עצב חשוף של הרבה נשים

"הסרט רץ כבר קרוב לשלושה חודשים רצוף בהקרנות בסינמטק, ואסור לשכוח שזה סרט דוקומנטרי", אומרת נילי טל בסיפוק בלתי מוסתר מיצירתה האחרונה,  "בת 60 מחפשת אהבה".
 
בסרט מציגה טל את חיפושיה האישיים אחר חבר לחיים לאחר שנים לא מעטות של לבד, באמצעות האינטרנט ויציאה לדייטים. בין לבין יש גם התייעצויות עם חברים, עם אשת מקצוע, דיון עם הבן בניו-יורק, ופירוט פרקים בהיסטוריה הזוגית האישית, שכללה שלוש מערכות נישואין וגירושין עם בעלה לשעבר ואבי ילדיהם, יעקב. בעיקר כלולים במסמך הדוקומנטרי הפיקנטי הזה מפגשים חברתיים או אישיים עם גברים ואפילו מסעות חובקי עולם בעקבות האהבה (לחווה בצרפת, והפלגת פאר בקבוצת רווקים למפרץ מקסיקו).
 
הסרט כבר עשה ראן הקרנות רציני בסינמטקים ובפלטפורמות הקרנה ציבוריות אחרות, שודר כמה פעמים ב-yes דוקו ובראשית ספטמבר צפוי לו מפגש נוסף עם קהל, כשיוקרן בפסטיבל סרטי נשים ברחובות.
 
נראה שאת עדיין נהנית לייחצן אותו, למה, כי זו בעינייך עבודתך האישית ביותר?
 
"גם, אבל גם משום שהוא כנראה נגע בעצב פתוח של הרבה מאוד נשים, עצב חשוף. הייתה לפני כמה ימים הקרנה ובסופה נשים ניגשו אליי ונישקו אותי. קשה להאמין כמה תגובות אני מקבלת על הסרט הזה. כנראה העזתי לעשות את מה שהן לא מעזות. אולי יש בו סוג של דברים שנשים בגיל מסוים כבר לא כל כך מדברות עליו. כנראה שהעליתי פה משהו לשולחן הדיונים".
 
מה הייתה האג'נדה שלך? מה רצית להוכיח בסרט?
 
"שיש חיים גם אחרי גיל 60. שהחיים לא מסתיימים, שרוצים אהבה, שמחפשים אהבה, שרוצים להתרגש, להכיר אנשים חדשים".
 
מה, הייתה לך תחושה שזה לא כך?
 
"מעט מאוד אני מצליחה לקרוא משהו על בני 60 באיזשהו עיתון בארץ ובעולם. בני 60 לא קיימים".
 
אבל ברוח ימינו, 60 זה ה-50 או ה-40 החדש, לא?
 
"כן, אבל צריך לנצל את זה, לנסות את זה, ליישם את ולהחדיר את זה. העניין לא כזה טריוויאלי. אמנם סמנתה מ'סקס והעיר הגדולה' מראה שבת 50 מתנהגת כמו בת 40, אבל להפוך בת 60 לצעירה יותר זו בכל זאת משימה. אפילו בקולנוע עוד לא כל כך התרגלו לגיל הזה. כמעט אך ורק מריל סטריפ משחקת עדיין נשים צעירות מגילה. היא אולי היחידה מקבוצת הגיל הזו שעוד מלהקים אותה".

