צבי גורן חזר מההצגה המטלטלת החדשה של נולה צ`לטון כשברור לו שאסור להוריד אותה מהבמה כל עוד נמשכת המציאות והשגרה שהיא מתארת.
דיוקנו של הישראלי הכובש
ההצגה "חורף בקלנדיה" מביאה הד אמנותי למציאות של מפגש-מפגע צבאי (ישראלי) ואזרחי (פלסטיני), שבו שני הצדדים גם יחד נקלעים אל תוך כבשן לוהט של אימה, שנאה, חוסר אונים וייאוש. ההצגה מתארת את המפגש הזה ואת מאפייניו האלה, כפי שניגלו במחסום קלנדיה, נקודת מעבר בין א-ראם וירושלים לבין רמאללה. שם מפקח צה"ל על חופש התנועה בשטחים, ומגביל אותו כמעט עד לשיתוק מוחלט של חיי התושבים הפלסטינים, במטרה מוצהרת לסכל מעבר מחבלים, שוהים לא חוקיים וכד`.
הסופרת ליה אורגד החליטה לבחון מקרוב את מה שקורה שם, ובמשך חצי שנה הגיעה למחסום במסגרת ארגון הנשים מתנדבות WATCH הניצבות ליד מחסום זה ומחסומים אחרים, כדי לסייע הן לפלסטינים והן לחיילי צה"ל לשמור על צלם האדם. אגב כך, בעצם נוכחותן, הן גם מקיימות משמרות מחאה על אובדנו. את מה שראתה ושמעה היא כינסה בספר-יומן שהפך להיות אחת התעודות החזקות ביותר על דיוקנו של הישראלי הכובש והשולט.
המרקם האנושי משני צדי המחסום
נולה צ`לטון, סמל המצפון של התיאטרון הישראלי, עיבדה את הספר הזה וביימה אותו להצגה הנוכחית העולה במסגרת בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. מה שהנחה אותה בעיבוד הייתה האמונה שאפשר וצריך גם אחרת, שגם בתוך המציאות הקשה ביותר יש חובות של מוסר אנושי. משום כך היא העדיפה להתייחס דווקא אל השגרה, אל המפגש היומיומי וויתרה על האירועים הקשים, על ירי ועל אלימות פיזית. אולי מתוך ההכרה ששחזור בימתי של אלה הוא בלתי אפשרי באמת, אולי מתוך ייאוש, ואולי דווקא מתוך שריד של אופטימיות.
לפיכך, ההצגה מתייחסת בעוצמה אל המרקם האנושי הפועל בשני עברי המחסום. הצד הישראלי מאויש בחיילים צעירים בסדיר וחיילים ותיקים יותר, במילואים. הם נקראים למיין, לסנן, לעכב, לחסום, ולפעול בכל דרך שתיראה להם. הם נדרשים לבצע את המוטל עליהם כמכונות מיומנות. הם נתבעים לשתק כמעט כליל את החיישנים האנושיים שלהם. הם נשרטים בנפשם בכל נקודת מגע שבה הם מבצעים את המשימה, כשם שבכל נקודת מגע כזאת הם פוגעים פגישה אנושה בפלסטינים.
הפלסטינים מאיישים את המחסום מעברו האחר - גברים ונשים, ילדים, פעוטות, זקנים ונכים שמנסים להגיע אל משפחותיהם, אל בית החולים, אל תוך הגדה, מי ברגל מי ברכב. הם מחויבים בכללים, בתקנות, בתעודות. הם נתונים לביקורת חפצים ולבדיקות גוף. הם מצויים תחת העינית הצולבת של רובי הצלפים, המשגיחים, דרוכים, על המתרחש המתחם.
ולמרות שמדובר בשיגרה, לא קל לשבת ולצפות במה שההצגה מראה. ודאי לא אחרי שבדרך אל האולם שבו היא מוצגת עובר הקהל דרך שני אולמות שבהם מוצגת התערוכה "שוברים שתיקה – לוחמים מספרים על חברון". והצופה בתמונות וקורא את הציטוטים המלווים אותן אינו יכול להישאר קר ואדיש.
מינון מלהיב של דרמה וקברט
כבמאית, נולה צ`לטון מביאה להצגה הזאת מלוא החופן של ניסיונה בהצגות דוקודרמה, והתבוננות אמפטית בקורבנות שנקלעו למצב בלתי אנושי. היא איננה מוותרת בעיצוב ההתרחשויות, איננה מתעלמת מטעויות אנוש ואיננה מחליקה פינות חדות, משני עברי המתרס. ובעיקר, היא מצליחה לעצב דיאלוג כואב. לא בין חרשים, אלא בין מי שאוזניהם שומעות היטב את זולתם, אך אינם נותנים את המענה המבוקש.
