שתי הצלחות מסחריות בלבד
 
ההימור של יוצרי "ארץ נהדרת" התברר כמוצלח במיוחד. הסרט "זוהי סדום", האקורד החותם את שנת הסרטים הישראליים בבתי הקולנוע, רשם מספר עצום במושגים מקומיים, של יותר מ-400 אלף הצופים, בחודש הקרנה אחד בלבד .
 
נדמה לי שאפילו יוצריו של הסרט, ובראשם הבמאים מולי שגב ואדם סנדרסון, לא ציפו לרמת היענות כזו של הקהל המקומי ליצירת הדאחקות שלהם, שכל קשר בינה לבין הקונספט הטלוויזיוני של "ארץ נהדרת" (להוציא כמובן את כל קאסט השחקנים והטאלנטים, עם שחקן חיזוק בדמותו של מוטי קירשנבאום) – אינו קיים.
 
גם "פעם הייתי", סרטו של אבי נשר, שקדם לו ביציאה למסכים (אם לא לוקחים בחשבון את "ארץ בראשית" הטבע-דוקומנטרי הישראלי הראשון באורך מלא - שיצא בין שניהם), הפך לגורף קופות אף הוא וצבר עד כה כ-270 אלף צופים.
 
למעשה, אלה היו שני הסרטים הישראליים המצליחים ביותר בשנה החולפת, שבה יצאו למסכים בישראל עוד שישה סרטים עלילתיים ארוכים, שלא רשמו הצלחות מסחריות מניחות את הדעת. מדובר ב"הבודדים" (עורר סקרנות בגלל "שבירת השתיקה" של יוצרו, רנן שור, שמאז "בלוז לחופש הגדול", מ-87', לא עשה סרט אלא התמקד בניהול "סם שפיגל"), שצפו בו פחות מ- 20 אלף צופים, "פובידיליה" (של האחים יואב ודורון פז), שראו מעל 25 אלף צופים, "היו לילות" (סרטו בעל היסודות הביוגרפיים של רוני ניניו), שצבר יותר מ-20 אלף צופים, "כבוד" (של חיים בוזגלו), שראו יותר  מ-60 אלף איש, "כלת הים" (של קרן ידעיה), אליו הגיעו יותר מ-25 אלף צופים ו"מאיה" (של מיכל בת אדם), שאותו הלכו לראות בבתי הקולנוע פחות מ-10 אלף איש.
 
ניכרת מגמה ברורה של הקהל הישראלי בשנים האחרונות, בכל הקשור לסרטים ישראליים, להעדיף את יצירות ה-Feel Good - נוסח "סיפור גדול", "איים אבודים", "פעם הייתי" ו"זוהי סדום" – על פני קולנוע "רציני" יותר. זאת למרות שעד לפני שנים ספורות גם סרטים כבדים כ"בופור", "שבעה" ו"ואלס עם באשיר" משכו קהל לאולמות.    
  

"פעם הייתי" (צילום: יח"צ)

זירת הפסטיבלים

בשנה העברית המסתיימת נכלל הישגו של "עג'מי", שהיה מועמדה (השלישי ברציפות) של ישראל לאוסקר הסרט הזר. ואם תרצו אפשר לדחוק פנימה לסיכום השנה גם את הישגו ההיסטורי של "לבנון", שבדיוק לפני שנה, ב-12.9.2009, קטף את "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה. השנה באירוע הזה, המתקיים בעצם ימים אלה, יש לנו השתתפות מינורית, בדמות נציגות הסרט "התפרצות X" של איתן צור שאינו משתף בתחרות הראשית אלא רק ב"שבוע המבקרים".
 
גם בפסטיבלי קאן וברלין השנה לא נרשם ייצוג ישראלי משמעותי, בניגוד לשנים עברו. האם חלפה ועברה מן העולם תקופת זוהרם הבינלאומית של הסרטים הישראליים? ימים יגידו. יחד עם זאת, היה צפוי שלאחר הגאות אותה חווינו בתחום זה בשנים האחרונות, תגיע תקופת רגיעה.
 
