טרזן ושקנאים
 
זה מהלך מתבקש מאליו, שלא לומר טבעי, עבור משה אלפרט, להיות חתום כבמאי וצלם על מה שמוגדר כסרט הטבע הישראלי הראשון באורך מלא - "ארץ בראשית". "הטבע משך את עיניי כבר מילדותי, מינקותי", משחזר היוצר, בן קיבוץ אפיקים. "נולדתי לתוך הטבע של עמק הירדן. טבע משגע. חייתי באמצע נדידות הסתיו והאביב של העופות. אבי עבד בשדה עם טרקטור ואני הייתי מבלה שם המון, מתבונן בחיות. תוסיף לזה את סרטי 'טרזן', עם ג'וני וייסמילר, שבכלל היו משאת נפשו של ילד כמוני, ללמוד לדבר ולתקשר עם החיות. זה יצק בי את האהבה הגדולה לטבע. בבגרותי חיברתי בין שתי אהבותיי, אהבתי לקולנוע, שהתחילה כאמור עם סרטי וייסמילר, ואהבתי לטבע".
 
איך מימשת זאת הלכה למעשה?
 
"את המצלמה הראשונה שלקחתי לידיים, עם פילם בשחור-לבן, לצרכי עבודה במסגרת סיקור חדשות תחילה, ניצלתי בכל אירוע של טבע גם לצילום אייטמים ששודרו בסוף מהדורת 'מבט' מפעם לפעם. אבל הסוויץ' הגדול, שבעקבותיו אמרתי שאני הולך לעשות סרטי טבע ולא אייטמים לחדשות, קרה לי במבצע ליטני, ב-1978.
 
"זה היה בחודש אפריל, והייתי אז על הגבול הלבנוני. בשעות אחר הצהריים הפניתי את ראשי לגליל שמתחתיי, ובדיוק באותו יום סגריר נפער חלון בעננים וקרן שמש האירה את הגליל העליון, ונוצרה קשת מדהימה בשמים, ולתוך הקשת הזו חדרה להקה של שקנאים, בנדידה צפונה. המראה היה כל כך משכר, שאמרתי לעצמי שכשאני חוזר לקרקע בגליל העליון אני עושה סוויץ' ומתחיל לצלם סרט טבע על שקנאים. התקנאתי בהם גם בתור קיבוצניק, שהם יכולים לעבור ולגמוע אלפי קילומטרים, ולחצות גבולות בלי צורך בוויזה ובלי לקבל אישור של האסיפה הכללית. אז היה נהוג בקיבוץ שכל נסיעה לחו"ל הייתה צריכה לקבל אישור של אסיפה".
 
ומכאן ואילך התמקדת בצילום טבע?
 
"חלומות לא מתגשמים במיידי. חלפו ארבע שנים, פרצה מלחמת לבנון, ובה עבדתי בחדשות גם עבור חדשות ערוץ 1 וגם עבור CBS. אחרי המלחמה עזבתי את הערוץ הראשון. ובאותה נישה ממש באו אליי מ-CBS וביקשו לתת לי מענק יפה כתמורה על שירותיי הטובים במלחמת לבנון. אמרתי שאני יכול לקבל מענקים כאלה, כי הם צריכים ללכת לקיבוץ, יחד עם כל הכנסותיי. אבל אמרתי להם שאפשר לעשות טריק, ואת הכסף הזה אפשר לשלוח עם מכתב המייעד אותו ליצירת סרט טבע על נדידת שקנאים. וכך השגתי את המימון לסרט הטבע הראשון שעשיתי, נדידת השקנאים. ובשנתיים הבאות, 83-84, צילמתי, הפקתי וביימתי אותו. זו הייתה תחילת הדרך למעשה".
 
ואחריתה – הסרט "ארץ בראשית". לאורך 89 דקות מתעד אלפרט את הטבע הארצישראלי, תוך שימוש בחומרים שצילם וליקט במשך כ-18 שנה. 
  

