בכורה למחול בעל ניחוח שקספירי ודואט בעייתי חתמו את אירועי המפעל השנתי בסוזן דלל
OU
– אבודים ביער
יצירתה החדשה של רייצ'ל ארדוס לארבעה רקדנים חתמה את אירועי "מחולוהט 2010” שמהלכו הועלו יותר מ-80 מופעים שונים, שכללו בכורות, מפגשים חוזרים עם יצירות שהועלו במהלך השנה ואחרות שנרקדו במפעלי המחול הרבים בשנים שעברו והוחזרו לבימות המחול סוזן דלל, במה שיכול להיחשב כהצדעה גדולה למרכז שהוכתר השנה בפרס ישראל למחול.
היצירה החדשה של ארדוס, עם מוזיקה מרשימה של אלברטו שוורץ, הכוללת קטעים מרגשים לצ'לו בביצוע של עדיאל שמיט, מתארת ארבעה צעירים שנקלעים לתוככי יער עבות ודרכם אובדת בין עצי היער ועלוות הצמחייה העבותה, וקרחות היער הפוערות לוען להכילם. ואולי לא אובדן דרך אלא שליטה מגית של היער על גורלם.
מהר מאוד, ולא במפתיע, הדהדו ביצירה תמונות ארבעת הצעירים ביער השקספירי של "חלום ליל קיץ". ארדוס בנתה מערך מרשים של יחסים, שינויי זיווג, מאבק להיחלץ ממלכודות, תחרותיות והתחברות. וכמו אצל שקספיר גם כאן נתנו את הטון שתי הצעירות בחבורה, אורי לנקינסקי וענת מרון המצוינות, בקטעי סולו יפים ובקבוצות. קטע מרשים כשלעצמו היה דואט יפה של שני הצעירים, אסף אהרונסון ואלון ברכה.
מרכיב מרכזי ומהותי מאוד ביצירה החדשה הוא הווידיאו ארט המופלא של אפרת עיני, שיצרה יער מדהים שהוקרן על מלוא הקיר האחורי. השינויים הקלים, אם בתנועת מצלמה או בחילופים בין פינות היער השונות, ובכמה מקרים גם משב רוח מפתיע, יצרו הנגדה מרתקת לרעיונות הכוריאוגרפיים של ארדוס ולתנועתם של הרקדנים. עם זאת, קיצור הסיומת של היצירה יחזק מאוד את הרושם הכללי הנוצר.
יעקב ברסי עיצב תאורה יפהפייה שהצטרפה לאפלה, לערפילים, ולאור המבליח בין עצי היער המצולם, ושני אלקין עיצבה תלבושות נאות.
את הערב פתחה יצירה קודמת של ארדוס "בפנים יורד גשם", שהועלתה בשעתו ב"הרמת מסך 2008”, ונראתה רעננה מאוד ומגובשת אחרי שהועלתה באנגליה ובדנמרק, זכתה שם בהצלחה מרשימה ואף הוזמנה להופיע בנובמבר בבית האופרה המלכותי קובנט גרדן במסגרת שבוע מחווה ליצירות המחול הטובות ביותר שהועלו בלונדון בשנה החולפת.
גיל קרר, אורי לנקינסקי וענת מרון, לצלילי המוזיקה המקורית של אלברטו שוורץ ובתוך ריבוע התאורה של יעקב ברסי, ביצעו את היצירה המיוחדת הזאת שמהדהדת בה מערכת היחסים הסאדו-מזוכיסטיים של "בדלתיים סגורות" נאת ז'אן פול סארטר.
בתווך הופיע עידן שרעבי ביצירת הסולו הנפלאה שלו Home solo, Joni שאותה העלה לא מכבר במופע המיוחד שלו. הופעתו של שרעבי שובצה בערב הזה במקום יצירה אחרת של ארדוס, שהתבטלה עקב פציעתה הקשה של הרקדנית שני קצמן בתאונת דרכים.
