עדות שמיעה

אני לא מבקר תיאטרון. גם לא מתיימר להיות. ושלא תתגנב חלילה נימת זלזול לאמירה, כי אני מלא כבוד והערכה לכל הנוטל על עצמו את המלאכה, שלטעמי היא התובענית והאחראית בביקורת אמנויות הבמה, ולו רק מן הטעם השוט שהיא אמנות הבמה העתיקה מכולן. ולא פשוט המשא של יותר מ-25 מאות של יצירה תיאטרונית, או כמה שזה מאז הקלאסיקנים של יוון העתיקה.

אני מעדיף מוזיקה פופולרית. חושב שמבין בה ואותה (אם כי פתוח להשגות ולמחלוקות). אמנות הרבה יותר צעירה. 50 שנה בלבד אם מתחילים את הספירה מהפופ של הביטלס והסיקסטיז, או 60 אם מקדימים אותה  ללידת הרוק'נרול בלייט פיפטיז. וכל זה כהקדמה בלתי נחוצה להתעקשות שלי להגיד כמה מלים על המחזמר "לילה לא שקט" בתיאטרון הקאמרי, שנטחן כאן בהרחבה, ובלא מעט כלי תקשורת נוספים, כתובים ואלקטרוניים.

לא רוצה להתווכח. גם לא מנסה לחלוק, להבין טוב יותר, גם לא רוצה להטיל ספק ולא לקרוא תגר על האמינות והמהימנות של ביקורת התיאטרון. בסופו של דבר, התרשמות ממעשה אמנות היא עניין אישי, של טעם וריח. אני רק מבקש להוסיף עוד דעה. עוד זווית ראיה או עדות שמיעה, מהצד שלי. להתייחס למחזמר כמופע מוזיקלי, לא כהצגת תיאטרון. כי לטעמי הוא יותר מופע מאשר הצגה, ומרכיב ה"זמר" ב"מחזה-זמר", ראוי לתשומת לב לא פחותה.

רק הערה מקדימה אחת: לא ראיתי את ההפקה שנשחטה - בצדק, מן הסתם - על ידי הביקורת המלומדת. אבל אני מוכן להתערב שההצגה הנוכחית אינה דומה למה שראו בזמנם מבקרי תיאטרון. ואם מחזה רגיל דורש 10-8 הצגות חסד להתאמות, על אחת כמה וכמה מחזמר, במיוחד מחזמר מקורי, צריך את הזמן שלו, שספק בעיניי אם ניתן לו.

יעל בר זוהר - "לילה לא שקט" (תמונת יח"צ)
    

חיים אחרים לשירים של ארצי

שלמה ארצי הוא משורר הזוגיות. כבר ארבעים שנה, הרבה יותר מכל יוצר מוזיקלי אחר בפופ המקומי, בעקשנות ובעקביות מעוררי הערצה, הבנאדם משתף אותנו במערכות היחסים ובקשרים הבין זוגיים של חייו. הוא לא מצהיר על כך. זה הניחוש המושכל שלנו, מן הטעם הפשוט שאדם קרוב אצל עצמו (זה של שלום, לא של שלמה). הוא עוקב נאמן אחרי תלאות האהבה, משבריה והתפוררותה, ומציע תרחישים שונים ומגוונים לבדיקת חוסנה והתערערותה. בדרך כלל זה מהפה שלו, בפרשנות האינטראקטיבית שלו, פה ושם בשירים שהוא בוחר לתת לאחרים.

איך שלא תבחנו את "לילה לא שקט", הכותבת והבמאית יעל רונן העזה לשים את השירים של שלמה ארצי בקונטקסט אחר, לתת להם פרשנות וחיים אחרים. כשנותנים אותם בפי מבצעים אחרים, מפקיעים אותם מהבעלות הרגילה שלהם, מהקשר היומיומי שלהם לקיסריה. ובהפקה זו היא הוכיחה, בבחירת האנשים ובחלוקת התפקידים, שאת השירים האניגמטיים והסופר-אישיים של ארצי יכולים לשיר גם אחרים, ובמידה לא פחותה של ישירות, זהות ואמינות.

