מחול - ג'אז בים האדום 2010- יש מה לשפר

היו לא מעט הפתעות בפסטיבל הג'אז ה-24 אבל גם כמה בעיות שיש לפתור עד השנה הבאה

החיוב עולה על השלילה

אם שבירת השגרה, רענון הקונספטים, הבאת כישרונות גדולים ולא מוכרים הם קריטריונים להצלחה- פסטיבל ג'אז בים האדום ה-24 הצליח להפתיע. אם נזילת סאונד בצורה היסטרית מבמה לבמה, הבאת עוגן כלכלי שעבר זמנו (ריקי לי ג'ונס) ויצירת חור גדול בכיס, אפילו בהשוואה לשנה שעברה - הפסטיבל נתון בבעיה גדולה. ועדיין החיוב, לפי דעתי, עולה בהרבה על השלילה.

בואו ונוסיף עוד מספר גורמים, חלקם טכניים לכאורה, שהשתפרו מאוד: הגישה לאתר הפסטיבל נוחה וקלה, לא צריך ללכת בחול. המופעים (וזה היה תמיד ככה) מתחילים בול על הדקה ומחנכים את הקהל לבוא בזמן. הקבוצות הישראליות (למעט אחת ועל כך בהמשך) היו טובות לא פחות ובמקרים רבים אפילו יותר מהאורחות.

רחבת הפסטיבל, על שלל כיסאותיה ודרגשיה, עם שטחים נרחבים של גישה לים, פיצתה את אלה שלא יכלו להרשות לעצמם כרטיסים יקרים. בג'אמים החינמיים השתתפו האורחים החשובים ביותר כשהם משתפים את הכוכבים המקומיים. סדנאות האומן עוררו סקרנות רבה ובזו של דנילו פרז, למשל, נוצר קטע חדש שנוגן אחר כך ופותח במהלך הקונצרט שלו. ועתה לפירוט.

כמה הפתעות ואכזבה

הרמטו פסקואלו, הברזילאי הקשיש המנגן על כוסות תה וחלילים מעשי ידיו בנוסף לקלידים, היה עבורי גילוי גדול, אם כי עשרות מעריצים באו לפסטיבל רק בגללו. בפסטיבל הוא נקט בקו מודרניסטי קשוח, כאשר אשתו אלין מורנה שרה פרטיטורות מורכבות באוניסונו עם כלי הנשיפה והקלידים. לפעמים הרגשתי שהחומר מורכב מדי, יחסית למקום ולקהל. על אף גילו הוא נהנה מקונצרטים ארוכים ככל האפשר והוא ממש כעס כאשר הגבילו את הופעתו השנייה שהסתיימה בסביבות 03:00. בג'אם הוא ניגן בשמחה חומר פשוט יותר וזה אופייני לג'אמים למצוא מכנה משותף עם שאר הנגנים בוחרים בדברים מוכרים.

על הופעתם של פטרה מגוני מ"מוזיקה נודה" ועל דייב דגלאס מ"בראס אקסטזי" כבר כתבתי אבל כדאי לציין שהופעתם השנייה הייתה אפילו יותר טובה - ההסתגלות לתנאי המקום, שיפור הבאלאנס, בעיקר אצל דגלאס, וכניסה לאווירת הפסטיבל –כל אלה גורמים גם למקצוענים שבאורחים לתת יותר בהופעה השנייה.

הפתעה גדולה הייתה לי בקוורטט של המתופף ג'ף "טיין" וואטס. מתופף ומלחין בן 50 שליווה את האחים מרסאליס בתחילת דרכם ויצר שישה אלבומי סולו. שום דבר לא הכין אותי למורכבות הקצבית ולדרך בניית המשפט, גם בזמן שהוא מלווה. הוא הזכיר לי את אד בלקוול, המתופף המצטיין של אורנט קולמן.

"רביעיית (ג'ף טיין) ואטס" (מתוך: www.redseajazzeilat.com)

הפסנתרן שלו, דיויד קיקובסקי, הוא אגדה של פסנתרן, ששמחת החיים שלו מתחרה בעומק ההרמוני שלו (גם הוא עלה בג'אם בהרכבים שונים). המתופף והמלחין רע מוכיח, שהופיע בפסטיבל עם ברי סחרוף ( הופעה שנאלצתי להחמיץ, לרוע מזלי) אמר לי שלדעתו ההרכב הזה הוא "המוזיקה של עתיד הג'אז", ושלקח לו זמן רב להירגע מעומק החוויה.

דנילו פרז, הפסנתרן הוותיק, שהופיע בארץ פעמים מספר סיפק תוכן פרשני לא קל ללחנים של מונק ושל עצמו. פרז לא מתחנף לקהל, מוכן לשקוע בתוך הפסנתר ולמצות את המסגרת המחייבת של טריו פסנתר הכולל הרבה רגעים שקטים. מאוד אהבתי אותו, בעיקר אחרי ששלף טלפון ובירך מעל הבמה את היוצר הוותיק ווין שורטר שאותו הוא מלווה בשנים האחרונות, ליום הולדתו. הקהל שר Happy Birthday מכל הלב.

הופעות פחות מורכבות ויותר מבדרות היו של מנו קאצ'ה, המתופף הצרפתי שניגן בעבר גם עם כוכבי פופ כפיטר גבריאל וסטינג, ושל נגן הוויברפון סטפון האריס שהביא עמו הפעם הרכב פאנקי אלקטרוני. בהרכבו של האריס בלט השימוש שעשה הסקסופוניסט קייסי בנג'מין ב-"ווקודר" - סינתיסייזר קולי שאפשר לו לבצע פעלולים רבים. לצערי לוותה את המופע פטפטת לא נעימה, תשבחות עצמיות והגשה מעצבנת. שני ההרכבים אמנם לא חידשו, אבל בשום אופן לא שעממו.

