פסגה אישית
מאחורי הזוכה הגדול של פרס אופיר - הסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (חמישה פסלונים: הסרט הטוב ביותר, הבמאי, התסריט, שחקנית המשנה ועיצוב פס הקול) - עומד ערן ריקליס, במאי קולנוע מקצוען, מיומן ובעל קבלות. ולמרות שברקורד שלו מאסת עשייה עשירה ומכובדת בקולנוע ובטלוויזיה כאן, נראה שבמקרה של "הממונה" הוא הגיע לאיזו פסגה אישית חדשה ביצירתו. ולא פחות חשוב: עד פברואר 2011, הסרט (שיופץ מסחרית בבתי הקולנוע בארץ החל מה-7 באוקטובר) ויוצרו הם התקווה החדשה של הקולנוע הישראלי להביא סוף סוף איזה אוסקר זר הביתה.
במרכז הסרט, על פי ספרו של א.ב יהושע (שכבר התבטא שזהו לדעתו העיבוד הקולנועי הטוב ביותר לספר שחיבר), עומד הממונה (מארק איווניר), בירוקרט קטן ואפרורי במאפיה גדולה בירושלים של 2002. לאחר שמתברר שעובדת זרה שנהרגה בפיגוע נמנתה על עובדי המאפיה, מטילה בעלת העסק, המכונה "האלמנה" (גילה אלמגור) על הממונה, האחראי על כוח האדם במאפיה, לברר את כל העובדות בנוגע לעובדת.
ערן ריקליס (צילום: ולד פלאיאסו)
הממונה פותח בחקירה כשבעורפו נושף כתב מקומון חרוץ ותאב סקופים, שכינויו הנחש (גורי אלפי), מאתר את מרחב המחיה הירושלמי, הצלייני במידה רבה, של העובדת, ואחר נדרש לצאת, בעל כורחו, להביא את גופתה לבני משפחתה שבכפר קטן ונידח במדינה מזרח אירופית. כאן נפתח מסע מורכב ומסובך, חלקו סוריאליסטי, שחולף בין היתר על פני ערבות מושלגות וקפואות ונופי כפרים פרובינציאליים, שיפגיש את הממונה, אליו מתלווה הנחש, עם מקבץ אקלקטי של טיפוסים זרים, בדרך לביצוע משימתו. אבל יותר מכל, יפגיש אותו מחדש עם עצמו.
"האמת היא שלא אני הגעתי לספר של א.ב יהושע", מסביר ריקליס. "פנה אליי חיים מקלברג המפיק, שאותו הכרתי ברמה הברנז'אית אבל לא מעבר לזה, ואמר 'שמע, אני מאוד רוצה לעבוד איתך', והציג לי את הפרויקט. קראתי את הספר ואחריו את הדראפט הראשון של נח סטולמן (התסריטאי) שכבר היה כתוב, ואמרתי מייד כן. הרגשתי שזה מתאים לי בכל הרמות, מתחבר לחומרים שאני אוהב, וגם חשבתי שאחרי 'הכלה הסורית' ו'עץ לימון' כדאי קצת אולי לשנות כיוון מהעיסוק הפוליטי שלי בסרטים. זה היה פרויקט שהתקדם יפה יחסית. אם ניקח בחשבון שאת 'עץ לימון' סיימנו ב-2008, את 'שליחותו של הממונה' צילמנו כבר בשלהי 2009".
א.ב יהושע היה מעורב בתהליך?
