מחול - קדיש יתום, טבריה, שנות ה-80

השחקן ניסו כאביה בהצגת יחיד המבוססת על חומרים מילדותו בטבריה ומיחסיו עם אביו. שיחה

הבר מצווה שלא הייתה בביירות

קרוב ל-15 שנה, מאז שאביו נפטר, הסתובב השחקן ניסו כאביה (42) עם הצורך לכתוב על הילדות בטבריה ועל היחסים הלא פתורים עם אביו. עכשיו עולה בתיאטרון תמונע הצגת יחיד עם חומרים שכתב ועיבד עם חברו ניצן כהן שגם ביים את ההצגה.

גיבור ההצגה הוא איזו זייתוני, בן ה-13, שאביו ויקטור מתכנן להפוך את טקס הבר מצווה שלו לחגיגה ראוותנית בחוף השקט של טבריה ובעצם - לכנס פוליטי גדול, כשברקע - עליית הליכוד לשלטון.

"זה ניסיון כתיבה ראשון שלי, דבר שהולך אתי הרבה שנים מאז שאבא שלי נפטר ב-94'" מספר כאביה, "הרעיון היה ליצור דיאלוג במקום של חוסר. זה התבשל הרבה שנים בבטן ולפני שנה נתתי לניצן כהן שהוא חבר טוב, (השניים כבר שיתפו פעולה ב"משחקי חברה" בתיאטרון תמונע – ה. א. ב). לקרוא חומרים ונכנסנו לתהליך של כתיבה. לאט לאט הבנו שאנחנו מתעסקים באנשים שהרבה מהם חיים והלכתי לראיין אנשים מהמשפחה כדי להגיע לאותנטיות.

"מדובר בדור שני לאנשים שבאו מלבנון וניסיתי להבין מה זו התרבות הזו, עם מה הם באו. לאט לאט נצברו עדויות חיות של אנשים שהשלימו טוב את הסיפור. בנינו סיפור מומצא, שמסתמך על החיים. ה-DNA של הסיפור קיים באיך שהאנשים מדברים, זו עבודה שנכנסת לדמויות שונות, ממש עוברת דרכן".

ניסו-כאביה.jpg

ניסו כאביה ב-"חם בטבריה" (תמונת יח"צ)

למה בחרתם בבר מצווה כאירוע המרכזי?

"ניסינו למצוא דרך סיפור שהוא מומצא את הפערים שהיו באמת בחיים והלכנו על הבר מצווה בתור משהו שנותן מסגרת לקונפליקט ביני ובין אבא שלי בחיים. לאבא שלי לא עשו בר מצווה כי באותו הזמן היו פרעות בלבנון ביהודים והבריחו אותו לארץ. בארץ הוא ניסה לפצות את עצמו דרך הבן שלו והדרך שלו לפיצוי על הבר מצווה שהוא הפסיד בביירות הייתה לעשות מסיבה לבן בחוף השקט– שזה סמל סטטוס בטבריה, עם כל הפסיליטיז ועם הרבה אנשים והרבה נאומים, להלביש את הבן בבוטיק הכי מפואר בטבריה ללכת לספר הכי מפואר- ממש מסע עם הילד.

"הגיבור של ההצגה, איזו, לא מדבר לא מוציא הגה כל ההצגה אנשים רק מדברים אליו ומנכיחים אותו דרך המונולוגים שלהם. לאבא יש חלום להיכנס למועצת העיר בטבריה והבר מצווה בחוף השקט הופך בעצם לכנס בחירות של האבא. אז מ-500 איש זה גדל ל-1,500 והכל בתקופה של עליית בגין בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים, בגין שהרים את הרוח המזרחית ואת הקפיטליזם - תן לי ואתן לך וכל זה.

ובתוך כל זה - הילד איזו בוהה בעולם אחר, עולם דמיונות ונכנס שלא ברצונו למעגל של האבא. זה מין כדור שלג שמתגלגל והשיא שלו הוא בבר מצווה. שם, איזוֹ עומד מול כולם וצריך לפתוח את הפה ולשאת את הדרשה וזה הקליימקס. מעין תהליך התבגרות של הילד דרך הדרשה שבה הוא אומר את מה שהוא חושב".

