צבי גורן על שתי הצגות דוקו-דרמטיות בשיתוף גרמני-ישראלי העולות במסגרת "פותחים במה"
"קוראים לי יקה" – ריאיונות עם ייקים וצאצאיהם
"קשרי משפחה" הוא שמו של פרויקט שאפתני למדי של תיאטרון בית ליסין והתיאטרון העירוני של היידלברג, הכולל שש הצגות של מחזות-תחקירים שאמורים להתמקד ב"גורל המשותף ליהודים ולגרמנים, על רקע סיפורים אישיים ומשפחתיים". אין זו פעם ראשונה שהנושא עולה במהלך של שיתוף ישראלי-גרמני, וקדם לו פרויקט "הדור השלישי" של הבימה ושאובינה-ברלין, אך מה שמאפיין את הפרויקט הנוכחי הוא ריבוי המחזות וריבוי זוויות הראייה הנבחנות בהם.
שתי ההצגות הראשונות של הפרויקט הגיעו אלינו במסגרת "פותחים במה 2010" אחרי שכבר הועלו בהיידלברג בינואר ובאפריל השנה. את שתיהן יצרו מחזאים-במאים גרמנים, ובשתיהן משתתפים שני שחקנים גרמנים ושני ישראלים. "קוראים לי יקה" הוא המחזה המשמעותי בין השניים והוא פולש מהנושא המיידי שלו אל העצבים הרגישים של הצוות הדו-לאומי, ואילו "תל אביב: סיפור כיסוי" הוא מראה משעשעת של העיר הלבנה, שמסתתרת מאחורי גלי אשפה, עכברים וחתולים.
את "קוראים לי יקה" כתבו נינה שטיינהילבר והבמאית נינה גילסטורף בהתבסס על כחמישים ריאיונות עם שלושה דורות של ייקים וצאצאיהם. בהצגת הבכורה הישראלית ישבו באולם מרואיינים רבים, ובראשם היקית המפורסמת ביותר, השחקנית חנה מרון, ששמעה איך אוטה באגרור מהיידלברג מספרת, ממש מולה, את סיפור תחילת הקריירה הבימתית שלה, בגרמניה, ובכוח המנוע של אמה, בתפקיד פצפונת במחזהו של אריך קסטנר "פצפונת ואנטון".
אולי בכוונה תחילה פסחו היוצרות על המשך הקריירה של מרון בסרט עם פיטר לורה, לפני שהמשפחה עקרה לפלשתינה, ועל מתקפת המחבלים על מטוס אל על בנמל התעופה של מינכן לפני 40 שנה, מתקפה שכמעט עלתה בחייה של מרון. אני תוהה עד כמה ההתעלמות הזו נבונה, משום שעבורי, כישראלי שזוכר, יש משמעות מהותית לכך שהאירוע היה על אדמת גרמניה והקדים בכמה שנים את טבח הספורטאים הישראליים שם, היום לפני 38 שנים. ואם מביאים בחשבון שכאן ובוודאי בגרמניה הרוב איננו זוכר או יודע זאת, נראה לי שיש כאן החמצה מסוימת.
מי שלא נתנה למציאות הפרטית שלה לחמוק מהפרויקט הזה היא השחקנית הדס קלדרון, שהגיעה לגרמניה חמושה בשירתו של סבה, המשורר אברהם סוצקבר שהיה עד במשפטי נירנברג, וב-1947 עלה לארץ עם רעייתו פרידה. בצירוף מקרים ייחודי, הסב האהוב הלך לעולמו ערב הבכורה של ההצגה בהיידלברג, וקלדרון הטעינה את הפרויקט ואת משחקה בעוצמת הסיפור שלו ושל שירתו, גם אם לא הוא הצד היקה של משפחתה.
יחד אתה, בצד הישראלי, מיכאל הנגבי, בנם של השחקנים אסי הנגבי ודינה לימון. בדרכו הקלילה הוא מצליח להוליך את סיפור הדור השלישי של היקים אל המפגש הדרמטי-פיזי-אלים בינו לבין השחקן הגרמני פראנק ויגארט. זה קורה בעקבות המונולוג, “עוד אחד כפי שכועסים עליו חבריו" שבו ויגארט מציג עשרות שאלות שמתחילות במילים "מה עוד אתם רוצים".
זהו אחד משיאיה המרתקים של ההצגה וכמו ברגעים רבים אחרים הוא אינו נעדר הומור. למעשה, החיוך המשלים, הרצון הטוב, ההומור העצמי ועל חשבון הייקים, מעבר לכל הביטויים המהותיים הרציניים, ניכרים במחזה, בבימוי, במשחק המצוין של ארבעת השחקנים, וגם בתפאורת הקרטונים המקסימה שעיצבו האמנים נועה צאושו ואסף קוריאט.
ולא בכדי ההצגה מסתיימת במפגש דמיוני בין שתי סבתות ששמותיהן פרידה, שהיטיבו לפנק את משפחותיהן בלאטקעס. שהרי המילה פריד בגרמנית היא גם שלום וגם מנוחה. מה עוד אפשר לרצות?
"תל אביב: סיפור כיסוי" (תמונת יח"צ)
"תל אביב: סיפור כיסוי" – המציל שלמה וחתולי תל-אביב
המחזה הדוקו-בדיוני מאת סטפן ביטון ובבימויו, כמו סיפור הייקים, מתבסס על ריאיונות שקיים עם אנשים שהגיעו להגשים חלום בתל אביב, שבעצמה נוסדה כהגשמה של חלום.
ביטון בחר להציג תמונות של העיר הלבנה שהן לא ממש לבנות, בדרך של סיפור בלשי המתאר ארבעה סוכני חרש הנשלחים דרך הביוב העירוני אל לב העיר ומשם אל פינותיה השונות במשימה חשאית שאין להם מושג מהי ומה עליהם למצוא.
ארבעת השחקנים המצוינים, פרנצ'סקה באייר ופאול גריל מהיידלברג, דן קסטוריאנו ומיכל שטמלר מכאן, וכן גם סרט הווידיאו שצילם ביטון מצליחים להעניק לחומר זהות ועניין, הרבה מעבר לחזות הפנורמית שלו.
מהגילויים של ביטון ומהדמויות האופייניות של העיר בלטו במיוחד דמות המציל שלמה, ובעיקר חתולי העיר, שמתברר – לפי מה שסופר למחזאי – כי הם מתואמים ביניהם בכל מעלליהם, במועדי יציאתם לרחובות העיר ובמפגשים הסודיים שלהם.
מה שנותר סודי בסופה של ההצגה המשעשעת הזאת, שאת החלל האפקטיבי שלה עיצב האמן רועי מנחם מרקוביץ הוא הפקתה הגרמנית-ישראלית. כי כן, סוכני חרש יידרשו כדי למצוא בה זווית ראייה גרמנית, או אפילו ישראלית. ואולי זאת מעלתה, בעצם.
בכל מקרה להצגה הזאת, אם תתורגם משלוש השפות שלה לעברית יש פוטנציאל מעניין כחלק מרפרטואר בית ליסין לתלמידים ולכל המשפחה. וזאת בניגוד להצגה האחרת שתישאר ככל הנראה כאירוע ייחודי כאן, וכפוטנציאל מוגבל יותר להרצות נוספות כאן, וקצת יותר בגרמניה.
05/09/2010
:תאריך יצירה
|