"לא. בחוכמתו הוא נתן את ברכתו לתסריט, שהוא לא קרא לדעתי, ונתן את אמונו בנח, בי ובחיים. וזו הייתה גישה נכונה לדעתי, כי בכל זאת בא פה במאי ולוקח יצירה קודמת ויוצר ממנה יצירה חדשה. כך צריך להתייחס לזה, משום שאתה לא יכול להתחרות בספר, ומצד שני אתה לא רוצה לפגוע בו. אתה מאוד מכבד אותו אבל לוקח אותו למדיה אחרת ולמדיום אחר. כיבדנו את הספר ושמרנו על רוחו, ובסופו של דבר כשבולי (יהושע) בא וראה את הסרט הוא אמר לי: 'התמונות שלך חזקות בדיוק כמו המילים שלי'. וזה אומר הכול. אני חושב שבאמת הסרט ריגש אותו ועשה לו טוב והוא עומד מאחוריו כמו כולנו".
מקצוענות הוליוודית ואניגמטיות
מה גרם לך ללהקת את איווניר לתפקיד הראשי?
"אני עובד תמיד קשה על הליהוק, וזה נכון לכל סרט. אני חושב שזה אחד המרכיבים הכי חיוניים בעבודת הבמאי ואם הוא טועה בליהוק אז לא יעזור כלום. גם אם הוא הבמאי מוכשר והסרט אדיר וגם אם השחקן טוב אבל לא מתאים לתפקיד - הלך עליך. לגבי הממונה, זה תפקיד נורא קשה של איש לא מוחצן שמפנים הכל וכאילו סגור בתוך עצמו, ומצד שני סוחב את הסרט על גבו באיזשהו מקום, כי הוא נוכח בכל סצינה. הוא המניע. מצד אחד הוא לא הקטליזטור של הסיפור, אבל הופך להיות הקטליזטור הרגשי של הסרט.
"הרגשתי לחץ מאוד גדול בליהוק הזה. הגעתי למארק (איווניר) וברחתי ממנו ובדקתי אפשרויות אחרות, ובסוף חזרתי אליו, כי הרגשתי שהוא מביא קצת אניגמה בכל הקשור לקהל הישראלי, וגם ברמה העולמית הוא לא עשה תפקידים ראשיים. הוא גם מביא מקצוענות הוליוודית ביכולות המשחק שלו ובטכניקה. מעבר לאלה הוא מביא ישראליות קצת שונה כי בכל זאת הוא לא נולד פה. כל המורכבויות והסתירות האלה נראו לי מרתקות בכיוון שלו והלכתי עליו ואני מאוד שמח, כי הוא עשה תפקיד נהדר".
מימין ערן ריקליס והשחקנים (צילום: ולד פלאיאסו)
הכרת אותו קודם לכן?
"זה סיפור נורא מצחיק, שהולך כמה שנים טובות אחורה. ב-90' התחלתי ללהק את 'גמר גביע', ולתפקיד הקצין הישראלי הצעיר ראיתי את כל השחקנים בקבוצת הגיל הזו באותה תקופה, ומארק היה אז שחקן צעיר שסומן, מין עולה חדש עם איכויות אחרות. עשיתי לו אודישן על הבמה בסינמטק תל-אביב, שאני זוכר עד היום. זה היה אודישן מעולה אבל אמרתי בסוף שאלך על האבטיפוס של הקצין הישראלי ובחרתי בשרון אלכסנדר, שהיה בדיוק כזה. אבל מאז ועד ל'הממונה' לא ראיתי אותו. היה כיף גדול לבחור מישהו כמוהו. הוא מביא משהו מרתק בכל רגע שהוא על המסך".
היו לך דילמות בנוגע לבחירת השחקנים האחרים?
"בנוגע לגורי התלבטתי אם אני בכלל רוצה להביא מימד קומי לתפקיד שלו, והאם אני רוצה להביא את האינטליגנציה שנוטפת ממנו מייד, וגם כאן נעשתה לבסוף הבחירה שהתאימה לפרויקט. את השחקן שאמור לגלם את הילד, בנה של העובדת שנהרגה, חיפשתי חודשים. הלכתי לכל מיני כיוונים, ובסוף מצאנו ילד צרפתי (נואה סילבר) שלמד רומנית באופן שוטף. אני מרוצה מזה שמצד אחד הוא נורא קולנועי, במובן הכי אמריקאי של המילה, well-cast כזה, ויחד עם זאת מאוד אמין ואותנטי, ואתה לא מרגיש מין ליהוק שכפוי על התפקיד. הוא נראה כזה 'כמעט אפור', כמו גם כל האחרים, במובן של שחקנים שמתאימים לתפקידיהם. זה לא להביא את ג'ורג' קלוני לשחק את הממונה".