 
"ארץ בראשית", צילום: משה אלפרט

סרט טבע לקולנוע
 
הסרט נע באזוריה השונים של המדינה, משלגי החרמון ועד צוקי הנגב, בשמורות טבע ומחוצה להן, במשך ארבע עונות כל שנה, בחמשת אזורי האקלים שארצנו בורכה בהם. הסרט מתמקד במיוחד בשלושה סיפורי התחדשות של בעלי חיים החיים בארץ – הזאבים של רמת הגולן, חתולי הביצה של הכנרת והיעלים של מצוקי ים המלח.

באמצעות סיפורים אלה נחשף הצופה למחזור החיים המלא במשך שנה. משלב החיזור וההמתנה לדור החדש, ועד ללידה ולטיפול בצאצאים, כאשר בעלי החיים נתונים למאבק הישרדות קיומי מתמיד בטבע. הבמאי, שחי עם בעלי החיים, תיעד את הרגעים המיוחדים והנדירים האלה בהתנהלותם ובהתמודדויות היומיומיות שלהם.    
 
תאר את ראשית התהליך
 
"ב-92'-93', כשערוץ 2 התחיל לשדר שידורים מסחריים, גמלה אצלי ההחלטה לעשות סרט טבע לקולנוע. אבל אז היו לחברה שלנו, 'אפיקים הפקות', כמה סרטי טבע שכבר הפקנו. בעקבות הסרט הראשון על השקנאים, הפקנו מייד עוד שלושה, ולאחר מכן עוד ובסך הכול היו לנו כבר שבעה-שמונה סרטי טבע, שהיו כרטיסי ביקור ולמעשה זיכו אותנו בהכרה אצל החברות הגדולות המפיקות סרטי טבע בעולם, כמו BBC, נשיונל ג'יאוגרפיק, טלוויזיות יפניות ואירופאיות ועוד.
 
"פניתי לכל הגופים המשדרים בארץ, על מנת להקרין בטלוויזיה את הטבע הנהדר של ישראל. ערוץ 1 רצה בשמחה לקבל את הסרטים, אבל תמורת קרדיט בלבד, בלי לשלם על ההקרנה. וכמובן שעם קרדיט לא הולכים למכולת ולא מפיקים סרטי המשך.
 
"בערוץ 2 היה אז בראש המערכת משה שלונסקי, שהכרתי אותו עוד מהעבודה המשותפת בערוץ 1. הוא אמר לי על סרט אחד ששלחתי לו שהוא מדהים אבל זה סרט נשיונל ג'יאוגרפיק, שלא מתאים לערוץ 2. אמרתי לו שקומפלימנט הוא נתן לי, אבל לא יכול להיות שמאות מיליונים בעולם רואים את הטבע של ישראל בשידורי טלוויזיה, ופה בארץ לא נחשפים ולא יודעים בכלל איזה טבע נהדר יש לנו. וכך החלטתי שאני הולך אל המסך הגדול.
 
"במקביל לעבודה על סרטי הטבע השוטפים של 'אפיקים הפקות' ועבודתי השוטפת בחדשות, התחלתי קודם כל לחשוב, להתעמק ולבנות את הרעיון לסרט הטבע, ולאסוף חומרים שישמשו אותי לסרט הזה".

 
משה אלפרט בפעולה, צילום: יח"צ

גורי זאבים תחת אש  
 
מה היו השיקולים שעמדו לנגד עיניך?
 
"ההחלטה הראשונה שהתגבשה אצלי הייתה שסרט כזה לא יכול להיות סרט טבע דידקטי כמו שאני עושה כל הזמן למשבצת של סרטי טבע ל-BBC, לנשיונל ג'יאוגרפיק ולטלוויזיות הצרפתית וההולנדית שעבדנו איתן המון. זה היה צריך להיות סרט שפונה למכנה משותף רחב, סרט חוויה שהקהל ייצא מהאולם למראהו נרגש עד דמעות. ההחלטה השנייה שקיבלתי היא לחפש גיבורים שקל מאוד לצופה ההדיוט להתחבר אליהם. לעבוד על הרגש של הצופה, גם הצעיר וגם הבוגר". 
   
איך עושים את זה?
 
