סנדרה שדה ואלון אופיר משתלטים לחלוטין על הסאגה החדשה מבית היוצר של "רשף ורגב לוי"
ליל סדר דרמטי בנתניה
בחמש עשרה השנים שעברו מאז שהתמקמו ככותבים סאטיריים ב"דבר ראשון", יורשו המנוח של "דבר" עליו השלום, הפכו האחים רשף ורגב לוי למותג איכותי של כתיבה סאטירית. גם אחרי מותו בטרם עת של רגב, לפני עשר שנים, ממשיך רשף את קיומו של המותג הזה, למעט בהופעות הסטנד-אפ שלו. הוא כותב תסריטים, מחזות, סרטים (שאת האחרון בהם "איים אבודים" גם ביים), ואפילו מתגאה במשפחה שהוא מגדל (הילד השביעי כבר בדרך).
ותמיד, בכל מצב ובכל סיפור שלו, המשפחה הרחבה שלו לדורותיה וסניפיה תהדהד, ובהתבוננות אוהבת שאיננה חוסכת שבטה ממנהגיה, דמויותיה ואירועיה. יום אחד יבוא דוקטורנט לדרמה שייקח את כל כתבי המותג וירכיב את שושלת הדמויות המלאה שמלווה את לוי בכל אשר ילך.
כי כן "משפחה" היא עץ-חייו שעל גזעו הוא חורט לבבות שבורים, דמעות שליש, בדיחות, שורות מחץ וסמים קלים, שבהם השתמש בכתיבה הטרגי-קומית-סאטירית שלו, שסימניה טבועים גם בסדרת הטלוויזיה "הבורר" השונה לכאורה במהותה מהמחזות המשפחתיים הבימתיים הלוהטים “החולה ההודי” ו”סרט צרפתי” שהועלו בבית ליסין.
המחזה החדש שלו "לרקוד ולעוף" מועלה עתה בתיאטרון הלאומי הבימה, שהפך את רשף לוי למחזאי הבית. עלילת המחזה מתרחשת ביממה דרמטית אחת של ליל הסדר 2003, בבית המלון הנתנייתי המשתפץ של משפחת פלדמן, הנשלטת ביד רמה בידי האם שרה, בסיועו של נאמנהּ, פינטו העיוור כמעט לחלוטין שהיה חייל ביחידה של בעלה המנוח.
"לרקוד ולעוף", מקור: habima.co.il
כרגיל בליל סדר, הזדמנות דרמטית אהובה על מחזאים ישראלים, נערמים על השולחן בסיועם של ילדיה ונספחיהם המעדנים המוכרים של אמיתות, שקרים, סודות וגילויים מפתיעים. ואל נשכח כאבים, מצוקות, פחדים ובעיקר טירוף גנטי אמיתי. והכל, בגלל שהאח הבכור יוסי החליט להודיע על כוונתו לשאת אישה, כלומר את ענת, שהייתה חברתו של האח הצעיר אסף עד לפני שנתיים.
ערימה של סודות ושקרים
אם הייתי מפרט כמה סודות ושקרים יש במשפט האחרון הזה, ואם הייתי אומר שהם רק אפס קצה של כל מה שיתגלה בעקבותיהם, סביב להם, מתחתם ומעליהם, הייתם גם אתם מתחילים לרקוד ולעוף. העומס הבלתי נלאה הזה הוא נקודת התורפה הגדולה של המחזה, שיוצרת רגעים מתים בעיקר במערכה הראשונה לא פחות ממרדף ההפתעות במערכה השנייה.
אבל את אלה ואת אלה רשף לוי עושה במיומנות המובהקת שלו, כפי שתיארתי בזמנו בביקורת על "סרט צרפתי" שלו: "אמצעים קומיים מוקצנים, בשפה שמחדדת מאוד את שפת הדיאלוג השטותניקי העכשווי, אך מבלי לאבד את המגע הדרמטי המכאיב בפצעים שהוא מתאר. ההומור של לוי משוחרר מעכבות, והגיבורים שלו צוחקים גם כשהם בוכים. בה בעת הטחת האמת הכואבת מושחזת, חדה ובוטה. ההנגדה מתרחשת בהבזקים, המעברים מהירים, והפצעים נפערים ונחבשים. ורק הפתרון נדמה כחומק, מתקרב ומתרחק, ושב ומתדפק, ניצב בפתח וממתין שיבחרו בו".
הפעם נוספת לכל הסאגה המשפחתית גם יומרה חברתית פוליטית מוצהרת בדמות האזכור של אינתיפאדת אל אקצה, ומישהו כתב בתיאור עלילת המחזה, כפי שהופץ בתקשורת ומופיע בתכנייה, את אחד המשפטים המוזרים ביותר שקראתי: “בערב הזה יתרחש הפיגוע הנורא של מלון פארק, לא רחוק מהם, אבל בני המשפחה לא יודעים זאת.” מי ידע באותו ערב שיהיה פיגוע? ומה זה קשור בכלל למתרחש אצל הפרידמנים?