בין ירושלים לערבות רומניה
ירושלים שאתה מצלם בחלק הראשון של הסרט היא מסתורית, מיסטית, שונה מצילומי הבירה בסרטים בדרך כלל, בלי להכליל
"אין לי תשובה על זה. אני נולדתי על יד קולנוע אדיסון, אבל לא גדלתי שם. ירושלים בשבילי היא, כמו לרבים מאיתנו, מן מקום כזה שאתה נוסע אליו לטקסים, אירועים או לפסטיבל ירושלים. ירושלים היא לא בדמי, אבל הרגשתי שעבורי זה יתרון מסוים כי אני בא אליה נטו. בלי הדימוי של היא כזו או אחרת. באתי אליה נקי, באופן הכי ישיר, כמו שאני אוהב לגשת לסרטים – בגובה העיניים. אם מה שעובר למסך זו האווירה המיסטית הזו, אז זה כנראה מה שהרגשתי, לא הייתה התכוונות מסוימת, אלא משהו ספונטני ראשוני. למשל, כשנכנסנו ל'רחמו' (המסעדה הידועה בשוק מחנה יהודה) הרגשתי שזה מקום שמריח אותנטיות ירושלמית, ושם צילמנו".
רוזינה, מארק וגורי (צילום: ולאד פלאיאסו)
ואת סצינות המסע צילמתם ברומניה על תקן רוסיה
"קודם כל, ברומניה נסענו מאות קילומטרים בחיפוש אחר לוקיישנים, אבל רוב אתרי הצילום שנבחרו הם אלה שראינו אותם בפעם הראשונה, כמו חוויה ראשונית כזאת. אתה נכנס לאיזו כנסייה ומייד אומר, 'פה בא לי לצלם'. נכון שהתחלנו לצלם בהתחלה ברומניה על תקן רוסיה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני לא הולך להתאמץ, כי להביא שחקנים רוסים שישחקו ברומניה ברוסית זה מסובך ולא אפקטיבי. לא שמתי דגש אמנם על פולקלור רומני או אלמנטים רומניים אחרים, אבל כל פעם שיש שם דגל או לוחית של רכב או שלט כלשהו ברומנית, לא טרחתי להסתיר אותם. מצד שני, אף אחד לא אומר שזו רומניה. אולי זו לא רוסיה, אבל אלה נופים של מזרח אירופה, במובן הקלאסי".
נראה שעבדתם שם בתנאי הפקה לא מי יודע מה אופטימליים
"באיזשהו שלב עבדנו במינוס 20 מעלות, ואתה מסתכל מסביב ואתה רואה חצי מהצוות שלך מתחיל להכחיל מקור והחצי השני כבר מזמן הפסיק לתפקד. אבל היה תמיד את ההארד-קור של צוות השחקנים, הצילום וההפקה שאמרו, יאללה, בואו נסיים את זה. היה קושי עצום לעבוד בתנאים האלה, אבל כשראינו את החומר שצולם והוא נראה מדהים אמרנו, וואלה, היה שווה לעבור את כל הסבל הזה".
חלק מהסצינות ברומניה הזכירו לי סרטים של קוסטוריצה
"אי אפשר להימנע מזה. אתה מצלם שם באזור שיש בו משפחות עם חיות ושלג וטבע, אז באופן טבעי יוצא משהו שמזכיר את קוסטוריצה וטרקובסקי ומילוש פורמן כשהוא עוד צילם בצ'כיה. הבנתי שאני נמצא בסרט שכולנו כחובבי קולנוע ראינו כמותו ומכירים את המציאות הזאת, ויחד עם זאת ידעתי שאני מביא את הישראליות למקום הזה וכך נוצר המתח הפנימי בסרט".