"הגיבורים הראשונים שבחרתי, וכבר עשיתי סרט עליהם והיו לי חלק מהחומרים, היו היעלים של עין גדי. היעל הוא סמל של רשות הטבע והגנים, אבל הוא חיה מאוד אטרקטיבית גם בגלל הגדיים הקטנים שמשחקים ויונקים, וגם בגלל הסכנה המתמדת שמלווה את אורח חייהם ביום, כל ערב ירידה ועלייה במצוק תלול. זה יוצר מתח, סכנה והשתתפות רגשית.
 
"הגיבור השני שבחרתי הוא הזאב. הרומן שלי עם הזאבים התפתח בשנת 95', כשעשיתי סרט על הקונפליקט שבין הזאבים והבוקרים ברמת הגולן. נוכחתי שלא ניתן להגיע לקרבה מספקת אל הזאבים בטבע מבלי שהם ירגישו בך, וב-DNA שלהם צרוב שאדם זו הסכנה הכי גדולה שלהם. הכלבים, למשל, הם זאבים מבויתים, ששינו כבר את ה-DNA שלהם, יש להם תכונות מולדות אחרות, הם כבר לא חיות טרף, אלא משהו אחר. אבל הקרבה שלהם לזאבים קיימת עדיין. בכל אופן, לא הצלחתי להתקרב לזאבים, ומ-200 עד 300 מטר קשה לעשות סרט טבע, רק בעדשות טלסקופיות.
 
"ואז פניתי לרשות הטבע והגנים וביקשתי לגדל גורי זאבים קטנים, ברגע שיהיו להם, אצלי בבית. זאת על מנת שיגדלו אצלי, יכירו אותי ולא יירתעו מנוכחותי. כשהייתה המלטה בגן החיות בחיפה, קיבלתי שני גורים מאותה המלטה. ופה התחיל תהליך שכלל קודם כל את הגידול שלהם בבית. אשתי היקרה לילי אמרה לי בהתחלה, 'כמו שלא טיפלת בילדים שלך בינקותם, אתה לא תטפל בילדים האלה, והפעם אני לא מתכוונת לעשות כלום'. אבל תוך זמן קצר היא התאהבה בהם ואני לקחתי על עצמי במלוא הרצינות את הטיפול בהם, זה הנקה של שש-שמונה פעמים ביום, ודאגה לכל צרכיהם, ושיעשו את צרכיהם.
 
"הם היו צמודים אליי בקופסת קרטון בשבועות ההנקה הראשונים, גם כשעסקתי בצילומי חדשות. היו הרבה חדשות באותה תקופה, כמו מבצע 'ענבי זעם' בלבנון. אחרי היומיים הראשונים בלבנון, כשראיתי את ההפגזות והתותחים הרועמים, והילדים שלי היו אז בחופשת הפסח, ביקשתי מהם שיגדלו אותם בתקופה הזו, כדי שהזאבים לא ייצאו איתי למלחמות. במשך השנים עברו אצלי בית הרבה מאוד חיות בצורה הזאת, שהייתי צריך לבנות אמון איתן, כדי שאוכל לייצר את האינטימיות שרואים בסרט, ובוודאי לא ניתן לעשות זאת בעדשה טלסקופית. וזה אומר לשחק עם הגורים, להשתולל ועוד ועוד".
 
באיזה שלב החזרת אותם לטבע?
 
"בגיל שלושה חודשים הם כבר לא היו יכולים להיות בבית. הם עשו את צרכיהם על הרצפה וזה כבר היה  בלתי אפשרי. הקפדתי על זה שהם ישמרו על התכונות המולדות שלהם כל הזמן, ונהגתי ליילל איתם. כששחררתי אותם בניתי להם שמורה בקיבוץ, שמתאפיינת בנוף של רמת הגולן, אבל עיקר השמורה היה מתחם שבו הם יהיו כשאנחנו לא מצלמים. פרט לזה בניתי להם מאורת המלטה, שנראית מבחוץ כמו מאורת המלטה של זאבים בטבע, אבל מבפנים שתהייה כזאת שתהיה לי היכולת, כאשר הזאבה תגיע לפרקה ותלד, להגיע ולצלם את האירוע המרגש הזה. וזה קרה רק כשהזאבה הייתה בת 3.
 