אז כן יש פיגוע אבל הוא לא משמש כהיגד פוליטי או חברתי, לא ברמז ולא בהתייחסות. לכאורה זה אמור לבטא מצב של חברה השקועה בענייניה הפרטיים שעה שבחוץ מתנהלת מלחמה. אלא שבמחזה הזה אין פיתוח לעניין והפיגוע הוא בסך הכל אירוע מקרי ונוח לפתרון אחד האירועים המסעירים של אי הסדר המשפחתי.
סנדרה שדה שולטת בהצגה
וכמו בעניין הזה, רשף לוי והבמאי אלון אופיר, נהנו מאוד מהאפשרויות הבלתי נדלות, עד הרגע האחרון ממש, לשחק במה שנראה כחסמב"ה משפחתית. וכמובן, עם אזכורים לדרמות וקומדיות משפחתיות ישראליות שפשטו על בימות התאטרון הישראלי כפטריות מורעלות אחרי הגשם.
את זה עושה אלון אופיר בבימוי קולח מאוד, והוא יוצר גלריה משפחתית מעוצבת לפרטיה הגדולים והקטנים, בדרך כלל מצחיקים, אבל עם הטעמות דרמטיות, וכשצריך גם עם דמעות. כל דמות מקבלת איפיונים נכונים, שלא היו נבלעים כמעט כליל כפי שזה קורה, ולא בפעם הראשונה, על הבמה המחרידה של בית החייל (ואני מתנצל בפני אופיר והנהלת הבימה שאני זורה מלח על פצעיהם בעניין הזה).
אפילו התפאורה המעניינת שיצר מיכאל קרמנקו נופלת חלל על הבמה הזאת. הוא בנה את המלון כנרמז באמצעות שלד פיגומי בניין, עם יריעות ניילון המכסות על העצים בחוץ, ועם במות פנימיות הנפתחות כחדר במלון או כשולחן ליל הסדר הגדול, ויש גם מעין סלון אירוח. אלא שגודלה של הבמה מאלץ את השחקנים לגמוע מרחקים בתוך המבנה ובעיקר כשיוצאים ממנו.
הישגו הגדול ביותר של אלון אופיר כבמאי הוא בניצול המושלם של השתתפותה של סנדרה שדה בהצגה הזאת בתפקיד אם המשפחה. כי המשחק שהיא מעניקה לו ולמחזה הוא יצירה בפני עצמה. שדה שולטת בהצגה כשם ששרה שולטת במשפחה, והמשחק שלה הוא מבנה וירטואוזי, החל בשטיקים הקטנים, בהומור המודע לעצמו, וכלה בדרמה העצורה והחודרת בשתיקותיה ובזעקותיה.
"לרקוד ולעוף", מקור: habima.co.il
לצדה בולט מאוד חיים חובה כפינטו העיוור, שנאמנותו לשרה ולמשפחה נראית חמה מאוד, בה בשעה שהוא איש קר מאוד, מדוד ומדויק. נתן (נתי) רביץ מעצב היטב את המבוך האישי של הבן הבכור יוסי, ועידן אלתרמן מצליח במשחקו המעודן להתגבר על העומס הכבד שרשף לוי עמס על שכמו של הבן השני נמרוד.
אושרי כהן ישיר ונוגע ללב כאסף, התאום שחי וחרד את מצוקתה של אחותו התאומה אלה, שאותה מגלמת ברגישות וכאב רינת מטטוב. נלי תגר מצוינת בעיצוב חם של ענת, הצעירה שבחרה את אהבתו של האח הבכור יוסי גם אם לא חדלה לאהוב את האח הצעיר, אסף. אמיר הילל מצדיק את נוכחותו של עידן, החבר של אלה, בקטע קצר של חצי-ריקוד בחזה שרירי חשוף.
קורין אלאל יצרה לראשונה בתולדותיה פס קול מוזיקלי עשיר מאוד, תוך שימוש במוזיקה אלקטרונית, בשילוב עם שירה ואפקטים קוליים. עדי שמרוני עיצבה תאורה יעילה, למרות תנאי הבמה והאולם, אורן דר עיצב את ליין התלבושות היפות, ואלדד גרויסמן הוסיף קצת תנועה.
בסופו של דבר, גם עם החולשות של המחזה ועלילתו הסודית, שלא פירטתי את כל תפניותיה, היא בהחלט הצגה מעניינת בזכות הבימוי והמשחק, ובעיקר נוכחותה הכובשת של סנדרה שדה באחד מתפקידיה הגדולים ביותר.