קרקס באוויר

ממש כפי שהתחילו ימי הקיץ בתרועת הפסטיבלים למיניהם, כך גם סוגרים את אותו קיץ בפסטיבלי הסיום שלו, וביניהם "פסטיבל סוף הקיץ" בתיאטרון ירושלים, שיתרחש השבוע זו השנה הרביעית ברחבת תיאטרון ירושלים.

בבסיס הפסטיבל הירושלמי הרב תחומי מופעים המפגישים בין אמנויות הבמה לאמנויות המסך, מופעי מוזיקה, מחול, וידאו ארט ואנימציה, קולנוע ותיאטרון, פסלים חיים, הופעות רחוב, פנטומימה ו-אמנות אווירית.

על החלק הקשור באמנות אווירית אחראי הקרקס האווירי  "קרקס Y", המעלה שני מופעים במסגרת הפסטיבל, "לעוף בדמיון – חוויה אווירית קסומה", ו"קאראבינה", מופע אווירי בתנועה.

"אנחנו קבוצת קרקס שעובדת כבר שמונה שנים", מספר יניב סויסה, (34), שהקים את הקרקס האווירי הישראלי עם שותפתו לאוויר קרן אלנקווה. "אנחנו עוסקים בכל תחומי האקרובטיקה האווירית - עכשיו למשל תפסת אותי אחרי ראן שבו הייתי תלוי מהפופיק ומאוזן לרצפה במשך שלוש דקות על שרירי הבטן".

הנושא של קרקס אווירי די חדש בארץ,  מי האנשים שמגיעים להיות חלק מקרקס כזה?

"זה יחסית חדש בארץ. בקבוצה שלנו אנחנו 15 אנשים, חלקם אלופי ישראל בקרקע ובהתעמלות מכשירים שעשו הסבה לאקרובטיקה אווירית, חלקם נערות גומי או מתעמלות אמנותיות שעשו את אותה הסבה, והשאר זה רקדנים שמגיעים מתחום הריקוד ורכשו את המיומנויות של האקרובטיקה האווירית, שזה בעיקר בניית כוח של שרירים שאתה בכלל לא מכיר ורוב האנשים לא מפעילים אותם, שכמות, יד אחורית, המון בטן, שרירים שגם כרקדן אתה לא נאלץ בדרך כלל להשתמש בהם".


"קאראבינה" (צילום: דפנה בן נון)

דור שני למעופפים

מה הוביל אותך באופן אישי לעשייה האווירית הזאת? הרי זו לא בחירה רגילה של או להיות פקיד או לוליין אווירי

"אל"ף הסבא שלי היה לוליין בקרקס, הוא היה טרפזיסט בספרד, על טרפז מעופף, ובי"ת  - החיים הובילו אותי. לפני כן הייתי הכל בחיים. עשיתי אלף עבודות. קחי דפי זהב, תפתחי כל דף, ועשיתי את זה... הייתי נהג סמי טריילר, עובד בדואר, עובד בניין, צבעי, מלצר, ניהלתי מסעדה, דורמן, ועשר שנים לפני שהתחלתי את האקרובטיקה האווירית התחלתי לעבוד כרקדן. פתחו אולם אירועים בשם 'סטואה בגעש' שהיה אמור להיות מין מועדון קונספט כזה והפיקו מופע אווירי שבמאי ביים, ומשם השותף שלי ואני פתחנו קבוצה, ולאט לאט התקבצה קבוצת Y שקרן ואני המנהלים שלה.

"הקרקס יוצר היום בעיקר מופעי במה ותרבות, קרן ואני זכינו בתכנית 'הדבר הגדול הבא', עד היום השתתפנו בעיקר במופעים חיצוניים כמו המופע של ריטה, קליפים למיניהם, מופעים כמו 'אלדין', 'היפה והחיה', 'טרזן וג'יין', כל הפסטיגלים, והשאיפה הבאה שלנו היא להיות קבוצה יוצרת שביום מן הימים תקבל תקציבים וסבסוד ותוכל להתקיים רק מיצירת מופעים.

"רק לשם ההבנה, אין בארץ קבוצות של אקרובטיקה אווירית שעובדות כקבוצה. היינו די צריכים להמציא פה את הגלגל. בחו"ל יש קרקסים כמו 'סירק דה סוליי' שהוא ההשראה מבחינתנו. העבודה שלנו מתבססת על המון מערכות מעוף שאנחנו מתכננים, בונים ויוצרים בקבוצה, ובסופו של דבר מי שנמצא כאן נמצא כי הוא רוצה ליצור, אוהב את העבודה, אוהב את האוויר. החיבור לאוויר הוא משהו שונה לחלוטין. זה המון משחק כי יש בזה המון מימיקה, וזה להעביר הנאה כשאתה בעצם סובל.

"בסופו של דבר זה מאוד כואב, אין מה לעשות. אתה תלוי כולך על חבל בעובי 3 ס"מ, וכל משקל הגוף שלך זה חסם העורקים, ובסוף אתה גם צריך להראות שאתה מאוד נהנה מזה, כשיותר מזה, מלבד המשקל שלך אתה עוד מרים מישהו שקשור אליך בזמן שאתה קשור לחבל".