למעשה, במובנים רבים זהו סרט דרך טיפוסי
"אני יכול להגיד שעברו לי בראש בזמן תכנון וביצוע סצינות המסע הסרטים הראשונים של וים ונדרס מראשית שנות ה-70 וגם כמה סרטי דרך אמריקניים קלאסיים. אם שמת לב, קיבלנו החלטה קונספטואלית שהמצלמה היא חלק מהמסע במובן זה שבנסיעות בוואן רוב הצילומים הם מבפנים, וזה משקף את הלך הרוח הנפשי של החבורה".
ההפקה כאן הייתה רחבת יריעה, במיוחד בהשוואה לשני סרטיך הקודמים, "עץ לימון" ו"הכלה הסורית", בהם היה מיעוט לוקיישנים
"זה נכון, אבל ב'גמר גביע' לעומת זאת היה אלמנט מסע מאוד גדול ושינויי לוקיישן רבים. נכון ש'הכלה הסורית' ו'עץ לימון' היו סרטים יותר קטנים, אבל היו גם בהם סוגיות הפקה בעייתיות אחרות, כשבכל מקרה זה היה לגופו של עניין. ב'הממונה' היה לנו אתגר לשמור על הסיפור שימשיך לעניין כל הזמן, לשמור על רמת משחק גבוהה ועל האותנטיות. ואיכשהו לדייק בעניין שמצד אחד יהיה מרתק ויזואלית, ומצחיק ומלהיב כמו שסרט מסע צריך להיות, ומצד שני לא להיסחף עם הדברים, לשמור על זרימה בעלילה ולא להתחנף לצופה ולסטות מהמטרה".
"פגישה עם המוות לשם גילוי החיים מחדש"
נקיטת העמדה פוליטית ברורה עוברת כחוט השני בין סרטיך, מ"ביום בהיר רואים את דמשק", דרך "גמר גביע" ועד "הכלה הסורית" ו"עץ לימון"
"נכון, אבל יחד עם זאת בסרטים כמו 'צומת וולקן', 'זוהר' ועבודות שעשיתי לטלוויזיה, אני הולך לכל מיני כיוונים, כל פעם למקום אחר. וגם הקולנוע הספציפי שבו מדובר הוא לא קולנוע פוליטי גרידא. מה שמעניין אותי זה תמיד האינדיבידואל נגד החוק, או נגד מערכות חברתיות ומשפחתיות ומערכות חוקים שהוא צריך להתמודד איתן, ועם החלטות שמתקבלות לאו דווקא על ידו אלא על ידי גופים גדולים ממנו.
גם 'הממונה' משתלב לי טוב מאוד במסגרת הזו.
"ברור שאם אני לוקח, נניח, את 'גמר גביע', 'הכלה הסורית' ו'עץ לימון' בתור טרילוגיה, תמיד כשראיינו איתי על הסרטים האלה אמרתי די בקנאות, אולי נאיבית, שאלה לא סרטים פוליטיים, אלא סרטים על אנשים בנסיבות פוליטיות. השתדלתי, למרות דעותיי הפוליטיות, להיות מאוד דמוקרטי, במובן של הנה הסיפור, קחו ממנו מה שאתם רוצים. נניח לצורך העניין שבמקרה של 'עץ לימון' שר הביטחון צודק בסופו של דבר. יש שם קודים דרמטיים שגורמים לצופה להזדהות עם החלש, אבל אני צריך להיות הוגן עם כל הצדדים שמיוצגים על המסך.
