פתיחה לא שגרתית

גם השנה, כמו בשנה שעברה עמד תקציב פסטיבל ג'אז בים האדום על 5 מיליון ₪, אבל החלוקה הפנימית השנה היטיבה עם האמנים. 22 הרכבים מהם 11 הרכבים אורחים ושלושה מוקדים חינמיים: הטיילת הצפונית כל ערב, מתחם הפסטיבל שעליו התחרו עשרות הרכבים-ושישה זכו וכמובן הג'אם במלון הפסטיבל- מחצות עד הבוקר.

מנהלו האמנותי של הפסטיבל, הבסיסט אבישי כהן הודיע כי לא ינגן בתכנית הרשמית כעקרון אך ייקח חלק בג'אם. קשה לו להתחרות, כך אמר, עם הופעות של סטארים המיובאים לישראל כמו דיאנה קראל, צ'יק קוריאה והרבי הנקוק אבל הוא מביא ייחודיות, הפקות מקוריות ודגשים שלא יגיעו דרך מפיק פרטי.

מפיק הפסטיבל מיקי גוב ציין את הקשר התיירותי שנוצר עם פסטיבלים באירופה כמו אנטיב, הים הצפוני ומונטריי. עדות לקשר כזה היא הזמרת הצעירה (16) ניקו ינופסקי שהתגלתה בפסטיבלים אירופאיים.

דייב דאגלס  הניו יורקי הביא עמו הרכב מעניין של קוינטט כלי נשיפה. יש פה מצד אחד הצדעה למקורות הנשיפה הראשונים של הג'אז העתיק שבו לחצוצרה הייתה עדיפות ברורה על שאר הכלים, הן בצעידה והן בנשפים. חמישיית נשיפה היא המקבילה הקלאסית של   רביעיית המיתרים, אלא במקום חצוצרה שנייה - קיבלנו מתופף.

 
דייב דגלאס (תמונת יח"צ)

הרכבו הנוכחי של דאגלס נקרא "בראס אקסטזי". זו הופעה הדורשת ידע מוקדם, הבנה של תפקיד הבס המנוגן בצורה שלא תיאמן על ידי טובה והיכרות עם המוזיקה של ניו אורלינס. הופעה זו הזכירה לי את השיאים של ה-"קוּל ג'אז"  בשנות החמישים. קונטרפונקט, ויתור על כלים הרמוניים והמון העזה. לצערי רוב הקהל לא חשב כמוני. שאפו לפסטיבל על פתיחה כל כך לא שגרתית. חצוצרן אדיר ונגן טובה המנגן ברכות של צ'לו. בישראל נגני הטובה מזכירים את הסרטים של קוסטריצה ולא מנצלים את הפוטנציאל של הכלי.

מלכת היום הראשון: פטרה מגוני

לניקי ינופסקי, למרות גילה הצעיר, יש משהו שאי אפשר ללמוד- חוצפה, ביטחון עצמי וחוש במה נדיר. אבל זה כל מה שיש לה. היא בעצם "אמריקן איידול".שרה מדויק, חזק עם שליטה בסגנון ולא בתוכן. היא מחקה היטב את אלה פיצג'רלד בשיר על מר פגניני, שרה בלוז, שיר קנדי (ממקום הולדתה) יש לה חן נערי אבל כל השטיקים של הזמרות המבוגרות כבר נטועים אצלה בדם.

הווליום שלה נקלט חזק מאוד דווקא בהופעה של שם טוב לוי שביקש מאנשי הסאונד שלה להירגע. יש בעיה באילת. שני האולמות המרכזיים סמוכים זה לזה. הסקסטט של אילן סאלם חדר לדאגלס ושם טוב לוי פשוט יצא מריכוז ודווקא הייתה לו יופי של הופעה.

שם טוב לוי היה התשובה של אבישי כהן כשנשאל  "מה עם מוזיקת עולם?".  ישראל היא יצואנית של מוזיקת עולם משלמה בר עד  "שבע" ו"גאיה", אך ההרכב של לוי פעם בקצב ג'אזי וכלל  שני נגני עוד, נגן בריטון (מין טובה), גיטרה וכלי הקשה  - וכולם גם שרים. הכרתי את רוב הרפרטואר מהופעות קודמות ועדיין הכל רענן. מוזיקה צוענית, בולגרית, פיוטים עם המון רגש וחוש מלודי שבולט בכל הלחנותיו.

ניקי ינופסקי ושם טוב לוי ( מקור: www.redseajazzeilat )

מלכת היום הראשון הייתה ההופעה של  "מוזיקה נודה". אישה קטנה, פטרה מגוני ספק פנקיסטית, ספק זמרת אופרה (נשבעו לי שהופיעה ב"חליל הקסם" של מוצרט) הופיעה לפני שבע שנים עם הקונטרה-בסיסט פרוצ'יו ספינטי והתאהבה בפורמט. היא שרה גרסאות כיסוי לשירים הכי בנאליים: Fever,  Its Now Or Never, Nature Boy, Come Together, "כרמן"  ומחרוזת משירי סן רמו של שנות החמישים.

בכולם היא מקורית, וולגרית וחסרת כבוד. יש לה חוש הומור מפוקפק ותנועות זויתיות לא רצוניות בחלקן, והיא מנהלת עם הבסיסט דיאלוג בסגנון: ”בשביל זה למדת עשר שנים?". מאחורי הוולגריות מסתתר כשרון ענק, ההפך הגמור מינופסקי - היא ממש יוצרת והקהל קיבל אותה ב-standing ovation. יחד עם הבסיסט היא עלתה לג'אם בסופו של היום הראשון, בלי שום גינוני טקס וגם צעקה "סבבה" ושרה חומר ג'אזי שונה לחלוטין.

על הרמטו פסקאול, הדומה שתי טיפות מים לדמבלדור מסיפורי הארי פוטר,  אכתוב בכתבה הבאה.