 
"קאראבינה" (צילום: דפנה בן נון)

קצת מסוכן הסיפור הזה במקרה של תאונות עבודה

"יש מדי פעם בזמן אימונים נפילות אבל לא דברים קריטיים. כשרקדן נופל בריקוד הוא מקסימום נוקע קרסול, בנפילה מהאוויר הסכנה יותר גדולה, אבל תודה לאל לא קרה משהו חריג".

שני מופעים תעלו בפסטיבל בירושלים, אחד מהם, "קאראבינה", הוא ממש מופע עלילתי

"'קאראבינה' הוא באמת מופע עלילתי שקרן ואני עובדים עליו קרוב לשנתיים. המופע המלא, שהבכורה שלו תעלה בפסטיבל עכו, הוא באורך שעה ורבע, ובירושלים נעלה חצי שעה מתוכו. הסיפור העלילתי, בכמה מילים, זה הצורך שלנו לעוף וכל מה שעוצר בעדנו. אורי וידיסלבסקי כתב את העלילה, יצר את המוזיקה, ביים ושר את השירים המוקלטים בפסקול המופע, ועל הכוריאוגרפיה והתלבושות אחראית נועה עוז סתר, גם ב'קאראבינה' וגם במופע השני, 'לעוף בדמיון'.

"'לעוף בדמיון' הוא שיתוף פעולה עם אמן הקרקס אבנר הוכפלד ונבחרת ישראל באקרובטיקה. המנחה (הוכפלד) מחפש דרכים יצירתיות לעוף, ופוגש שני אקרובטים אוויריים (ג'ניפר כהן שמחליפה את קרן אלנקווה ואני) שמעבירים את הסיפור דרך דמויות שונות מהאגדות שאנחנו מגלמים.

"'לעוף בדמיון' פונה לכל המשפחה, הילדים מאוד ייהנו מהסיפור והעלילה והדמויות שכוללות את טרזן וג'יין, פיטר פן, קפטן הוק, וההורים ייהנו מהאקרובטיקה, כי הכל נעשה בלי להתפשר על הרמה האקרובטית המקצועית.
"גם 'קאראבינה' מתאים לכל המשפחה אבל פונה לקהל קצת יותר בוגר, כי יש מאחורי העלילה גם סיפור שלא נאמר במילים. גם ילדים נהנים, כי אין מה לעשות, כשאנשים עפים באוויר, מסתובבים, עם צבעים, מוזיקה, חבלים, נרצה או לא נרצה זה מעניין, אבל המופע מתאים לקהל קצת יותר בוגר".

"זה אושר גדול להתנתק מהקרקע"

אני חייבת להודות בפניך שאחרי שהייתי בכמה ממתקני האוויר בלונה פארק בשבוע שעבר התפדחתי קשות לגלות שיש לי בעיה מאוד גדולה בלהיות באוויר, בגובה רב. אתה לא מפחד אף פעם?

"קודם כל צריך להתרגל ללהיות באוויר. הגוף לא רגיל לפורמט הזה, זה משהו לא טבעי. לא נולדנו להיות באוויר, אנחנו לא אמורים להיות שם, נולדנו עם הרגליים על הקרקע, אבל הרצון של כולם הוא לעוף.
"מתחילת המאה אנשים מחפשים לבנות מטוסים, דאונים, מצנחים וכל דרך אפשרית לעוף. גם פה הרצון שלנו הוא לעוף בדרכים שונות, ובמופע המקום שלי הוא של אותו אחד שמחפש דרכים יצירתיות לעוף ומגלה בסוף שמה שאני באמת מחפש בחיים זה לא רק לעוף, שזה העולם האווירי, אלא להגיע לזוגיות, שהיא מה שחסר בחיים". '

ולגבי המציאות של יניב?

"זה אושר גדול להתנתק מהכל, מהקרקע, מהמציאות, להיסחף לתוך המוזיקה, זה עולם שאני מאוד מתחבר אליו. מאוד קל לי להתנתק ולהתחבר לעשייה שלי ברגע שאני מנותק מהרצפה. זה העולם שהכי קל לי להתנהל בו.
"לפעמים אנחנו עובדים בגובה של חמישים או שבעים מטר, למשל בהשקה של גשר המיתרים מגובה חמישים מטר ממנוף, או את מגדל וייצמן בגובה שבעים מטר והיינו צריכים לגלוש ולרקוד תוך כדי באוויר. האמת היא שאני לא מפחד. בשבילי להיות בגובה זו שלמות מסוימת. כמו שאני תמיד אומר לחברים שלי, אני אף פעם לא הולך לעבודה, אני תמיד הולך לבלות".
 
המופעים "לעוף בדמיון" ו"קארבינה" יעלו ביום שלישי, 24 באוגוסט ב-17:30 וב-20:30 (בהתאמה) ברחבת תיאטרון ירושלים כחלק מפסטיבל סוף הקיץ.