צ`לטון גם יודעת את סוד המינון הנכון והמדויק. לפיכך יש בהצגה מרכיב מובהק של סאטירה המתבלת את הדרמה עד למלוא חריפותה. את התחבולה הבימתית הזאת היא משיגה באמצעות שילוב מלהיב (עד כמה שזה נשמע אבסורדי) של שגרת-הדרמה עם יסודות קברטיים בוטים, כולל פזמונים שאחד מהם נכתב על ידי יהושע סובול במיוחד להצגה הזאת, מוזיקה של חנה הכהן ושל עופר שלחין (שגם מנגן אותה עם נילי קריס), ושל כוריאוגרפיה מסוגננת מאוד שיצרו אריה בורשטיין ודניאלה מיכאלי.
צ`לטון נמנעת מיצירת מלודרמה, שהייתה אולי אפקטיבית, אבל בה במידה הייתה עלולה להסיט את כובד המשקל מתמונת הסדר היומיומי הקר אל המתחם הרגשני. התובנה הזאת שלה הביאה לכך שאת תפקידי הזקנים והילדים ממלאות בובות בד, שאת התנועה והעבודה של השחקנים עמם הנחתה אביטל דרורי. בשתי תמונות עם הבובות לקראת סוף ההצגה משיגה צ`לטון אמירה אנושית בדרגה הגבוהה ביותר.
התפאורה מסמנת "כאן" ו"שם"
סביב לכל אלה התפאורה והתלבושות שעיצבו מרים גורצקי, חנה בירן ואירנה גלזמן הן אחד ההישגים המעניינים של ההפקה הזאת. לב התפאורה בנוי שקים לבנים, במין שחזור מוקטן של המתחם המלבני של מעבר קלנדיה. נקודות שונות במתחם הזה מסומנות בצורה סמלית, כמו הבור שבתוכו "מחזיקים" החיילים מטרידים פלסטינים. נקודות אחרות מסומנות בתפאורה באמצעות ההתרחשות עצמה - גבולות המתחם, הפתחים, המעברים, ובעיקר - החלוקה הגיאוגרפית בין "כאן", ישראל, לבין "שם", שממנו ואליו עוברים ושבים הפלסטינים.
המעבר המשוחזר מצוי בתוך מבנה ברזל גדול הפרוש על קירות האולם ומעליו, ובתוכו יושב הקהל, משלושה עברים, כלוא כמו הנפשות הפועלות בין סורגי התפאורה. בשני הקצוות מצויות שתי במות מוגבהות - מתחם הביורוקרטיה הממוחשבת מזה, ומתחם החמ"ל ואתר המנוחה של חיילי המעבר מזה.
ג`קי שמש יצר תאורה חמה מאוד, מגובה הרצפה ועד למעלה, שיצרה את האווירה המיוחדת, בכל תמונה ובכל מצב.
ההצגה חייבת להימשך
וכרגיל, אצל נולה צ`לטון, היא מצליחה לגבש הישג משחקי מצוות שחקנים. הפעם זאת קבוצה גדולה מאוד, 12 תלמידים וחמישה בוגרים של בית הספר לאמנויות הבמה. כל אחד מהם יוצר דמות ברורה, מקצתם אף יותר מדמות אחת – במתחם הפלסטיני. אלה שבקבוצת החיילים נושאים בעיקר העומס, והם עושים זאת במלוא השכנוע.
לצערי הרב אין פירוט של תפקידים והמשחקים אותם בתכנייה העשירה במידע על מחסום קלנדיה וכל הקשור בו. משום כך אינני יכול לחלוק שבחים אישיים, אלא רק לציין במיוחד את התפקידים ששוחקו טוב במיוחד. בראש הרשימה ניצב תפקידו של רועי, החייל שמייצג יותר מכל את הדילמה המוסרית, את הקרע הפנימי ואת היכולת לשמור על צלם אדם.
לצדו בלטו הבנות ששיחקו את החיילת במחסום ואת שתי הפקידות-מפלצות ששמן מורן, שגם היטיבו לגלם דמויות נשים פלסטיניות. משחק חזק במיוחד הופגן גם על ידי מי ששיחקו את הפלסטיני בעל הדרכון האמריקאי, את הפלסטיני ה"משוגע" ואת נשות המחאה.
"חורף בקלנדיה" הוא אם כן הצגת תיאטרון נדירה, הן באיכויותיה והן בהיותה התייחסות אמנותית בו-זמנית למתרחש כאן, אצלנו. לא בדרך של רמיזה ולא באמצעות מחזות מהקלאסיקה העולמית שעובדו לצורך הזה. זאת הצגה שחייבת להימשך ולהופיע כל זמן שהמציאות המתוארת בה ממשיכה להעיק על שני העמים, הכובש והנכבש.
מועדי הצגות ופרטים נוספים
צבי גורן
27/12/2004
:תאריך יצירה
|