יש מי שיגיד שזה לא תיאטרון ושלהעלות מחזמר מסחרי (להיטים של שלמה ארצי הם הדבר הכי מסחרי במדינה הזאת, כבר יותר משלושים שנה) זה לא התפקיד של תיאטרון רפרטוארי שנתמך בכספי ציבור, אבל בשורה התחתונה, רונן חתומה על מופע מהוקצע  ברמה הכי גבוהה. ודומני שהדרך בה עשתה זאת, יוצרת תיאטרון שלא נגעה עד היום במוזיקה פופולרית, ראויה לשבחים. לטעמי, היא העמידה מעמדי שירה מדויקים, מתוזמרים כדבעי,  ותמונות מוזיקליות מרשימות, מסונכרנות להפליא עם תאורה וסאונד, ואחרי שהתנסתה בסוגים שונים של תיאטרון, אני רוצה לקוות שקיבלה פה תיאבון לביים גם ...מופעי רוק. זה יכול להיות מאתגר, מעניין ומרתק. יכול לספק ערך מוסף ובלתי צפוי למוזיקה פופולרית.

קאמבק מוצלח לאקי אבני

היא, כמובן לא לבד. היו לצדה כוחות מובילים בתחומם, כמו חדוה מלר בהדרכה הקולית, או ליאור טבת בעיצוב הסאונד. ובעיקר קרן גרנק, תאורנית תיאטרון מובילה, שהפתיעה (בעצם לא) ביכולתה לגשר בין התיאטרון לרוק'נרול, שעיצוב התאורה שלו מקדים by far את זה של התיאטרון, והיא משחקת תפקיד משמעותי במתן הדגשים והארות באינטראקציה הווקאלית ובהרמוניה הקולית של החבורה.

וכמובן גם המרכיבים המוזיקליים המובהקים של ההפקה. העיבודים המדויקים, החכמים ומלאי ההשראה של טל פורר המוכשר, שראוי לכל פיסת אשראי שהוא מקבל משלמה ארצי בעבודה השוטפת עמו. כמו בבחירת הנגנים המצוינים (במיוחד תומר צדקיהו בתופים, בנצי גפני בבס, ניר גבע בגיטרות ואוהד בן אבי בקלידים וכלי נשיפה, ארבעה שהם סופר-גרופ) שנשמעו מיליון דולר. וכבר שמענו  תזמורות במחזות זמר שהצליחו לסכסך בין השירים והתמלילים לבין המבצעים ולהיפך. כאן, לכל אורך הדרך נשמר feel של הופעה, feel של רוק'נרול, וזה לטעמי ההישג המוזיקלי המרכזי - השירים לא איבדו (בדרך כלל) מחיוניותם, אמינותם וכנותם, גם כשהוחלף מינם, מזכר לנקבה ולהיפך.

לא אמנה את הישגי האנסמבל הקולי ואת הסולו'אים ורגעי השיא שלהם (הם מקשטים את ביקורות התיאטרון), רק אציין שחבורת הזמרים איכותית, וחלקם אף ניצל את ההזדמנות כדי לשגר הזמנה פתוחה לצופים, לבוא ולראות אותם גם בפרויקטים אחרים שלהם. כמו אמיר דדון, שלטעמי הוא ה-זמר של האנסמבל, והאיש שמחזיק קולית את המחזמר, במיוחד במחציתו השנייה. או עידו מוסרי, שביכולתו וכישוריו כזמר-יוצר כבר נפגשנו, ומגלה איכויות מפתיעות כחבר אנסמבל (ולא רק בדואט עם יעל בר זוהר), וזה חידוש מבטיח ומסקרן לגבי המשך דרכו.