מתוך יצירתה של רייצ'ל ארדוס-"OU" (תמונת יח"צ)
ציצושקה – חתלתולונת ונמר
יצירתה החדשה של אודליה קופברג נוצרה בתהליך מעניין של הנגדה בין שתי הדמויות המאכלסות את הדואט הארוך, שחלקים נכבדים בו הם קטעי סולו "שמרניים לכאורה" בביצועה של מאיה ברינר, כציצושקה (חתלתולונת בהונגרית). הרעיון של קופברג – המוצג בטקסט ארוך מאוד בדף התכנייה – הוא לתאר באמצעות הנחיות ודימויים כוריאוגרפיים ש"מניעים את הרקדנים ומדכאים אותם בו זמנית" את השפעת ה"התניות הסביבתיות שמעצבות אותנו להיות מי שאנחנו."
זו שאיפה מעניינת אלא שכמו ביצירות מחול רבות היא בעייתית מטבעה, כי בהעדר גיבוש דרמטורגי אין דרך לממש אותה. כלומר, בלעדי הטקסט המלווה בדף התכנייה לא ניתן להבין את הרעיון מתוך מה שנרקד. קרוב לוודאי שקיצור משמעותי וגיבוש "סיפורי" של הרעיון יועיל למיצוי הרעיון הכללי והרעיונות הכוריאוגרפיים שלו.
לצדה של מאיה ברינר ותנועתה האצילית, מופיע ישראל אלוני כמין נמר גמיש במפגן מרשים של שליטה וירטואוזית בתנועתם העצמאית של אברי גופו. החיבור בין שני הרקדנים דורש הידוק וגיבוש, ואינני בטוח כי עיצוב התלבושות של שניהם בנפרד, לי מאיר עבור הרקדנית וחגית בנימין עבור הרקדן, משרת את העניין. תמר אור עיצבה את התאורה.
את המוזיקה המקורית המעניינת יצר דידי ארז, והיא ליוותה את עיקר הדואט. בחלק הראשון של היצירה הושמע פס קול שנערך מקטעים שלא זוהו בדף התכנייה. ואני חשבתי כי כבר מזמן הופנמה החובה לתת קרדיט, מזערי ככל שיהיה, ליצירות וליוצרים, ולא רק למי שבישל מהם פס קול וזוכה לקרדיט.
3 יצירות סולו
בשבוע האחרון של "מחול לוהט 2010” הועלו עוד שלוש יצירות סולו חדשות, בשני ערבים שונים.LOOP PEOPLE של מאמי שיזאקי ובביצועה, עם מוזיקה מאת רן נחמיאס ובביצועו החי על הבמה, היא יצירה יפה, מגובשת מאוד. שימזאקי, בתלבושת יפה שעיצבה חגית איבר, תוחמת גבולות מרחביות ומגבלות פיזיות בתנועה מדויקת, קרה, כמעט מנוכרת, מפוסלת בכל רגע נתון, ורוויית מתח בין הרקדנית המבקשת למצוא את המרכז המשתנה של מרחב הבמה שעיצבה גלי קנר.
"מתוך בחירה" של דפי אלטבב, לצלילי מוזיקה של ואן מוריסון, בתלבושת שהיא עיצבה יחד עם רומי קיסלוב, איננה מגובשת דיה כאמירה עצמאית. במיטבה היא נראית כיצירה המשך ליצירתה הקודמת "מתחת לשטיח", לארבע בנות, שהועלתה ב"הרמת מסך" אשתקד, ואשר פתחה את המופע שבו הועלו קטעי הסולו של שימזאקי ושלה. גם כאן, כמו ביצירות סולו רבות, יש פער טבעי בין הרעיון והכוונה לבין המימוש.
"אחד לטנגו" של שרון וזנה ובביצועה היא יצירה מעניינת מאוד שתרוויח עוצמה בהידוק מסוים של הרעיונות הכוריאוגרפיים המעניינים. וזנה היא רקדנית בעלת נוכחות פיזית קלאסית, וכזאת גם התנועה שעיצבה לחלק הראשון של הסולו הזה. מבעד לתנועה המושלמת בצבצה תנועה מכיוון שונה, ספרדי או לטיני, שהגיעה למימוש יפהפה בהמשך כאשר ניתזי הטנגו השתלטו על התנועה, ויצרו למעשה דואט בין תנועתי בגוף הרוקד האחד. נדב ברנע כתב ליצירה מוזיקה רבת שכבות שהדגישה מצוין את המצרף התנועתי של היצירה. היצירה הועלתה בערב אחד ביחד עם שתי יצירות של עידן כהן שכבר נסקרו בעבר.
01/09/2010
:תאריך יצירה
|