אינטימיות עם מצלמה
 
אני מבין שהכל החל כמסע פרטי-אישי שלא על מנת לעשות ממנו סרט
 
"אני הרבה שנים לבד. מתוך בחירה. ואז החלטתי יום אחד שאנסה אולי למצוא בן זוג, והמקום המרכזי לכך אלה אתרי האינטרנט. לא חשבתי שאכיר מישהו בפאב, למרות שלא הוצאתי את זה מכלל אפשרות. ובאמת אני הולכת מדי פעם ושותה בפאבים, לפחות בשנתיים האחרונות עשיתי את זה, אבל לא יצא מזה כלום. הבנתי שהאינטרנט הוא מקור לא אכזב, שבאמצעותו אני יכולה לקבוע לי דייט כל יום. בהתחלה פרסמתי באינטרנט תמונה שלי שאני אוהבת, אבל איש לא פנה אליי. ואז החלפתי אותה בתמונה נועזת יותר, משהו יותר סקסי, עם רגליים וכפתור פתוח בחולצה, וקיבלתי יותר מ-1,300 פניות מגברים, בגילאי 20 עד 80. התחלתי להיפגש עם גברים ולמרות שבהתחלה לא הייתה לי שום כוונה לעשות מזה סרט, מהר מאוד הבנתי שכדאי שאני אתעד את המפגשים ואקח את המצלמה".
     
למה, בעצם? מה שינה את דעתך?
 
"זה נבע מהתחושה שלי שהגברים שפגשתי ואני היינו באותה ספינה, באותו גלגל הצלה, וזה נושא שכדאי להתעכב עליו". 


נילי טל (מתוך הסרט: "בת שישים מחפשת אהבה")
 
איך התנהלה הדינמיקה כשלתמונה נכנסו מצלמה ומיקרופון להקלטה?
 
"לפני שהייתי יוצאת לדייט הייתי שואלת את הגבר התורן אם אני יכולה להביא מצלמה. אבל הסיפור מתחיל קצת קודם. ב-2008 טסתי לצרפת לעשות סרט על רוז פיזאם. לפני כן כבר התכתבתי עם בחור צרפתי בן 46 בשם אדוארד וגם דיברנו בסקייפ הרבה. הוא גר באיזו חווה קטנה במרכז צרפת. שאלתי אותו אם אני יכולה לבוא אליו עם מצלמה והוא אמר שכן. קניתי מצלמה מקצועית ומיקרופון אלחוטי, שהייתי צריכה להצמיד לדש החולצה של הגבר, תוך כדי הכנסת היד מתחת לחולצתו. זה דבר לא פשוט בדייט לעשות דבר כזה כבר על ההתחלה... מצד אחד יש את הנגיעות האלה שיוצרות איזו אינטימיות, אבל מצד שני הגבר מרגיש שיש מיקרופון ונעשה זהיר בדבריו. זו סיטואציה לא פשוטה כמו בדייט רגיל, שאתה בא, יושב על כוס קפה או כוס יין אדום ושלום הביתה. הייתה פה התערבות טכנית שעלולה לקלקל את האינטימיות".
 
ואיך באמת הצלחת ליצור בנסיבות האלה את האינטימיות הנדרשת לדייט?
 
"הנסיבות לא קלקלו את הדייטים יותר מדי. הצלחתי לשבור מהר את הדיסטנס, אולי בגלל שכבר הרבה שנים אני עושה סרטי תעודה. נוצרה אווירה נוחה והם זרמו וגם אני. אסור לשכוח שהייתי צריכה להפעיל את המצלמה וגם לשנות פריימינג (זוויות צילום וכיוון עדשה ) מדי פעם, כדי שניתן יהיה לערוך".
 
אז החומר שצולם עם אדוארד (שבסרט אינו הדייט הראשון) בצרפת, היה הטריגר?
 
"כן. כשחזרתי הלכתי ליס-דוקו והראיתי להם את החומר והם נעתרו לי מתוך מחשבה שזה יכול להיות מעניין. אני עושה איתם הרבה סרטים, מרגישה שם בבית. כך גם עם ערוץ 8. עם שניהם נורא נחמד לי".   
 
אני מבין שבשום שלב לא היה תסריט כתוב ואת הקריינות צירפת בסוף
 
"אף פעם בדוקומנטרי אין תסריט מסודר. אתה יודע איפה אתה מתחיל אתה לא יודע איפה אתה גומר, בטח לא בסוג כזה של מסע. גם ב'כלות מאוקראינה' ידעתי שאני יוצאת עם גברים למסע חיפושי כלות, אבל לא ידעתי אם ימצאו ומה יקרה בשטח. במקרים רבים אני מקבלת תקציב על סמך רעיון בלבד שאני מציעה. יודעים יש שמאחורי כבר כמאה סרטים, אז אף אחד לא חושב שאני אקח את הכסף ואברח".
 
