בצל “משבר אריאל” אפשר היה לנוח בבית ליסין עם 4 הצגות חדשות ו-6 מחזות בקריאה מבוימת
לא צריך להיות מופתע כדי להבין שהבאז האקטואלי בנוגע להיכל התרבות החדש באריאל לא פסח על מסדרונות בית ציוני אמריקה שבו נערך הפסטיבל השנתי למחזאות מקורית חדשה של תיאטרון בית ליסין. זה היה כמעט פיגוע-מיקוח שאיים להסיט את תשומת הלב מהמבחר שהמנהל האמנותי, אבישי מילשטיין עמל על העלאתו יחד עם שחקנים, במאים, תפאורנים, מוזיקאים, תאורנים וצוות ההפקה.
אבל הקהל השנתי הפוקד את האירוע, ועמו גם הקהל המשפחתי של המחזאים, מנע את השתלטות הברנז'ה התיאטרונית ונספחיה שלהטו את משבר המכתבים ותגובות הבעד ונגד.
וכך, בצל המתיחות הפוליטית-תרבותית יצא הפרויקט לדרך וחלקו הישראלי מילא את האולמות בקהל שבא כדי להתרווח ממצוקות שעה ולנוח בצל קומדיות ודרמות משפחתיות עם מעט פוליטיקה, בעיקר נרמזת (פה ושם אולי גם נרמסת). עוד בפסטיבל- שתי הפקות דוקו-דרמטיות משותפות לישראל ולגרמניה שיוצגו בסוף השבוע הבא.
"נדל"ן" – גיבוב נושאים, בימוי קולח
תשומת הלב העיקרית הופנתה באורח טבעי אל שני המחזות שזכו בהפקה בימתית מלאה. הראשון, שפתח את האירוע ביום חמישי בערב היה "נדל"ן" מאת רוני קובן, שהועלה בקריאה מבוימת אשתקד, זכה אז בפרס אהוב הקהל ובמלגת פיתוח מטעם קרן יהושע רבינוביץ', ולפני זמן קצר גם במלגה נוספת במסגרת פסטיבל שוק המחזות בהיידלברג.
ברשימת הסיכום שכתבתי בשעתו ציינתי שיש למחזה סיפור מעניין והומור טוב ובאנדרסטייטמנט מסוים הבעתי תקווה שנראה תוצאות טובות למלגת הפיתוח שזכה בו. לצערי לא הבחנתי בפיתוח של ממש ולמעשה ההצגה הטובה שביים עתה גילי אמיתי, עם תפאורה יפה של ניב מנור, ומשחק טוב של צוות שחקנים, שכמה מהם השתתפו בקריאה המבוימת, רק הדגיש את החולשות של המחזה.
אלה כללו בעיקר גיבוב מוגזם של תת-נושאים על עלילה מוכרת של מאבק פנים משפחתי על גורלו של בית המשפחה בנווה צדק שסוחרי הנדל"ן מנסים לרכוש אותו לכדי להקים על שטחו מגדל בן 37 קומות. נושא טוב, אקטואלי ובעל פוטנציאל של אמירה משמעותית.
אלא שעל הבית הקטן קובן הערים זה על גב זה פשיטת רגל, זיוף מסמכים, שוק אפור, קנאת אחים, יחסי יהודים-ערבים, יחסי בעל ואשתו, יחסי הורים וילדים, אנורקסיה, הומוסקסואליות פתאומית ויציאה מהארון, וכמובן קצת ציונות. כל אלה נעים בסחרחרת סביב ערש הדווי של אם המשפחה השולטת המתרחש גם כשהיא שקועה בתרדמת זמנית, וכל זה בתוך סיפור מסגרת רומנטי על תולדות המשפחה.
לזכות ההצגה עומד כאמור הבימוי הקולח של גילי אמיתי שהיטיב להדגיש את המתחים הבין אישיים של הדמויות, גם כשהן נותרו שטוחות למדי מבחינה דרמטורגית. רבקה גור הביאה את ניסיונה ונוכחותה החזקה לתפקיד בטי, האם הגוססת, ניסו כאביה הביא חן וחסד לדמותו של הרופא הערבי המסור שלה, דבי יבלונקה הייתה מצוינת כבטי הצעירה ולצידה חייקה מלכה, שהיה מרשים בהופעתו הראשונה על במה מקצועית, כמחזרה וכבעלה.