הבחירה באקי אבני היא שיחוק גדול. לבנאדם יש נוכחות של כוכב (תוכלו לקבל כאן הנמקה מאוחרת לניסיונות לכבוש את הוליווד) ולמעשייה רוק'נרולית זה ערך מוסף. עבורו המחזמר הוא קאמבק מוצלח ושאלה היא איך ואם ימנף את הופעתו ב"לילה לא שקט" לפרק ב' בקריירת הזמרה שלו. פרק א' לא היה סיפור הצלחה, והוא מקבל הזדמנות פז להזכיר שהוא יכול.

כמו זהר ליבה וניר זליחובסקי, שתרומתם המוזיקלית אפיזודית, ומתמקדת בתרומה הרמונית ובסצינה אחת (כל אחד), כך גם מיי פיינגולד נשמרת רק בשביל סצינת השיא שלה בשלהי המופע, וגם אפרת גוש, שפחות נדרשת לשירה (ועושה זאת מצוין, כרגיל) אלא יותר לכישורים קומיים חביבים.

כמו אבי גרייניק, במחצית הראשונה של המחזמר, כך גם כנרת לימוני ואיילת רובינסון, מנוצלות רק בפתיחה ובהמשך תומכות במאמץ הקבוצתי. רובינסון ראויה ליותר וחבל שלא קבלה עוד תפקידי סולו. כי היא זמרת נהדרת ומי שחווה אותה ב"מלחמה – אופרת רוק" יודע על מה אני מדבר. ואל תקלו ראש ביעל בר-זוהר. הכוכבנית עם הקול העשן, מפתיעה במספר שירים, וגם אם אלבום משלה נראה היום פרויקט רחוק ממימוש, היא עוד עשויה להתגבש כאישיות מוזיקלית בימתית מסקרנת. רוני  הדר הייתה אולי היחידה שלא סיפקה הנמקה קולית להשתתפותה ב"לילה לא שקט", אולי תעשה זאת בהפקות אחרות.

מימין: אבי גרייניק, איילת רובינסון, כנרת לימוני (תמונת יח"צ)

הירח לא ייחסר

התייצבותו של ארצי עצמו לשיר הנעילה של המחזמר בהצגה החגיגית בששי האחרון, מעידה על התמיכה והאמון ללא סייג של היוצר בצוות המבצעים. הוא יכול היה להסתפק בעלייה לבמה עם קריאת הקרדיטים וחלוקת הזרים בסוף ההצגה, אך בחר להזדהות בדרכו.

ההסכמה שלו למסור את השירים שלו לפרשנות בימתית בפיהם של אחרים, מעידה על עוצמתו כיוצר. זאת מפני שהשירים כבר לא יהיו אותו דבר אחרי "לילה לא שקט" בעבור מי שיצפה  במחזמר. הפרשנות הבימתית שלהם, התמונות הוויזואליות שחברו להם, הפיכתם לאנושיים ולמקרים פרטיים, גם אם פיקטיביים בעליל, יעמדו מעתה בינם לבין המקור. כל אלה עשויים להאיר אותם, בהופעות של ארצי, באור אחר ומזווית שונה. בכל מקרה, הירח לא ייפגע ולא ייחסר. במילואו הוא כבר נכס פרטי של שלמה ארצי.

"לילה לא שקט" (תמונת יח"צ)

וגם בשורה. יש תקליט בדרך. בתוך פחות מחודש (אם לא לקראת ראש השנה, אז בתוך החגים) ייצא האלבום הרשמי של "לילה לא שקט, המחזמר", שיכלול תריסר מהשירים ומהביצועים הבולטים של ההפקה הבימתית. מוקלטים לייב על הבמה, אך עם תיקונים ושיפוצים, התאמות ותוספות אולפן מתבקשים. כל הנוגעים בדבר - ארצי כיוצר, האמנים והנגנים כמבצעים והתיאטרון הקאמרי כמפיק - החליטו על תרומת חלקם בהכנסות ממכירת הפסקול לטובת ארגון וראייטי ישראל.

לילה לא שקט. הצגה חגיגית. התיאטרון קאמרי. שישי, 27 באוגוסט 2010