המרדף אחרי פרפרים בבטן

השבוע תעלה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ההצגה "רווקים ורווקות" בבימויו של נועם שמואל, המבוססת על אחד ממחזותיו הפחות מוכרים של חנוך לוין. המחזה, קומדיית מצבים העוסקת במרדף הנואש אחר אשליית האושר הזוגי, לא זכה עד כה לגרסאות במה רבות בארץ, ולמעשה הועלה פעם אחת בלבד במסגרת הרפרטוארית - בתיאטרון הקאמרי בשנת 2002.

כמו רבים ממחזותיו של לוין, גם "רווקים ורווקות" עוסק באומללות הקיום האנושי ובחיפוש הבלתי נלאה אחר הזוגיות המושלמת שתביא לישועה. במקרה הנ"ל, העלילה מתמקדת בשני רווקים בגילאי השלושים, פלוציקה וזיינדוך, שלא רוצים לבד אבל לא מסוגלים ביחד. פלוציקה מנסה לגרור את זיינדוך לרבנות, בעוד שהוא רק רוצה שייתנו לו לישון.

"יש כאן שאלה מאוד כואבת ורלוונטית," טוען במאי ההצגה נועם שמואל. "הריקנות בתוכנו מביאה לחיפוש קדחתני אחרי אושר זוגי, אבל מה אם הוא לא קיים? אולי עדיף בכלל להישאר במקום של הרצון ולא לנסות לממש אותו?".

למה בחרת להעלות דווקא את אחד המחזות הפחות ידועים של לוין?

"יורם לוינשטיין פנה אליי ואמר שהוא רוצה להעלות מחזה לחמישה שחקנים. חשבנו על כל מיני אפשרויות, ביניהן גם "סולומון גריפ", אבל כשקראתי את 'רווקים ורווקות' מייד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות.

"יש במחזה סיטואציות, מחשבות ורגשות שכל בנאדם בגילאי שלושים פלוס מינוס יכול להתחבר אליהן בקלות, אבל מה שחנוך לוין אומר בו קשור לכולנו: המרדף אחרי פרפרים בבטן, הניסיון למלא את הריקנות הפנימית, תמיד יובילו בסופו של דבר לדד-אנד".

זו לא אמורה להיות קומדיה?

"כן, אבל גילינו שיש בה הרבה יותר מן המרגש מאשר המצחיק. כשהתחלנו את החזרות שאלתי את השחקנים שאלות על זוגיות ודברים התחילו לצאת. אנשים הזדהו עם הסיטואציות הביזאריות של המחזה, ודמעות זלגו.

"ברור שהכי קל זה להצחיק, אבל החלטנו להשתמש באספקט הקומי כדי להכניס את האדם פנימה - ואני מדבר גם על הקהל וגם על השחקנים – להחסיר פעימה ולהגיד: אני יודע על מה הם מדברים, הייתי שם".

 
"רווקים ורווקות" צילום: עמית זמיר

עזרת נשים ועזרת גברים

שמואל, בן 30, בוגר בית הספר לאמנויות "תלמה ילין", למד בימוי בבית הספר הבריטי דרמה סנטר לונדון. כששב לארץ שימש כעוזר במאי באופרה הישראלית ובתיאטרון הקאמרי, וב-2007 העלה את מחזה הביכורים שלו כבמאי, "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א. מאז ביים שמואל את ההצגות "ראודה" בבית ליסין ו"ע' 17" בקאמרי, ובשנים האחרונות הוא גם מכהן כעוזר למנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן.

אתה מתחבר לחוסר התוחלת ברדיפה אחרי זוגיות שלוין מתאר?

"לגמרי. כרווק אני בהחלט מתלבט בשאלה הזו – אם אחרי מימוש הרצון לזוגיות תמיד באה נפילה כואבת, אולי בכלל עדיף להישאר ברצון ובציפייה ולא לממש אותם? מה הטעם בזוגיות? בדרכו הפואטית, לוין מסתכל על יחסים ובודק מה רוצים גברים ומה רוצות נשים".

ומה הוא מגלה?