יעל הדר הייתה מדויקת מאוד בעיצוב כלתה המעשית מאוד של בטי, יורם טולדנו היה לחוץ מדי בעיצוב דמותו ההיסטרית מדי של הבן אבי, קובי לבנה היה שרמנטי כראוי לבן הצעיר יונתן המגיע משיקגו אחרי עשר שנות גלות מרצון, ומיכאל נגבי ואפרת ליפשיץ היו טובים כנכדים שאוהבים את הסבתא וסובלים מתת-יחסים עם הוריהם.
אפי שושני עיטר במוזיקה נעימה, דפנה פרץ עיצבה תלבושות טובות ויפות, ודולב ציגל עיצב תאורה עניינית טובה.
"נדלן", צילום: דניאל קמינסקי
"הפי אנד" – משל אקטואלי?
המחזה האחר שהועלה בבימוי מלא – של אבישי מילשטיין - הוא "הפי אנד", שריכז אליו תשומת לב תקשורתית בזכות היותו פרי עטו של עדו נתניהו, אחיו של ראש הממשלה. אבל את העובדה הזאת, שהודגשה היטב כאשר נמסר לראשונה על "פותחים במה 11", וכמובן זכתה לתשומת הלב הברורה, שכחו לציין בדף ההצגה. שם הוא מתואר רק כ”רופא וסופר, יליד ירושלים, נשוי ואב לשניים”, הרמזים להיותו בן למשפחתו הנודעת, ולעברו הצבאי, מופיעים אגב אזכור ספריו "הקרב האחרון של יוני" ו"סיירת מטכ"ל באנטבה".
זה כמובן לא צריך להשפיע על ההתייחסות אל המחזה שלו, שכבר הוצג לפני שלוש שנים באיטליה וזכה שם לשבחי הביקורת, ולפני כמה חודשים הועלה בהקראה מבוימת בפסטיבל התיאטרון בדרזדן בהפקה משותפת ישראלית-גרמנית בבימויו של מוני יוסף.
עלילת המחזה מתרחשת בשנת עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, ובמרכזה פרופסור יהודי לפיזיקה שאשתו מנהלת רומן עם עוזרו המסור דיטר. בנו של הפרופסור הוא עילוי צעיר, שכבר בגיל 17 מבטיח להיות משורר גרמני חדש.
נתניהו מתאר בשפה בהירה את גן העדן של החיים בברלין, המלווה כראוי לאותם ימים במעברים קברטיים – בסיוע מוזיקה ופזמונים מתורגמים שהעניק לעניין דורי פרנס, אבל הוא נופל בפח של "סיפור ידוע מראש", באמצעות הוויכוח המתגלע מהר מאוד בין הפרופסור לעוזרו ביחס למשמעות עלייתו של היטלר, שמגיע כמובן לשיאו בפרוץ גל ההתקפות הראשונות והחרמות על היהודים.
החידושים, לכאורה, של המחזה הם בוויכוח על ההבדל בין תעמולת בחירות והבטחות הסוחפות את הבוחרים לבין קיומן, ואחר כך בתמונת הסיום שבה הוא מציג בחטף מדי את שגיון-העיוורון בבחירה שלא להבין את הכתובת המדממת על הקיר. אינני בטוח אם נתניהו לא כתב בעצם משל מקומי.
אבישי מילשטיין ביים הצגה שרומזת לפוטנציאל הגלום בה לאחר עבודה נוספת ושינויים מתבקשים בליהוק. אוהד שחר מצוין בתפקיד הפרופסור וידידיה ויטל נוגע ללב בתפקיד הבן, וגם מצוין כמלצר וכאוהד היטלראי. דקלה הדר מרשימה בנוכחותה ובקולה כזמרת הקברט המלווה את העלילה.
ניב מנור עיצב תפאורה סבירה, גלעד קמחי הוסיף מגע של תנועה, נמרוד עדן עיצב תלבושות טובות ודולב ציגל שב ועיצב תאורה אפקטיבית.
"הפי אנד", צילום: דניאל קמינסקי
מחזות הקריאה – הפתעות ותסריטים
שישה מחזות חדשים הועלו בזה אחר זה בסוף השבוע העמוס בבית ציוני אמריקה. “יותר מדי סושי" מאת דני רדלרהופיע בשנים האחרונות בלוח ההבטחות של התיאטרון הקאמרי, אבל מסיבות לא ברורות נקבע גורלו למצוא בית אחר, כמו הבטחות אחרות באותן רשימות. זהו מחזה כתוב היטב, בנוי מהודק מאוד מבחינה דרמטורגית, העוסק במציאות החברתית הישראלית שבה עולים מרוסיה נקלעים בעל כורחם למערכת יצרית הסוגדת לממון. הקריאה, בבימויה של אלינור אגם בן-דוד, הדגישה היטב את האיכות של המחזה, שיש לו פוטנציאל בימתי טוב.
