אותה אם היא חשבה מנין באה המוזיקה הזאת של סיבליוס, האם אלו צלילים שמימיים, או צלילי נהר או יער... היא שבה לנגן את המוזיקה ושמענו דבר שונה לחלוטין. אני מודה שאותה תהייה של מנין באים הצלילים האלה של סיבליוס, שבה אלי בכל פעם בה אני מקשיב לסיבליוס".
אופרת הסבון של משפחת וגנר
נשוב לווגנר שעליו תדבר בסינמטק תל-אביב. אתה טיפלת בו לפני שנים בסדרה שבה גילם ריצ'רד ברטון את וגנר ( הסדרה הוצגה בפסטיבל הסרטים בירושלים לפני 25 שנה ואז הייתה גם שמירה על האולם מחשש להפגנות - י"ש). ועכשיו אתה שב ליורשים ולמלחמות הפנימיות שלהם. מה יש באיש הזה שכה מושך?
"וגנר היה איש קטן, מרושע, שונא אדם, ובכל זאת היה יוצר ענק. כשהוא חנך את האולם בביירויט שבו מוצגות האופרות שלו עד היום, הוא עמד בשנת 1876 בפתח הבניין החדש וכל שליטי אירופה הגיעו לחגיגת הפתיחה. לא היה אפילו יוצר אחד מאז מחברי הטרגדיות היווניים אייסכילוס וסופוקלס, דרך שקספיר, מוצרט, בטהובן, גיתה, שהגיע להישג כזה. וגנר יצר שיא במפת תולדות התרבות.
"ריצ'רד ברטון, שדרך אגב לא היה הבחירה הראשונה שלי לגילום הדמות, בדיעבד התפלאתי על עצמי איך לא בחרתי בו מלכתחילה – שאל אותי למה דווקא אני מגלם את האיש הקטן והמרושע ושונא האדם הזה... חשבתי ואמרתי לו, יש לכם כמה דברים משותפים - לשניכם אותו שם, ריצ'רד ריכרד, שניכם אנשים שאי אפשר לסמוך עליהם, לשניכם היו נשים רבות במספרים שאיני רוצה להעלות בדמיוני, אבל לשניכם יש ניצוץ של גאונות. ברטון חשב לרגע ולבסוף קיבל את ההשוואה".
אתה יכול להגיד לאמן כמו ברטון את האמת בפנים?
"כשעובדים עם שחקנים גדולים, נמצאים ביחסי עבודה קרובים מאוד. יש רגעים שהם מצפים שתאמר להם כל מה שאתה חושב, גם אם הדברים אינם מחמיאים. אבל נשוב למטרה עצמה, לעניין שאני מחפש בדמויות שלי את הכוח, האומץ לחבר. הסרט אמור להיות החגיגה לכשרון שלהם. עוד מילה לפני שנחזור לווגנר. המלחין האנגלי ראלף ווהן-ויליאמס אהוב בעיקר במולדתו, אנגליה. הוא נשא לאישה צעירה שהייתה סמל סקס בימיה, sex on legs, בלשונו של פאלמר. לאחר שנים ספורות היא חלתה והמלחין, ב-48 מתוך 51 שנותיהם המשותפות, סעד אותה ועשה זאת ברצון. אבל בה בעת את האמת הזו הוא הסתיר מן הציבור ואמת זו מצאה את ביטויה ביצירותיו...
"נחזור לווגנר, למעשה למשפחה המככבת בסרט שיוקרן הערב בתל-אביב. אפשר להתייחס לסרט המשפחתי הזה כאל אופרת סבון. גוטפריד וגנר, נינו של המלחין, בן המשפחה הבלתי רצוי בביירויט (שביקר בישראל כבר כמה פעמים, ובכל ביקור הוא מככב בשיחות על משפחתו ועל יצירות סבו הטומנות, לדעתו, הרבה מוטיבים אנטישמיים - י"ש), חושף בסרט את הדרך שבה אותה משפחה, שהפופולריות שלה בגרמניה זהה לפופולריות של משפחת המלוכה באנגליה, משחקת בהיסטוריה, משנה עובדות, מעלימה עובדות אחרות.
"עכשיו כשהדור הרביעי תופס את הפיקוד על פסטיבל ביירויט ומשנה כיוונים לרוח התקופה, מרתק לצפות בעימותים המשפחתיים, לא פחות מאשר בעימותים בין הגיבורים של ריכרד וגנר עצמו. הסרט שיוקרן הערב הוא נוסח מקוצר לכדי אורך תכנית טלוויזיה. אבל קטעי הסרטים שלא נראו בעבר על הקשרים האמיצים בין וינפריד וגנר, כלתו האנגליה של המלחין, שהתחברה למשפחה עם הצורר אדולף היטלר, ועוד חומרים מעניינים, מייצרים הרבה עניין. אני יכול לומר שגם בנוסח המקוצר הניב הסרט עשרות תגובות של עיתונים ותחנות רדיו וטלוויזיה בכל אירופה ובעיקר בגרמניה".