היה משהו קשה או פחות נעים בחוויה הזו של צילומי דייטים אישיים שלך?
 
"לפעמים החשיפה קצת הייתה לי קשה. ידעתי שאם אני עושה סרט כזה אני צריכה כמעט להתערטל, וההחלטה הזו הייתה לי קשה".

 
נילי טל (מתוך הסרט: "בת שישים מחפשת אהבה")

איזו תובנה הצטברה אצלך ככל שהלכו ורבו הדייטים?
 
"שזה מעייף ולא כל כך קל כמו שחשבתי - שאני רק שמה תמונה, ובדייט החמישי אני כבר עם שייבה על האצבע, שמלת כלה וחופה באולמי 'הנוצץ'...".
 
את חושבת שזה יותר קל בגיל יותר צעיר? הרי לכל גיל יש את השריטות שלו.
 
"כנראה, אבל אני חושבת שבגיל 40-30 זה הרבה יותר פשוט, למרות שאני כבר רחוקה משם. אבל אני שומעת מנשים שבאות לסרט, ופה שם, טיפין טיפין מגיעות צעירות ואומרות לי את אותם דברים. כמו, ש'עברתי את אותו הדבר, אני בתוך זה ומה שאת מתארת כל כך נכון'".
 
אלו מערכות יחסים בנית באמצעות מיזם השידוכים האישי הזה?
 
"בניתי קשרים טובים ומעניינים עם כמה אנשים. עם בבר (גבר אילתי, הדייט הראשון בסרט) נשארתי בידידות עד היום. הייתי אצלו עוד פעם וישנתי על מיטת האפיריון הנפלאה הזאת. אימא שלו עושה ארוחת ערב מרוקאית נהדרת, והוא יצא איתי ובילה איתי ולקח אותי  לכל מיני מקומות נחמדים בעולם. מאוד נהניתי. גם עם גיל, זה שביליתי איתו לילה, אני מתראה, נפגשת ומתכתבת. הוא סיפר לי שאיזה זוג ראה אותו באיקאה ניגש אליו אמר לו: 'אתה מקסים, ראינו אותך בסרט, יש לנו בת שמתגרשת, תן לנו את הטלפון שלך'. והוא יצא איתה כמה פעמים, אבל לא יצא מזה כלום".
 
אז יש לך כבר מספיק חומר לסרט המשך
 
"כן. אני הרי מבטיחה בסוף הסרט שנעשה עוד אחד בגיל 70. בהחלט הייתי נוסעת לאיטליה וספרד, אולי שם אמצא את אהבת חיי...".
 
 את ממשיכה גם היום, אוף-סקרין, את אורח החיים הזה של יציאה לדייטים באמצעות היכרות באינטרנט?
 
"לא. בסוף הסרט, שסיימתי לפני כארבעה חודשים (ההפקה כולה ארכה כשנה וחצי), אני מדווחת שמצאתי מישהו, צעיר ממני, וכרגע אני בקשר איתו. בסצינת הסיום רואים את הרגליים שלנו במיטה".
 
מה לדעתך הפך את הסרט לכל כך סנסציוני ומדובר?
 
"לא סנסציוני – מראתי. מלשון מראה. ומתברר שגם עבור גברים וגם עבור נשים. יש בו כנראה משהו שמשקף את המציאות של הרבה אנשים".
 
ואכן, טל מקבלת עד היום המון תגובות מאנשים, מאלה יצאו איתה לדייטים ועד נשים שהושפעו והתרשמו מסרטה. 
אישה אחת כתבה לה: "צפיתי בסרט ולא יכולתי שלא להגיד לך כמה התרגשתי, אהבתי ושמחתי שהעזת בשביל המון נשים צעירות, וצעירות פחות. עשיתי מה שאני לא עושה בדרך כלל, לעצור ולהקדיש כמה מילים לאישה הנפלאה שאת. רציתי לחבק אותך והמעט שיכולתי לעשות הוא לחפש אותך, ולקוות שבעוד כמה שנים, כשאהיה גם אני שם, אזכר בך ובסרטך הנפלא, שיזכיר לי שהחיים לא נגמרו בגיל 45".
 