"כשהייתי ילד טבריה הייתה מקום משגשג"

מה בער בך כל השנים בסיפור הזה?

"לא הספקתי לסגור חשבונות עם אבא שלי , היה חור בלב ובער לי להתפייס אתו, לריב אתו, זה מה שנשאר לי ממנו כי הוא הלך מוקדם. הייתי בן 26. זה סוג של קדיש יתום. הדבר השני שבער לי נורא זה הקסם והצבעים והקולות של הדמויות הססגוניות שחיות בטבריה, המזרחיות. הקול של המזרחיות.

"גדלתי בטבריה עד אחרי הצבא כשהתחלתי ללמוד משחק (בבית הספר של יורם לוינשטיין – ה.א. ה). זה משהו שקסם לי נורא מצאתי בזה המון המון חום. אמא שלי עדיין שם והאחים שלי יצאו משם כי זה מקום שקשה ליצור בו עתיד אינדיבידואליסטי. אח אחד שלי רופא באירלנד, אח אחד שחקן, אח אחר עובד ב'טבע'".

את הפרסומים של ההצגה מלווה תמונה מאלבום התמונות - אבא שלך ואתה במרפסת

"יש בתמונה הזו משהו שמאחד הכל ביחד: הכנרת ברקע, אבא מגדל ילד, הילד קצת מופנה ממנו. אני מתייחס להצגה הזו כעבודה אישית. לכן גם אנחנו גם משלבים בהצגה סרט מהבר מצווה של אח שלי שאבא שלי מופיע בו".

אין הרבה יצירות בתיאטרון ובקולנוע שממוקמות בטבריה, ומתבקש לשאול על הסרט של שמי זרחין "אביבה אהובתי"

"יש משהו בפרובינציאליות של המקום, המרחק של המקום, החוקיות של האנשים. עבדתי עם שמי זרחין ב'הכוכבים של שלומי' ושם היה לי חיבור טוב מאוד אתו. שנינו הבנו על מה מדובר, מצאתי איזה מורה שהקודים שלו מפוענחים מהמקום, מטבריה. משהו מ'אביבה אהובתי' נמצא בהצגה באיזשהו מקום".

נראה שטבריה היא עיר שנשארה קצת מאחור בהשוואה לערים אחרות, בעיקר מבחינה תרבותית

"טבריה עוברת תהליך התחרדותי ויש לזה מחיר. אין שם תהליכים כמו שקורה עכשיו בבת ים או בחולון וזה נובע מבריחת מוחות. יש לה את כל הנתונים, זו עיר תיירותית ממדרגה ראשונה שהולכת אחורה ולא קדימה וחבל לי לראות את זה. כשהייתי ילד טבריה הייתה מקום משגשג, מקום שמבין שהוא תיירותי, היום זה מקום עצוב בעיני. יש לי ביקורת כלפי איך שהעיר מתנהלת, עיר שאני רואה איך שהיא נהיית צפת מיום ליום".

וואן מן שואו

זו לא הצגת יחיד ראשונה שלך

"העליתי את 'יש ילדים זיגזג ' על פי דוד גרוסמן. אני נורא אוהב בהצגות יחיד את הרעיון שהסובייקט - וזה מאוד חד ב'חם בטבריה' - משחק דמות לפי הזווית שהוא נותן לה. החוויה שלי דרך הדמות זה משהו שאני מאוד אוהב בהצגות יחיד.

"המחזה בסגנון שלו מאוד מושפע מה"וואן מן שואו' של יוסי בנאי ושייקה אופיר, מתובל בשפה גששית אפילו השם 'חם בטבריה' זה ציטוט של מערכון של הגשש 'הקפיטריה של טבריה' שכתב נסים אלוני.