"מעבר לזה, הם היו יוצאים איתי לרמת הגולן, שם הייתי משחרר אותם, מבלה איתם בטבע ונותן להם הזדמנות להיות זאבים לכל דבר. עד התקופה שהם הגיעו לבגרות מינית, בגיל שנתיים, הם ראו בי את המנהיג שלהם. הם הלכו איתי, ולפעמים היו רודפים אחרי ארנבת או שפן סלע. באופן כללי, פרט למקרה אחד או שניים, שבו הם הצליחו לטרוף בטבע, דאגתי לכך שהם יהיו שבעים, כי היה לי קשה לראות את זה, למרות שהן חיות טרף. האוכל שלהם מגיע מטרף שהם צדים בטבע, או מאכילת נבלות. ואת הנבלות דאגתי לספק להם, מבשר של משחטות או שאספתי פגרים של חיות אכילות, כמו נחשים, ארנבות, שפנים, צבאים לפעמים. אלון ונופר (כך מכונים הזאבים בסרט) הקימו דור המשך".
 
איך הם הסתדרו עם זאבי הבר?
 
"הזאבים הם חיות קבוצתיות, ואם אתה פוגש אותם לא באזור מחיה של זאב אחר אלא באזור נייטרלי, אז הם מתנהגים בהתחלה בחשדנות, מריחים ולפעמים מגיבים גם באלימות, חשיפת שיניים או הפגנת כוח. אבל הייתי איתם בכל מיני מקומות לצורך הצילומים, ולא בכל המקומות פגשנו זאבי בר.
 
 לצערי הרב, גם אלון וגם נופר כבר לא בחיים. את אלון קברתי לפני שלושה שבועות, בגיל 14 וחודשיים, והיה לי מאוד עצוב. וכדרך הזאבים ייללתי בצער, וכל הצאצאים, הבנים והנכדים שלו, הצטרפו אליי ליללות, והיה מרגש מאוד. נופר מתה כבר לפני ארבע שנים, מאיזושהי מחלה מסתורית. הבן שלי הוא וטרינר ומגיש סיוע וטרינרי כשצריך, אבל לא רציתי לערוך ניתוח שלאחר המוות כדי לגלות את סיבתו. זה היה כנראה מאיזושהי טראומה".
 
עם חתולי הביצה הייתה התנהלות דומה?
 
"התנהגתי איתם בדיוק כמו עם הזאבים. את זוג חתולי הביצה קיבלתי בגיל שבוע, ואחר כך שחררתי אותם לצורך הצילומים, אל חופי הכנרת. בשלב מסוים הזכר הריח איזו נקבה אחרת מיוחמת, ורץ אחריה ונעלם. בסוף הוא חזר בעצמו אחרי שלושה חודשים מטווח של 30 קילומטר, בקושי הולך. כנראה שהוא נפגע בדרך ממשהו. לקח לו כמה חודשים להתאושש, ואת המשך הצילומים עשיתי איתם על אי שנחשף בכינרת. שם שחררתי אותם. הייתי מביא להם אוכל מהבית, והם היו מביאים אוכל מהים. שם הם שחו ושיחקו והחתולה המליטה".

 
 "ארץ בראשית", צילום: משה אלפרט

"קשה להגיע עם בעלי חיים לאינטימיות"
 
גם בעולם סרטי טבע נעשים בדרך הזו?
 
"אני בטוח שהרבה. מידע אישי אני יודע בוודאות על מספר סרטים. קשה מאוד להגיע עם בעלי חיים לאינטימיות. 'ארץ בראשית' הוא לא סרט טבע במובן המקובל של המילה, הוא סיפור טבע, שיש בו סיפור אהבה ולכן הוא שונה ואי אפשר להשוותו לסרטי טבע אחרים, למרות שכללית הוא נכנס לאותו ז'אנר".  
 
