"אין דבר כזה 'הגל החדש'"

הראייה המפוכחת של קלוד שברול הייתה אולי תכונתו הראויה ביותר לציון. הוא לא הלך שבי אחר הדימוי שנוצר לו ולחבריו פורצי הדרך לפני כ-50 שנה. "אין דבר כזה 'הגל החדש', יש רק ים", הוא סיכם פעם בקצרה ובציניות אירונית את הפאזה הקולנועית-הגותית-פילוסופית שבזכותה הפך ליוצר מוערך ומוכר בכל העולם.
 
למעשה, בזמן אמת, כצעיר שבכלל למד רוקחות (המקצוע של אביו, שהיה אמור לעבור אליו בירושה) - חבר שברול מתוך סקרנות לקבוצה תוססת של צעירים חובבי קולנוע שביטאו בשנות ה-50 של המאה הקודמת את רעיונותיהם ב"מחברות הספרות" ("קאייה דה סינמה"), אותו כתב עת נחשב לענייני קולנוע שייסד והוציא לאור אנדרה באזין - מאמרים שופעי אהבה, רוויי ידע, ניתוחים ופרשנויות משכילות, לשפה הקולנועית ולתוצריה.
 
אחר כך, במו ידיהם, הם שינו לחלוטין באקט מהפכני את פני הקולנוע. בצרפת בעיקר, אבל הייתה לכך גם השפעה עולמית סוחפת. בדיוק כמו עמיתיו פרנסואה טריפו ואריק רוהמר (השניים הנוספים היו ז'אן לוק גודאר וז'אק ריווט), גם שברול הפגין הערצה גלויה לאלפרד היצ'קוק (הוא ורוהמר היו הראשונים שפרסמו ספר עליו ב-1956) ולקולנוע האמריקאי. ואכן, כשבוחנים את מכלול סרטיו, קשה שלא לאתר ברבים מהם מוטיבים של מתח, מסתורין וקולנוע אפל, בהשראת סרטי אלילו, היוצר הבריטי-אמריקאי הדגול.
 
שברול הלך לעולמו אתמול בבוקר, בגיל 80, והותיר אחריו קרוב ל-70 סרטים. האירוניה הדקה בה התייחס כאמור להילה שנקשרה ב"מהפכה" שרשומה בדפי הזהב של תולדות הקולנוע כתרומת "הגל החדש", באה לידי ביטוי בדברי הביטול שלו למיגור המיתוס, עליהם חזר שוב ושוב בריאיונות השונים שלו בתקשורת. "אף פעם לא האמנתי במושג הזה שנקרא 'הגל החדש', זו הגדרה שמאוד הצחיקה אותנו בזמנה", ניפץ בלי חמלה את הפרה הקדושה. "המציאה את המונח הזה עיתונאית ב'לאקספרס', וזה לא היה מבוסס על שום דבר שעשינו. למעשה, לא כל כך היה לנו מושג מה אנחנו עושים, אבל אני לא יכול להתכחש לעובדה שלסרטים שלנו הייתה השפעה על האנשים. למעשה, אני לא חושב שחידשנו משהו או שעשינו משהו בקולנוע שלא נעשה קודם לכן. גם סרטים מסוימים שעשה ז'אן רנואר הרבה לפנינו, כבר בשנות ה-30, יכולים היו להיחשב לסרטי 'הגל החדש'".


מתוך "סרז' היפה" (תמונת יח"צ)
 
כשהתבקש להגדיר בכל זאת את תרומת "הגל החדש" להתפתחות הקולנוע, הדגיש שברול (שאף טען לא פעם שרווח והוקל לו כשבמרוצת השנים היו אלה טריפו וגודאר שנשארו "נושאי הדגל" המרכזיים של הגל) שמדובר בסך הכול בתרומה טכנית מתבקשת. "הכנסנו לשימוש ציוד חדש", ציין. "אלה היו כלי עבודה שאפשרו לנו לצלם ולהקליט סאונד אחרת. אפשר לומר שזו הייתה מהפכה טכנולוגית, טבעית למדי בתחום, ואילולא הייתה מגיעה בתקופה בה אנו עשינו סרטים, הייתה מגיעה זמן לא רב לאחר מכן".
 
בהזדמנות אחרת ציין כי הוא וחבריו פשוט רצו ש"הסרטים שלנו יהיו פחות עשויים מקרטון. צילמנו מחוץ לאולפנים וניסינו שדמויות הגיבורים של סרטינו יהיו פחות סטריאוטיפיות. עשינו את הסרטים מתוך נאיביות גדולה, שהלכה לאיבוד מן הסתם כשניסינו להמשיך את הכיוון בסרטים נוספים. נראה לי שמה היה משותף בינינו בסופו של דבר היה יותר מה שלא אהבנו מאשר מה שאהבנו".    