מי שבאמת שיעמם הייתה הזמרת ריקי לי ג'ונס שהייתה אמורה להיות העוגן המסחרי של הפסטיבל ובזכותה נמכרו חבילות רבות. אני בהחלט תומך בהבאת הרכבים שאינם ג'אז טהור, הן כגיוון והן כבידור שימלא את הקופה. אבל הופעה עייפה, קול צרוד, טקסטים לא ממש קליטים וגיטרה היורדת מכיוון ( לא באשמתה, אלא בגלל הרוחות החמות) וחוסר קומוניקציה בסיסי גרמו לאנשים לצאת החוצה אחרי מספר שירים. חבל.

עומרי מור: הפסנתר הוא תזמורת

הפסנתרן עומרי מור, רק בן 27 וכבר עם וותק רב בפסטיבל היה הסולן הבולט הן בנמל והן בג'אמים. הפרויקט שלו "אנדלוג'אז" משלב בצורה נפלאה מוזיקת ראיי ומוזיקת פיוטים אנדלוסית עם נגינת ג'אז טהור. מור ממשיך להתקדם משנה לשנה, לומד כל הזמן ויכולתו ליצור מהפנתר צליל של עוד וצליל של קאנון מפתיעה גם את מי שמכיר את כל רזי הפסנתר. הפסנתר הוא תזמורת- ובראשה עומד כשרון מהפנט.

עומרי רון (מתוך: www.redseajazzeilat.com)

אמנם, אין להכחיש כי הבמות הענקיות גורמות לכל אמן להתאמץ ולהגזים: מור מגזים לדעתי בחזרתיות, ולעתים רעיון שמיצה את עצמו ממשיך להתגלגל. אך כשיש לך שותפים כמו גלעד אברו בבס, ונועם דויד בתופים- שותפים שזורקים לך בחזרה כל רעיון שלך כמו משחק פינג פונג –יש סיכוי רב שתיסחף. גם בג'אם מור, הנישא על גלי הערצה, נוטה למה שקוראים "ברוורה" ובעברית - החצנה. אבל כל אלו הם דברים הניתנים לתיקון ואילו כישרון כמו שלו הוא חד פעמי ומגיע מגבוה.

עוד כישרון טכני מדהים הוא עוז נוי. גיטריסט וירטואוז, שלווה על ידי דייב ווקל, המתופף המיתולוגי של צ'יק קוראה. לצערי, כשרונו הטכני של נוי התבזבז על פיוז'ן הפוזל להקפצת בני נוער אך לא מצאתי בו מהות אמיתית, מהסוג שאפיינה אותו במשך השנים האחרונות. בהתחלה אתה עומד המום, אך אחרי רבע שעה, אם אתה לא מאלה הרוקדים בשולי הבמה, אתה פשוט משתעמם.

הופעות סולידיות מאוד היו לחלילנים ( כל אחד לחוד) אילן סאלם ושם טוב לוי, וגם ירוסלב יעקובוביץ' שלא מופיע הרבה כנגן ג'אז נתן ערב יפה, מלווה בפסנתרן הוותיק עדי רנרט ובבנו,דניאל יעקובוביץ' בגיטרה.

הסקסופוניסט יליד אתיופיה אבטה בריהון הופיע בחומר המשלב מוזיקה אפריקאית וים תיכונית בכישרון רב, ויש לי רק שתי הערות: לשיר הוא פשוט לא יודע, והטקסטים שלו, בין שהם לקוחים מהמקורות או מתוצרת עצמית, לא מעניינים. כסקסופוניסט, בעיקר בטנור, יש לו הרבה מה לומר.

והייתה גם הופעה אחת ממש לא מקצועית: הרכב של 11 נגנים בשם Idan K and the Movement of Rhythm & האמור לסחוף ולהרקיד ברב סגנוניות. אולי הם יודעים לעשות שמח ואני בהחלט בעד רב תרבותיות- אבל מקומם היה צריך להיות בבמה חינמית. שלא באשמתם, זה היה ההרכב היחיד שעשה באלאנס בנוכחות הקהל, מכיוון שההרכב הקודם לא ירד בזמן.

כללית ההרכבים הישראלים, גם הצעירים ביותר שנגנו בג'אם ובטיילת הם ממש נהדרים. אני כותב ככה כל שנה, אבל בכל שנה הם פשוט יותר טובים. אולי ישראל מפגרת במתמטיקה ובכדורגל, אבל בג'אז אנחנו אלופים.

והערה לסיום: כשעבר הפסטיבל מארבע במות לשלוש במות, נבנתה במה אחת מצוינת בת כ-1,000 מקומות שנקראת "המועדון" הסאונד שם תמיד טוב ואפשר לשבת ליד שולחנות. הבמה הגדולה היא מפלצתית ומיועדת ל-3,000 איש. קשה להופיע עליה ובוודאי למלא אותה. בבמת האמצע יש 2,000 מקומות.

האמנים שקיבלו את הבמות הגדולות הרגישו כנראה דחף להפציץ, להעלות את מפלס ההיסטריה- ולהביא את האמנים השכנים לסף ייאוש. קטונתי מלייעץ עצות אקוסטיות - אבל הגיע הזמן להתמודד עם הבעיות האלה ולפתור אותן.