"בהצגה איזוֹ משחק את הזיכרון שלו מדמויות אחרות, עד לדרשה מהבר מצווה שבה הוא מוצא את הקול שלו.
בדרך כלל בהצגות יחיד השחקן מקרב את הקהל לסיפור שלו בגוף ראשון וכאן הקהל מנסה להבין את הדמות הראשית דרך הדמויות האחרות. איזוֹ הוא דמות ראשית שלא מדברת. זה משהו חדשני אני חושב בהצגות יחיד, זה לא משהו שראיתי כבר".

ניסו-כאביה-ואביו.jpg

ניסו כאביה ואביו - "חם בטבריה" (צילום: יח"צ)

התהליך שאתה מתאר של ילד, שדרך דמויות אחרות מוצא את הקול שלו, נשמע דומה לתהליך שתיארת לי על הדרך שלך להצגת יחיד דרך ריאיונות עם אנשים אחרים

"כשחקן וכבן אדם אני נורא נשאב לאנשים, יש לי איזה תהליך של הסתנכרנות עם דרך המחשבה ועם איך שהאדם שמולי רואה את האדם, אני הופך להיות האדם הזה, מוצא את הקול שלי דרכו. התהליך הוא למצוא את הקול האמיתי דרך איך שהוא מאפיין אותי ופונה אלי . זה היה תהליך מאוד ארוך וסיזיפי של שנה ועברנו המון דראפטים והמון ניסיונות ויש חומרים לסדרה שלמה אם רק נרצה, המון דברים נשארו בצד".

מלהטט בין רפרטוארי לפרינג'

בשנים האחרונות משחק ניסו כאביה בלא מעט הצגות בתיאטרון תמונע. במקביל ל"חם בטבריה" הוא משחק שם בימים אלה גם ב"רעב" הוותיקה, ב"משחקי חברה" (שביים ניצן כהן) וב-"עניין של גברים" לצד שרה פון שוורצה. מלבד הפעילות בפרינג' הוא נוגע גם ברפרטוארי - לאחרונה שיחק ב"הביתה הביתה" בתיאטרון באר שבע ובקרוב מאוד ישתתף במחזה חדש ומסקרן מאת רוני קובן , "נדל"ן" שיעלה במסגרת פסטיבל המחזות "פותחים במה" בבית ליסין.

מה אתה יכול לספר על "נדל"ן"?

"זה מחזה שכתב רוני קובן ומביים גילי אמיתי, מחזה ישראלי אקטואלי שמדבר על קרב ירושה בין אחים עם קאסט חלומות - יורם טולדנו שהוא חבר ילדות מטבריה, יעל הדר, קובי לבנה. אני נורא נהנה מהעבודה, שיש בה המון המון פתיחות הגישה היא ליצור ביחד את התפקידים ומהבחינה הזו יש המון פתיחות וניסיון לפלח את הדמויות והעולם דרך השחקנים. הייתה לי נחיתה רכה מהבחינה הזו מקווה שהדיאלוג עם בית ליסין ימשיך".

אתה מרגיש נוח גם בפרינג' וגם ברפרטוארי?

"אני יוצר בכל מיני מקומות. גם דביר בנדק (שמשחק עם כאביה ב'משחקי חברה') מלהטט בין רפרטוארי ופרינג'. זה נורא חשוב לשמור על המקום הזה, אני רואה בזה סוג של ערך לעשות גם את זה וגם את זה. הפרינג' מאפשר הרבה יותר חופש מהבחינה של החיפוש כי יש לך הרבה יותר זמן להרים פרויקט. ברור לי ש'חם בטבריה' זה פרויקט שצריך לעלות ברחבי הארץ, שצריך לעלות גם בטבריה".

"ההצגה עלתה כבר שש פעמים התקבלה ממש בחום גדול", הוא מוסיף לסיום, "החשש הכי גדול שלי היה שאנשים בלי הDNA המזרחי לא יקבלו אותה אבל יש בה את האלמנט הקלאסי של הורים וילדים שיש בזה משהו אוניברסלי, דרך ההצצה לטבריה. זו העבודה הכי משמעותית מול חומרים אישיים שהייתה לי עד היום".

ההצגות הקרובות של "חם בטבריה" יתקיימו בימים שישי ושבת, 20, 21 באוגוסט 2010 ב-21:00 בתיאטרון תמונע בתל-אביב.