"אדמונטון" מאת רון גואטה הוא לכאורה מחזה הנוגע בתאווה לכסף קל, באמצעות השקעה "מבטיחה" בנדל"ן בחו"ל. למעשה זה מחזה מבריק, קומי מאוד גם ברגעיו הכואבים, על מחזאות הנוצרת מתוך מצוקה אישית של הכותב. הקריאה בבימוי מתוחכם של יונתן אסתרקין, ובכיכובו המרתק של עופר שכטר, חשפה פוטנציאל תיאטרלי נפלא.
"שתיקה רועמת" הוא במידה רבה המחזה המפתיע של האירוע, הן בזכות העובדה שהמחזאית אנדראה באואב היא עולה חדשה וטרייה מארגנטינה, הן בזכות היותו נוקב מאוד באמירתו הפוליטית, המוסרית והאקטואלית, והן בזכות ביותו מחזה מגובש מבחינה דרמטורגית, התשיעי מפרי עטה של המחזאית, וכבר מוצג בהצלחה רבה בבואנוס איירס.
המחזה, ששמו המקורי הוא “3 אנשים בעלי כוונות טובות", המוצג כאן בתרגום טוב של ליהיא ברזל מלמד ודניאל אפרת, מתאר מערכת מושחתת של שני נציגי השלטון (אחד מהם שופט נכבד) ונציג של התקשורת האיכותית שמשתמשים בטובת הכלל – שהיא בהחלט גם האינטרס האישי שלהם – כדי לחפות על תאונת פגע וברח שבה נהרג ילד מול עיני אמו. אורי אגוז עיבדה וביימה קריאה מרשימה בהשתתפות דינה בליי, כאמו של הילד, שמעון מימרן, כשופט, אלכס פלג כשותפו היהודי, עודד ליאופולד כעיתונאי ומלי לוי כאשתו.
"עתיד מתוק" מאת שלי ניידיץ' הוא דרמה קומית מפתיעה ומצוינת במתחם של סוגת המחזות הקצרים. עלילתו מספרת על אנה (אפרת בוימוולד במשחק מעולה) החולמת להיות שוקולטייה (מומחית למעדני שוקולד) שנקרעת בין תשוקתה לבין אהבתה לצביקה, בן שוגה לשעבר שחוזר אל חייה במפתיע. קרן צור ביימה את הקריאה המשעשעת עם צוות צעיר וחביב, שבולט בו אופיר וייל המשעשע בסדרת תפקידים קטנים ומפתיעים.
"הנה עולה האור מאחורי" מאת עודד ליפשיץ הוא קומדיה כתובה בשפה פיוטית, ותוך ניסיון מעניין לתאר בדידות אנושית, חיפוש אחרי אושר ואהבה, של קבוצת צעירים החיה בבניין אחד, ובמהלכו של לילה הזוי הם נעים ונדים מתערבבים אלה באלה וחוזרים אל מקומם בשלום. המחזה נשמע לי כבסיס מסקרן לסרט יותר משהוא בעל פוטנציאל בימתי – אלא אם אחד ממוסדות הפרינג' ירים את הכפפה - וזה למרות צוות השחקנים המצוין, ובעיקר אלברט כהן שבמונולוג גדול ומפתיע גונב לכולם את ההצגה וזוכה לתשואות מוצדקות.
המחזה הועלה השנה בפסטיבל שוק המחזות בהיידלברג, בשיתוף בית ליסין והתיאטרון הקאמרי, וכמו כאן, בבימויו המסוגנן של נעם שמואל, וזיכה את המחבר בפרס יחד עם תשעה מחזאים אחרים שהשתתפו באותו פסטיבל.
גם "השבת השחורה" מאת גיא מרוז, ובבימויו הממזרי של אלדד זיו, ועם ירון ברובינסקי המקסים כמספר, מריח יותר כתסריט של פרודיה על סדרות פשע טלוויזיוניות, שמציגות פנורמה משעשעת למדי של פשעים קטנים ופושעים קטנים יותר, אנשי חוק זעירים, אנשי תקשורת ננסיים והרבה הרבה שמות של סלבריטיז. וכמו כל מדור רכילות אין-סופי זה מעניין רק עד השם הבא.
יהיה מעניין לשמוע בהמשך היום מה תוצאות הפסטיבל, מי ממחזות הקריאה הוא אהוב הקהל, מי יזכו במלגות פיתוח, ומי יצטרף אל מעגל המחזות שהוקראו או הוצגו לראשונה בפסטיבלים הקודמים וזכו להיכנס לרפרטואר השוטף של בית ליסין.