השראה אמריקאית
 
האקורדים הקולנועיים הראשונים של שברול, שנחשבים עד היום לבולטים שבפסגת יצירתו והצליחו הן בקרב הקהל והן אצל המבקרים, היו "סרז' היפה" (1958), סרט הבכורה שלו, ומבשרו המובהק של "הגל החדש", ו"הדודנים" (1959), שזיכה אותו בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין (לימים הוא יחזור לשם לקבל פרס מפעל חיים). לצורך ההשוואה עם יצירות עמיתיו לגל: טריפו יצר באותן שנים את "400 המלקות" ו"לירות בפסנתרן", גודאר ניפק בתפר שבין שנות ה-50 וה-60 את "עד כלות הנשימה", ז'אק ריווט את "פריז שייכת לנו" ורוהמר (שמת בראשית השנה בגיל 89) את "מזל אריה".
 
אלא שסרטי שברול שבאו לאחר מכן לא שימרו את הסטטוס שלו כיוצר גל חדש מוביל, ולאחר שהותיר בידי טריפו וגודאר להמשיך את חובת ההוכחה של הגל, החל להתמקד בסרטים אולי מסחריים יותר, אבל כאלה שהביאו לידי ביטוי את יכולותיו ליצור מותחנים פסיכולוגיים משכנעים בהשראה אמריקאית או בקריצה לסרטי הפשע מתוצרת הוליווד.
 
למעשה, גם לאחר שירדה מעט קרנו שברול, יוצר אינטליגנטי בעל הומור וכריזמה, לא התפשר אלא בחר לממש הלכה למעשה את ה"פנטזיות" שלו – ליצור את התואמים הצרפתיים לסרטי הפשע-מתח האמריקאים שאהב (לפעמים מרתקים, לפעמים משעשעים, ותמיד עם טוויסטים מקוריים מפתיעים) בעיקר אלה של היצ'קוק, שכאמור העריץ במיוחד. הוא אמנם  זכה לכינוי "היצ'קוק הצרפתי", אבל בפועל גם יוצרים צרפתים אחרים, כולל כאלה שלחלוטין לא מזוהים  עם "הגל החדש", יצרו סרטים בהשפעה אמריקאית ברורה (הידוע שבהם הוא ז'אן פייר מלוויל).
 
בסוף שנות ה-60 החזירו את שברול למרכז התודעה הציבורית ולהצלחה מסחרית הסרטים "האיילות" (1968), "אישה בוגדנית" ו"שהחיה תמות" (1969) ו"החשודה" (1970). ברבים מהם כיכבה אשתו השנייה סטפאן אודראן, שהפכה לשחקנית המרכזית בסרטיו באותה תקופה (לפניה הוא היה נשוי לאגנס ואחריה לאורורה). בכלל, החל משנות  ה-80 וה-90 ועד לאחרונה, סרטי שנות ה-2000 שלו, העמיד שברול במרכז רבות מיצירותיו נשים, בסרטים כ"מאדאם בובארי", "הטקס", "חצויה לשניים" ועוד.


ז'ראר דפרדייה מתוך "בלאמי" (תמונת יח"צ)
 
סרטו האחרון, "בלאמי" (2009), היה מחווה לסופר המתח ז'ורז' סימנון, ולנעלי המפקח מגרה, גיבורו הספרותי של הסופר הבלגי, נכנס ז'ראר דפרדייה. שברול, שברקורד שלו גם כ-50 סרטים כשחקן, ואשר טען תמיד שכשהוא מביים הוא בעצם גם משחק, או מרגיש כשחקן, עיבד לא אחת לקולנוע מספריו של סימנון, ובכלל חיבב מחברי ספרי מתח והשתמש ביצירותיהם להפקת גרסאות קולנועיות על פיהן, בהם רות רנדל ("הטקס").
 
בסרטי השנים האחרונות שלו, כמו "שיקוי לילה", "פרח הרוע" ו"שיכרון הכוח", התמקד היוצר במרקם המשפחתי ובכוחות המניעים אותו, ובתוך כדי כך לא היסס לשגר חיצי ביקורת ארסיים לעבר מעוזי הבורגנות, אותם הכיר מבית. "עניין אותי לבדוק מה אנשים עושים עם הכוח הניתן להם, זה נראה לי כמו משחק חברתי משעשע", התבטא.

"מעניינת אותי גם שכבת הבורגנות המרופדת. הרי מסביבה חברתית כזו, פחות או יותר, אני מגיע. וכשמתארים תא בורגני ניתן לטפל בנושאי מוסר וחברה ולבחון את יחסי הכוחות שבין גברים לנשים. לאורך השנים טיפלתי גם במערכות יצריות של קנאה ותשוקה שלעיתים מובילות לטירוף. אלה הן תכונות הקיימות באופן מובנה במין האנושי. בגדול, כל סרטי נוגעים בטבע האנושי ומנסים לחדור אל מתחת לפני השטח ולהגיע לאמת המסתתרת עמוק בפנים".