אחרת כתבה: "אני מאושרת שלא ויתרת על רצונך למצוא אהבה. גאה בך לאללה על שהעזת לומר בקול רם את מה שהמון נשים, וכנראה גם גברים, בקושי אומרים בלחש. שאפו על הכנות".
 
את מגדירה את עצמך פמיניסטית? איך השפיע הסרט על השקפת עולמך?
 
"אני אוהבת נשים, לא כלסבית כמובן, אבל אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית, אין לי אידיאולוגיה כזו  ובסרטים שעשיתי אני בוחנת דברים מהזווית הנשית או הגברית, לפי הרלוונטיות ובהתאם לנושא".   

עובדת על תסריט לפיצ'ר
 
טל החלה את הקריירה שלה בתקשורת לפני יותר מ-40 שנה, כעיתונאית ב"הארץ" ובשנות ה-60 כתבה למוסף העיתון תחקירים מקיפים בנושאים מורכבים כמו התמכרות לסמים, התעללות בילדים, נשים מוכות ועוד. מאוחר יותר הייתה עורכת במגזין "היום הזה". ב-1970 החלה לעבוד בטלוויזיה הישראלית ככתבת וכיוצרת סרטים תיעודיים וכתבות ל"יומן השבוע", "מבט שני", פרויקטים למחלקת התעודה ועוד. בראשית שנות ה-90 הקימה חברה פרטית בבעלותה והחלה להפיק ולביים סרטים מוזמנים באופן עצמאי.
 
בין היתר הפיקה וביימה את "עזה כמוות" (שנושאו פרשת רצח עינב רוגל), "גשר כחול לבן" (על אסון גשר המכביה), שני סרטי "כלות מאוקראינה" (על  גברים ישראליים המחפשים כלות באוקראינה, ומה שעלה בגורל הקשרים שנרקמו כעבור 8 שנים), "נשים למכירה" (על צעירות מחבר העמים שהובאו לארץ כדי לעסוק בזנות), "הילדות מברזיל" (בו עקבה אחר שלוש בנות שאומצו בזמנו והובאו מברזיל,  וחוזרות לשם במסע שורשים אישי) ועוד. אבל לדבריה, יותר מכל השפיע עליה רגשית - מאז יצרה אותו ועד היום - "רצח ללא מניע", על רציחתו המזוויעה והמתועבת של הנער אסף שטיירמן, על ידי רעי חרב, בנוכחותן של סיגלית חיימוביץ', שגם סייעה לו במעשה, וליהי גלוזמן.              
 
"זה משהו שעד היום הורס אותי", אומרת טל. "רצח סתם. איך בחור יורד לשבת עם חבר'ה והורגים אותו. והם בכלל לא מכירים אותו. סתם מתוך תאוות רצח. ולמה אין כאן מאסר עולם? כל פעם מחדש זה הורג אותי. אני לא רוצה לפגוש את רעי עוד שנתיים מטייל בגן על ידי או בפארק, או את סיגלית. אבל זה מה שיהיה. הם צריכים להינמק בכלא. מאסר עולם צריך להיות כשמו כן הוא. לא יכול להיות שאחרי 18 שנה הם ייצאו. עד היום רק עזר וייצמן סירב לקצוב את עונשם של רוצחים ואנסים. ואחרי ריצוי תקופת מאסר מסוימת יוצאים לחופשות. למה? אני מוכנה תמורת ה-250 דולר ליום, אולי כבר 350 היום - שזה מה שעולה לנו להחזיק אותם בכלא – שיישארו שם עד עולם".
 
ברבים מהסרטים שלך יש נרטיבים מפותלים ודרמות מרגשות. חשבת ליצור גם סרט עלילתי?
 
"כן, בשנה הבאה אני רוצה לעשות סרט עלילתי. אני עובדת עכשיו על תסריט לפיצ'ר, אבל מעבר לכך אני לא מספרת כרגע. כל דבר בזמנו".