גם השנה הנפיקה התעשייה המקומית את מנת הסרטים הרגילה, למעלה מ-20, כבכל שנה, שמתוכם הגישו מועמדות לתחרות פרסי אופיר שתתקיים ב-21.9 בתיאטרון ירושלים – 18 סרטים עלילתיים בלבד (פחות מהרגיל). 

לקראת מועד הבחירה בולטים במיוחד הישגיהם של שניים, המובילים גם במספר המועמדויות לפרס. "הדקדוק הפנימי", של ניר ברגמן, שזהו סרטו השני באורך מלא (אחרי "כנפיים שבורות"), המבוסס על ספרו של דוד גרוסמן. השני, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", של ערן ריקליס, אף הוא על פי יצירה ספרותית, של א.ב יהושע. סרט זה קוצר בינתיים הצלחות נאות בזירה הבינלאומית: זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל לוקרנו, ישתתף בפסטיבל טורונטו בקטגוריה הנחשבת Contemporary World Cinema ונבחר גם על ידי מארגני האוסקר האסייתי להשתתף בו (לצד "היו לילות").
 
להערכתי, מבין השניים "שליחותו של הממונה" מתאים יותר לייצג אותנו במוקדמות האוסקר. אבל נראה מה יחשבו חברי האקדמיה.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (צילום: יח"צ)
 
עיבודים לספרים, איבגי כבמאי
 
זה המקום לציין שהשנה בחרו יוצרים לא מעטים לעבד סרטים ממקורות ספרותיים. כאלה היו גם "התגנבות יחידים" (על פי יהושע קנז), של דובר קוסאשווילי, "גיא אוני" (על פי שולמית לפיד), של דן וולמן, "פעם הייתי" (על פי אמיר גוטפרוידנד), של אבי נשר ו"התפרצות X", שעדנה מזי"א עיבדה לתסריט מספרה. ברוח הספרים עליהם הם מבוססים, כל הסרטים האלה הם בעלי אופי ואווירת רטרו ומגובים בשחזורים תקופתיים .    
 
מה עוד היה לנו השנה? מחלוקת סביב הקטגוריה אליה צריך להיות הסרט המועמד לפרס אופיר "המדריך למהפכה", של דורון צברי. היוצר הגיש את סרטו - על המאבק שניהלו הוא וחבריו להבראת רשות השידור - למסלול העלילתי, בעוד שבכל פרמטר, אפילו שמספר סצינות בו מבוימות ולמרות שהמצלמה מתפרצת לאירועים מסוימים ומכתיבה אג'נדה, זהו סרט דוקומנטרי לכל דבר.
 
"המדריך למהפכה" מאכלס בסופו של דבר את הרשימה הנאה של חמשת הסרטים העלילתיים המועמדים, לצד "פעם הייתי", "שליחותו של הממונה", "הדקדוק הפנימי" ו"מבול", של גיא נתיב, אף הוא סרט ראוי.

"המדריך למהפכה" (צילום: יח"צ)
 
ועוד : אחרי אינספור סרטים וקריירת משחק מפוארת , שלח משה איבגי ידו לראשונה בבימוי והוציא תחת ידו את "וביום השלישי" (הוא גם משתתף בסרט). ביכולותיו כאיש שמאחורי המצלמה ולא מול עדשתה נדון כשהסרט (על כאוס אנושי-עירוני-אפוקליפטי המעורר אסוציאציות ל"התרסקות", "בבל", "מגנוליה" והאב המכונן שקדם לכולם - "תמונות קצרות", של רוברט אלטמן) ייצא למסכים. אבל מה שבטוח כבר עכשיו הוא שלראשונה יהיה איבגי מועמד השנה לפרס אופיר בקטגוריה חדשה לו – בימוי.