כמו בלוס אנג'לס
 
תקלת הסאונד התורנית-סדרתית השלישית בהופעות הקיץ בארץ התרחשה אתמול באמפי-פארק רעננה, באמצע הגיג של סיל. אלא שלא כקודמיו - להקת "מטאליקה" ורוד סטיוארט - הוא גילה תושייה ויכולת אלתור חינניים, כשהעלה לבמה מעריצה צעירה והרקיד ורקד איתה דקות ארוכות, לקצב התופים (הכלי היחיד שעבד, לנוכח הפסקת החשמל על הבמה).
 
כשהתקלה תוקנה, פנה האמן לקהל ואמר: "מי צריך חשמל, העיקר שיש לנו זה את זה". מי שעד אז לא נכבש עדיין בקסם השחור, ברגע הזה נשבר סופית. בכלל, ההופעה אתמול ברעננה (הוא קרא לה תל-אביב, אבל לא נורא) הייתה סוג של "הכל הולך". האמן הבריטי (ממוצא ניגרי-ברזילאי) בן ה-47 התגלה כמגנט כובש קהל. הוא נינוח, בלתי אמצעי, יורד לעבר הצופים הנלהבים שבשורות הראשונות כבר מהשיר הראשון, טיפוס פיזי שמחפש להתחכך בקהלו, לגעת, לחבק, ולהרגיש איך עוטפים אותו בחזרה באהבה.
 
כשהוא מבקש מהקהל שישיר לו שיר, נפתחת מקהלת "הבה נגילה", ותוך שנייה הוא קולט את הפזמון החוזר ומאלתר אותו לקול תשואות. כשמישהו מבקש ממנו לבצע שיר שלא כלול בליין-אפ של ההופעה, מעיף סיל מבט לעבר הנגנים, שואל אם זה אפשרי, מקבל אישור ומבצע. אחר כך הוא רוטן על כך שמבקש השיר חושב שהביצוע היה "ככה ככה". "את השיר זה אנחנו כמעט לא מבצעים, לא עשינו עליו חזרות, אבל הבחור ביקש זאת מאיתנו וביצענו זאת, ועכשיו הוא אומר 'ככה ככה'? עכשיו אני מרגיש שאני בישראל!", אמר. והכל בהומור וברוח טובה.
 
ואם כבר קטעי קישור, בראשית ההופעה הוא ציין: "אני מרגיש כאן כמו בלוס אנג'לס קטנה. חבריי היהודים והישראלים אומרים לי שהם חושבים שאני אחד מבניו של השבט האבוד שלכם". לסיל יש, כאמור, יכולת תקשורת מרשימה ומשכנעת עם הקהל, וזה חלק נכבד מהכריזמה שלו. בחלק הראשון של ההופעה הוא אומר ש"הולך להיות כאן חם ומיוזע, שמעתי שהישראלים אמוציונליים ואני מתחבר לזה". חבל רק שהוא (כמו אמנים רבים אחרים שמגיעים לכאן) מתעקש לומר את ה"תודה" (במלעיל) העילגת שלו כמעט אחרי כל שיר, עד שכנראה קלט עד כמה הוא נשמע מגוחך ועבר ל-Thank You.

 
סיל. מקור: www.seal.com
 
רומנטיקן אמיתי
 
האמן בא לכאן (ביקור בכורה שלו) לעשות לנו מסיבה שמחה של שירים וריקודים, ולמרות שהפארק לא היה מפוצץ, האלפים שכן טרחו והגיעו (צעירים בדרך כלל, בני 20 ו-30 בעיקר) נהנו מכל רגע. כשהוא מצויד בלהקה מיומנת (בעלת צליל סבנטיז משובח), המורכבת מפרקשניסט, קלידן, בסיסט, שני גיטריסטים וארבע נשפניות, מבצע סיל במשך כשעתיים רפרטואר עשיר ומגוון של קטעים המורכב, בין היתר, מלהיטיו הגדולים, שירים חדשים שכלולים באלבום הבא שלו, Commitment, שייצא בספטמבר.
 
וגם קאברים לסטנדרטים פורמטיביים של סול-מיוזיק מהסיקסטיז. כמו למשל שני השירים שלאחר האוברטורה האינסטרומנטלית, אותם הגיש בביצועים ארוכים משכנעים: "אבא היה אבן מתגלגלת" הקלאסי של ה"טמפטיישנס", ו"זהו עולמו של גבר" המיתולוגי של ג'יימס בראון. תודה לך סיל על שהזכרת לנו כמה מאבני הדרך החשובות של המוזיקה השחורה.
 
בניגוד לחזות הקצת מחוספסת וקשוחה שלו, מתגלה סיל (שהחל את הקריירה בראשית שנות ה-90) כאמן רך, לא רוקר שדופק בראש אלא רומנטיקן אמיתי, זמר בלדות סול וריתם אנ' בלוז שנוגעות בשורשי הרגש, ואחר כך כמארגן שמחות שרוקד ומרקיד את הפארק בשלל שירי דאנס קצביים. ברפרטואר שלו: Can't stand the rain, Waiting for you, It's  allright, Crazy, Killer, Bring it on  ועוד ועוד.
 
נראה לי שלא היה אמן שהופיע כאן והפעיל את קהלו באופן דינמי, נמרץ ורצוף כל כך. בין אם בניהול דיאלוגים ארוכים איתו, או בהכתבת תנועות ידיים וגוף, או בליינים של שירה שהוא ביקש שיחזרו אחריו, והצופים נענו לו בהתלהבות בלתי מרוסנת. כמובן שלהיט הענק Kiss from a rose הפך להמנון משלהב חושים.
 
התחושה היא שאפילו אם הוא לא הצליח למתוח אתמול עד המקסימום את המנעד הקולי שלו (מה ששופטי "כוכב נולד" מגדירים כ"מתאמץ בגבוהים"), ואפילו אם נרשמה תקלת סאונד קטנה, התחושה הכללית הייתה שמדובר באמן של Feel Good, שבא לעשות כיף ולא ייתן לאף אחד ולשום דבר לקלקל לו ולנו את המסיבה. בדיוק כפי שאמר במילות הסיום שלו: "התברכתי בכך שאני עושה דבר שאני אוהב, ואני חש בר מזל על כך. אבל לא הייתי יכול לעשות זאת אילולא אתם". כמה פשוט, אבל כמה כן וכמה נכון. "תודה שבאתם", הוא שבר שיניים בעברית מלעילית בפעם האחרונה, לפני הפיזור.
 
סיל, 21 ביולי 2010, אמפי-פארק רעננה