הסדרה Life, של ה-BBC, שמשודרת בערוץ הראשון, הרבה פחות אישית
 
"לא ראיתי את הסדרה, אבל אני יודע שהם עושים דברים מדהימים. זו סדרה שעובדת על ה'וואו'!. מושקעים בה 50-40  מיליון דולר בעשרות צוותי צילום, בלחבר מצלמות ואביזרים טכניים לבעלי החיים. זאת אומרת לטפל בהם. להרדים לוויתן, למשל, או כריש, ולחבר להם מצלמה. זו התעסקות עצומה. ובנוסף לכך צילומי אוויר, סירות, אניות. אני לא יכול להתחרות בזה. גם המפיקים שלי פחדו להיכנס לזה.
 
"בתחילת הדרך והייתי חייב להשקיע כמעט את כל החסכונות של משפחתי, כדי לערוך את הסרט. זאת לאחר שפנינו לכול הקרנות וכולם דחו אותנו. לא ידעו איך לאכול דבר כזה. רק אחרי שערכתי גרסה שלישית, עשינו הקרנה של הסרט ומאז - כל מי שראה אותו אמר שהוא רוצה להיכנס לזה. ואז הצלחנו לגייס את הכסף להשלמת ההפקה. כל הצוות השקיע את כל ימי העבודה שלו בהפקת הסרט".
 
החומר צולם לאורך הרבה שנים. איך הצלחת לשמור על הקוהרנטיות שלו, כפי שהיא משתקפת על המסך?
 
"ברמה הטכנית דאגנו לערוך התאמות בין כל החומרים שצולמו, אבל כבר מההתחלה הקונספט היה לי ברור. הסיפור התחיל להתגבש בתודעה, וכך אספתי את החומרים וניסיתי שתהייה האחדה בכל סצינה וסצינה. הדבר הזה בא לידי ביטוי גם בעריכה. נתתי מגוון חומרים לעורך המצוין זוהר סלע, מה שאפשר לו ליצור את הבשר כדי לבנות את הסצינה בצורה הדרמתית והמרתקת ביותר".
 
ומה באשר לקריינות (אותה דובר בסרט ירון לונדון)?
 
"הרעיון המקורי שלי היה לעשות את הסרט בעריכה אסוציאטיבית, עם מוזיקה וקולות טבע בלבד. אמרתי, הסיפור מאוד פשוט, כמו החיים בטבע, שהם פשוטים וברורים, ולכל אחד יהיה ברור מהלך הסיפור. שותפיי העיקריים להפקה, אסתי יעקב מקלברג וחיים מקלברג, חשבו אחרת, ואני חושב שהם צדקו. הם אמרו שכאשר פונים עם סרט כזה לקשת גילאים רחבה, לפחות לדור הצעיר צריך לתת איזה כיוון. ולכן, פנינו לאפרים סידון ולעידית חכמוביץ' שיכתבו טקסט, פתיח ועוד משפטים איפה שצריך. משהו מאוד מינימליסטי. אני אומר שזה לא הסרט שלי, אלא הסרט של חיות הבר. הגיבורים האלה מספרים לנו, בני האנוש, את סיפורם. ולכן הקריינות מובילה את הצופה הנזקק בקווי הסיפור השונים".
 
ענף של אדם יחיד בקיבוץ
 
בראשית דרכו המקצועית רשם אלפרט הישג אדיר. הוא הצליח לגרום לקיבוץ אפיקים, בימים בהם היה ממסד קולקטיבי חזק, להפוך ענף "לא יצרני" כמו צילום והפקות, לענף פעילות לגיטימי עבורו במסגרת הקיבוצית.
 
"זה קרה כבר לפני 44 שנים", הוא משחזר. "הייתי מעריץ גדול של קולנוע, אבל כבוגר בית ספר מקצועי הלכתי לעבוד במפעל ('קלת אפיקים') במחלקת השחזה, אלא שהחלומות שלי היו תמיד בכיוון המצלמה והקולנוע. כשרק נפלה לידי מצלמת 'בולקס' 16 מ"מ, בתקופת מלחמת ששת הימים, אני זוכר את האירוע הראשון שצילמתי:  חיל האוויר יורד ומפציץ עמדות סוריות ברמת הגולן, במבוא חמה, מעל עין גב, האון, תל קציר. ועוד לפני מלחמת ששת הימים הצלחתי להעביר כמה צילומי חדשות ליומני 'כרמל הרצליה', שהפיקה מרגוט קלאוזנר וערך גדעון לב-ארי. ואז חיפשו בטלוויזיה צלמי שטח בכל הארץ, שיוכלו לספק להם את החדשות, כל אחד בתחום מגוריו.
 
