שלוש יצירות המחול של נעה ורטהיים נולדו בנפרד והתחברו למרקם ייחודי מרתק
פירמידה של משולשים
כאשר התבשל הרעיון לחבר את היצירות "לידת הפניקס" מ-2004, “רעש לבן" מ-2008 ו"מאנא" מ-2009 בשלושה ערבים רצופים, נולדה טרילוגיה שלכל אחד מחלקיה יש מעמד עצמאי כפי שהיה תחילה, אבל בצירופם נולדה למעשה יצירת מחול מורכבת ושלמה. העלאת הטרילוגיה הזאת ב"מחולוהט" עתה, ולפני כן בפסטיבל ישראל, נותנת הזדמנות נדירה להתבונן אל מנגנון יצירתי מרתק ומיוחד, מעין פירמידה שצלעותיה הן ארבעה משולשים: המשולש האחד, הבסיס, הוא שלוש הכוריאוגרפיות המקוריות של נעה ורטהיים, כל אחת והייחוד שלה ושלושתן צומחות מתוך תנועתו המעגלית של הגוף. ייתכן מאוד שהראייה הזאת שלי נולדה מתוך העובדה שראיתי אותן ברצף, ובעיקר כי זו הייתה הזדמנות ראשונה שלי לראות את "רעש לבן", הזדמנות לתקן רושם מוטעה שלי על "מאנא" כאשר ראיתי אותו כיצירה האחרונה במסגרת "הרמת מסך 2009”, והזדמנות לראות שוב את "לידת הפניקס" שעליה כתבתי כאן לפני שש שנים. כשישבתי עתה ב"רעש לבן" הבאתי עמי חרדה מסוימת מפני התחדשות המלחמה בגבול לבנון, ומהרגע הראשון נוצרה בי תחושה כי היצירה של ורטהיים אכן נוגעת לכך. בה בעת הרגשתי איך ורטהיים מצליחה להביע בתנופת הכוריאוגרפיה את תחושת הקשר אל האדמה, על מכלול משמעויותיה, אקולוגיות או פוליטיות, והתחברה אל זו שיצרה ב"לידת הפניקס".
vertigo white noise performance - רעש לבן
וכשם ששתי אלה צרבו בי בצפייה ראשונה, כך הופתעתי לגלות בצפייה השנייה כי "מאנא", כשלעצמה, היא אולי היצירה הבשלה ביותר של נעה ורטהיים, המשלימה תעודת בגרות יצרית-יצירתית. יופייה הלירי של היצירה הזאת נשא אותי אל אופקים רחוקים, אל אופטימיות מופלאה, אל יופי נדיר. אך יותר מכל, דווקא "מאנא" זו עשתה את החיבור המוחלט של שלוש היצירות ליחידה כוריאוגרפית שלמה, שגם אם לא נולדה ככזאת, היא התפתחה והתעצבה כך. גם בעתיד לכל אחת משלוש ימשיך להיות קיום עצמאי, ולא ייגרע מאיכותן דבר. אבל כאשר תהיה הזדמנות חדשה לראותן ברצף תשוב ותתרחש הסערה הכוריאוגרפית של הטרילוגיה השלמה. המשולש השני הוא המוזיקה של רן בגנו, ושוב שלוש יצירות ייחודיות שבדיעבד יוצרות רצף רעיוני, מלודי או קצבי, ותמיד מרהיב אוזן, הנשמע כאשר היצירות עולות בזו אחר זו. וכך המוזיקה הסוערת של "לידת הפניקס" נמהלת אל זו של "רעש לבן" שסיומה נרמז בפתיחה של "מאנא", וסיומה של זו חוזר אל "לידת הפניקס". סימפוניה גדולה של בגנו.
vertigo Birth of the Phoenix - לידת הפניקס
המשולש השלישי הוא של העיצוב השונה כל כך של כל אחת מהיצירות. מעגל החול והכיפה הגיאודזית של "לידת הפניקס" שעיצב מושיק יוסיפוב, והגוון הארגמני של התלבושות שעיצבו תלמידיה של רקפת לוי, מתחלף בשחור-אפור עמוק של הבמה והתלבושות של "רעש לבן" שעיצב אופיר חזן, תלמידה של לוי, עם כסאות מוגבהים שמושביהם הם צגי טלוויזיה שמוקרנים בהם קטעים היוצרים את הרעש הלבן הפולח את העלטה. ב"מאנא" יש כבר עיצוב מופלא של רקפת לוי עצמה הנבנה על תלבושות בגוונים כהים המובלטות על רקע הבוהק הלבן של הבמה, שהמתווה שלה נשלטת על ידי מתאר שטוח של בית, התוחם את הפנים והחוץ הנפשי והפיזי, ובלון שחור שהבמה משתקפת בו בתנועתו כשהוא קשור אל רקדנית הנמתחת עמו כלפי מעלה. את המשולש הזה משלים ביצירתיות מרתקת כשלעצמה מעצב התאורה דני פישוף – מג'נטה, שמצא לכל יצירה את מאפייניה הייחודיים, ועבר מעיצוב מוחשי מאוד של שתי היצירות הראשונות אל תאורה רוחנית מאוד ב"מאנא".
vertigo Mana - מאנא
המשולש הרביעי הוא זה של להקת הרקדנים, שמרביתם מופיעים בשלוש היצירות, ואחרים רק בשתיים, או מגיחים ליצירה אחת. אפשר לציין את מעלותיהם ומאפייניהם הפיזיים והתנועתיים, ואפילו האישיותיים, של כל אחד ואחת מחברי וחברות הקבוצה, מהוותיקה ביותר ועד הצעיר ביותר. אך בעיקר, כולם הופכים ליחידה יצירתית, גם אם לא כולם היו שותפי יצירה במקור ורק הצטרפו מאוחר יותר, אך נטמעו היטב בתוך המרקם הכוריאוגרפי והדרישה לביטוי אישי וקבוצתי ברמה הגבוהה ביותר. לסיכום, וכפי שכבר ציינתי, הטרילוגיה של ורטיגו היא בראש וראשונה שלוש יצירות שנולדו ומתקיימות כעצמאיות, אך בצירופן הן יוצרות מחול שלם חדש, שלא הייתי מוותר על הצפייה בו כך.
05/08/2010
:תאריך יצירה
|