"אני עדיין מאמין, ואני די פנאט בעניין הזה, שקולנוע ישראלי טוב, וכבודו של 'זוהי סדום' במקומו מונח, אבל קולנוע שרוצה לעבוד גם בארץ וגם בחו"ל צריך לעסוק בדברים שרלוונטיים לחיים. לא בהכרח חומרים פוליטיים, זה יכול להיות עוול חברתי, הומניזם וכו'.
"גם 'הממונה' נשען על רקע פוליטי. הוא עוסק בתוצאה של פיגוע בלב ירושלים, כלומר ההתחלה היא בנסיבות פוליטיות. לא בודקים מי היה המחבל, אבל הסיפור מתרחש בירושלים 2002, שאנחנו יודעים שהייתה שנה של בלגן לכל הכיוונים. מהבחינה הזו אני לא מוציא את 'הממונה' מהמסכת הזו. למרות שיש פה כיוון סיפורי אחר, במובן של הדמות.
"אני מגדיר את הסרט: 'פגישה עם המוות לשם גילוי החיים מחדש', וגם בה יש אמירה חברתית-פוליטית - של איך אנחנו בינינו לבין עצמנו, איך אנחנו מתייחסים לסביבה שלנו, לזרים בתוכנו, לשכנים שלנו, לעולם, ובסופו של דבר איך אנחנו מגלים מחדש את ההומניזם שלנו כישראלים".
הסרט זכה בפרס בלוקרנו. למה בעצם הוא לא נשלח לפסטיבלים הגדולים (קאן, ונציה)?
"לקאן לא הספקנו ובוונציה עיכבו את התשובה והיה לנו לחץ מלוקרנו, אז היינו צריכים לקבל החלטה. שבועיים אחרי הזכייה בלוקרנו הקרנו אותו בטורונטו וקיבלנו ביקורות טובות מאוד. הסרט כבר נמכר ללמעלה מ-20 מדינות. גם 'עץ לימון' זכה בזמנו בפרס הקהל בברלין, שזה היה נהדר, אבל יותר חשוב שסרט יופץ ברחבי העולם ושייראו אותו מיליוני אנשים. זה שם המשחק. באמת אשמח להגיע ל-400 אלף צופים בארץ, ואני חושב שהסרט נגיש לקהל הכי רחב שאפשר בכל מקום בעולם. אני חושב שאני אובייקטיבי כשאני אומר ש'הממונה' הוא סרט מאוד קומוניקטיבי ושהוא יכול לעבוד מצוין".
שאלה מעניינת לדון בה היא האם כשיוצרים ישראלים עושים סרט על "המצב" אז זה לשחק במגרש ביתי שיש לנו ערך מוסף בו ויגלו בו עניין בעולם, בעוד ש"סתם סיפורים אנושיים" עושים בכל מקום, אז אין לנו יתרון בזירות הבינלאומיות מול תעשיות קולנוע ממדינות אחרות
"זו דילמה נורא קשה שבמשך שנים התמודדתי איתה, אבל נדמה לי שסרט טוב תמיד יבלוט. דווקא כשהתחלתי לשווק את 'הכלה הסורית' באירופה, אמרו לי: 'כבר לא מעניין יחסי יהודים-ערבים'. אמרתי, כן אבל זה לא יהודים-ערבים זה דרוזים... בסופו של דבר הסרט עשה את מה שהוא עשה. 'עץ לימון' היה עוד יותר מסובך כי הוא אולטרה-פוליטי, עוסק בשר הביטחון הישראלי.
עכשיו, אחרי שסיימתי את 'הממונה', ואני עובד על 'פלייאוף' (המבוסס על דמותו של אגדת הכדורסל רלף קליין), אני מרגיש שהקהל הכלל-עולמי מחפש סיפורים טובים ואמירות אוניברסליות חזקות. ובמובן זה 'הממונה' יכול להיות על בן אדם במאפיה ברומא שיוצא למסע במקום אחר. אבל בכל זאת זה בא מישראל, מא.ב יהושע, מסטולמן וממני, עם כל המשמעויות הכרוכות בזה. אנחנו ישראלים ומשם זה בא, אפילו שהצלחנו לספר בכל הרמות סיפור שיכול לעבוד בכל העולם. אני חושב שהאירופאים יותר מתוחכמים ממה שנראה בארץ. הם לא רוצים לראות כל יומיים סרט על פלסטינים ויהודים, אלא גם סרטים אחרים".