"אזור המגורים שלי היה תחום מאוד חדשותי, כי גבול ירדן היה אז מאוד סוער, כמו גם גבול סוריה, מאז מלחמת ששת הימים, ויותר מאוחר גם גבול לבנון. אבל דווקא גבול ירדן סיפק אז את מירב הסיפורים: מחבלים שחדרו, ספטמבר השחור וכו'. צילמתי לחדשות, ובחודשים הראשונים התחילה מזכירות הקיבוץ להתרות בי שאני פרפר, כי לקח כמה חודשים עד ששכר העבודה שלי הגיע. אבל אחרי שלושה חודשים הגיע צ'ק שמן, במושגים של אז, בלי שום יחס לתחשיב של יום עבודה בקיבוץ. ומהרגע הזה פתחו לי תיק בהנהלת חשבונות, ובמשך השנים האלה התחלתי לעבוד אחרי מלחמת יום כיפור עבור רשת CBS, וכענף של אדם יחיד הייתי מכניס הרבה יותר מרוב הענפים בקיבוץ.
 
"את 'אפיקים הפקות' הקמתי רק אחרי שני סרטי הטבע הראשונים שלי, ואז הצטרפו אליי עוד אנשים לתחומי פרסום, ניהול ושיווק. אבל עד שהקיבוץ הופרט, לפני שש-שבע שנים, הייתי צריך למלא את חובותיי כמו כל חבר קיבוץ - ולמזלי שמקום העבודה שלי היה ההובי שלי, כמו גם האהבה הגדולה שלי - ולעשות תורנויות בחדר אוכל, בשמירה וכן הלאה. זה לא כל כך הלך טוב עם חדשות, כי לפעמים דווקא שהייתי לוקח טיים-אאוט כדי להגיש בחדר האוכל או יושב בשער ושומר, הייתה חודרת פתאום חוליית מחבלים ואני הצלם הכי קרוב לאירוע. וכך היו לי כל הזמן קונפליקטים עם סדרני העבודה בקיבוץ". 
 
"ארץ בראשית" מוגדר כסרט הטבע הישראלי הראשון. למה היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן עד שנתהדר בסרט טבע כחול-לבן?
 
"בגדול, להפיק סרט טבע זה דבר שדורש המון-המון זמן והמון-המון כסף. אם לוקחים את הזמן ומתמחרים אותו בכסף – זה מה שהופך אותו לכל-כך יקר. זה ודאי לא פיצ'ר, שאתה יכול להשקיע בו עשרה מיליון שקל, אבל הם מתוקצבים לפרק זמן של שלושה-ארבעה-חמישה שבועות, כאשר יודעים ביחס לכל סצינה בדיוק את היום, המועד, איך היא תצולם, ומתארגנים לקראת הליווי שלה.
 
"סרט שאתה עוסק בו בהתנהגות של בעלי חיים, אינו אירוע חד-פעמי שקורה ומתרחש ביום, יומיים או שנה. ללוות בעלי חיים וליצור את האינטימיות איתם, זה תהליך מאוד ממושך. גם את סרטי הטבע הדידקטיים שעשיתי לקח בין שנה וחצי או שנתיים, לבין ארבע וחמש שנים, כל אחד. ועוד עשיתי לפעמים במקביל שניים או שלושה. ב'ארץ בראשית' השקעתי 24 שעות ביממה, שבוודאי אי אפשר לתקצב ולתגמל אותם. כאשר BBC מוציאה 20 צוותי צילום לשטח, לתקופות זמן ממושכות - לא רק הלוגיסטיקה יקרה, אלא שגם הציוד יקר ומורכב וגם ימי העבודה של הצוות. וזה מגיע למיליונים רבים של דולרים".