"הוא מגלה שכולם כבולים ברצון להיכנס לקשר. נשים רוצות ליטופים, תשומת לב ושיחות לתוך הלילה, וגברים רוצים שילטפו להם את האגו ושיתנו להם לישון. השורה התחתונה היא שאין טעם לרדוף אחרי קשר כי בסופו של דבר ממילא אין הבדל אם אתה נמצא לבד או עם מישהו, הרצונות שלך אף פעם לא מסופקים.

"כשקראתי את המחזה שמתי לב שהדמויות מדברות הרבה לנשים או לגברים, והחלטתי ליצור בקהל עזרת גברים ועזרת נשים, כניסות ומקומות ישיבה נפרדים, כדי ליצור מתח בין הגוש הגברי לנשי ולעזור לשחקנים להתייחס לחלקים השונים בקהל".

איך מתמודדים תלמידי משחק צעירים עם התכנים הלא פשוטים במחזה?

"אני חושב שהוא מאוד רלוונטי להם, חיי הרווקות בתל-אביב די זהים למה שמתאר המחזה. יש במחזה דמות של רווק ששוכב עם חמש נשים בלילה. הוא מתחיל מאוד בכושר, אבל מסיים את המחזה בדיוק כמו הדמות הראשית, מותש ומיואש. וזה אפילו יותר רלוונטי היום מאשר בתקופה שהמחזה נכתב.

"פעם אנשים התחתנו בגיל עשרים, היום מתחתנים הרבה יותר מאוחר והמון זוגות מתגרשים. זה מעורר הרבה שאלות בדור הזה שפעם כמעט לא נשאלו: מה אנחנו רוצים ולמה? איפה עדיף להיות – להישאר לבד ולחלום או להזדקן עם מישהי?
"זו פרשת דרכים מאוד חשובה, והם נמצאים בדיוק בגיל שהם מגלים את עצמם, לכן המפגש שלהם עם החומר מאוד ראשוני וחזק. אם הייתי משתמש בשחקנים בוגרים התוצאה אולי הייתה טובה יותר מבחינה משחקית, אבל פחות נוגעת.

"בכלל, העבודה על המחזה הייתה תהליך מלא התרגשות וגילויים, גם עם השחקנים וגם עם היוצרים האחרים – טל בלכרוביץ' (מוזיקה), ניב מנור (תפאורה), אביטל להט (תלבושות) ודולב ציגל (תאורה). יש תחושה שבית הספר מוכן לקחת סיכונים ולהתנסות, משהו טוב קורה שם בשנים האחרונות".

"רווקים ורווקות", צילום: עמית זמיר

"התלות בקהל היא מצב לא בריא"

שאלה אחרונה, כעוזר למנהל האמנותי בקאמרי, מה דעתך על המסחריות ההולכת וגוברת של התיאטרון הרפרטוארי בארץ?

"אני מאמין שתיאטרון יכול לעצב את טעם הקהל, ושחשוב לבחור קו אמנותי שיאתגר אנשים. יחד עם זה, אנחנו לא חיים באירופה. יש מציאות כלכלית נתונה שבתוכה אתה חייב לפעול, וזה לא פשוט.

"תקציב התיאטרון במשרד התרבות הוא באחוזים מאוד נמוכים, והתיאטרונים נשענים לגמרי על הכנסות ממכירות כרטיסים, מה שאומר שכדי לשמור על קו אמנותי אנחנו חייבים לקיים גם הפקות מסחריות ולקחת פחות סיכונים. אני עובד כרגע על ההפקה 'רומיאו ויוליה' בקאמרי, שהיא ההפקה הכי גדולה שיצא לי לעבוד עליה, 15 איש, אבל עדיין נחשבת להפקה קטנה מהסוג שהתיאטרון מפסיד עליה כסף. בשביל שהצגות כאלה יוכלו לחיות חייבים לאזן עם הפקות מסחריות.

"התלות בקהל הוא מצב לא בריא, אבל המפתח נמצא לחלוטין בידיים של הפוליטיקאים. אם הם יבינו שתרבות חשובה למדינה הזאת בדיוק כמו בטחון וצריך להשקיע בה, אנחנו נוכל ליצור בלי כל כך הרבה לחצים. אי אפשר גם לתקצב כל כך מעט וגם לצפות לחיפוש והתפתחות."
 
"רווקים ורווקות" תעלה בין התאריכים 16-2 באוגוסט 2010 בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.