הפאזה הגרמנית של רלף קליין
ריקליס, שיחגוג ב-2 באוקטובר 56 שנים להיווסדו, למד קולנוע באמצע שנות ה-70 באוניברסיטת תל-אביב תחילה, אך עבר די מהר לבית הספר הלאומי לקולנוע וטלוויזיה בלונדון. לאחר שעבד כעוזר במאי בסרטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"סוסעץ", החל לביים סרטים וסדרות טלוויזיה. בקולנוע הוא יצר את "ביום בהיר רואים את דמשק" (84'), "גמר גביע" (91'), "זהר" (93'), "צומת וולקן" (99'), "פיתוי" (2002), "הכלה הסורית" (2004), "עץ לימון" (2008) ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2010). בין לבין עשה סדרות ודרמות טלוויזיה, בהן '"סטרייט ולעניין", "ייסורי אפריים", "הפואטיקה של ההמונים", "סיבת המוות – רצח", "כסף קטלני", "צה"ל 1", "המשאית" ועוד.
כעת כאמור הוא שוקד על עריכת סרטו "פלייאוף", קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, שבו מגלם את תפקיד רלף קליין – דני יוסטון ("הטייס", "הגנן המסור", "רובין הוד").
למה דווקא יוסטון?
"הסרט עוסק רק בפאזה הגרמנית שלו (שנות ה-80), בה הוא אימן את נבחרת גרמניה", אומר ריקליס. "הסרט מתחיל ביום שבו הוא נוחת בגרמניה. הוא אמנם משחק את רלף קליין, שבמקור היה בעצם הונגרי, אבל גדל כילד בגרמניה, ברח מהשואה, איבד את אבא שלו שם, היה ניצול שואה, גדל בארץ והפך להיות מה שהיה. ועכשיו הוא חוזר לגרמניה. הרגשתי שאם אני רוצה ללהק את הסרט נכון, צריך להביא שחקן בינלאומי. היו כל מיני שיקולים. מצד אחד לא הרגשתי שבארץ אני יכול למצוא מישהו שמתאים לתפקיד הזה. ומצד שני הלכתי לארצות הברית ולאירופה וחיפשתי מישהו שיהיה שחקן טוב. היה בו משהו שקצת דומה למארק איווניר. הוא מן שחקן משנה קלאסי כזה, שעשה המון תפקידים בהרבה סרטים, אבל לא הרבה תפקידים ראשיים. הוא מאוד אנושי, אין לו הרבה עברית בסרט, ואת מה שיש הוא למד. הוא מדבר בסרט בעיקר באנגלית וקצת בגרמנית.
צילום: ולאד פלאיאסו
"אם הסיפור מתרחש בארץ, ייתכן שהייתה בעיה עם הליהוק הזה, אבל ברגע שמדובר בבן אדם שנוחת ואומר, שלום אני המאמן החדש של נבחרת גרמניה - זה נתן לי את היכולת ללכת על שחקן כזה. לנו, אפילו בתור ישראלים, אחרי שלוש דקות מתחילת הסרט שוכחים שזה דני יוסטון, ואת זה אני אומר בדיעבד, אחרי הצילומים, כשהתברר לי שהוא שחקן אדיר, ואני מרגיש שהתוצאה מאוד טובה. הוא נפלא, אני מאוד שמח שבחרתי בו".
רלף קליין עצמו הספיק להיות מעורב בפרויקט?
"כן. הספקתי לפגוש אותו פעמיים, הפעם השנייה הייתה ארבעה ימים לפני שהוא נפטר. הוא קרא את התסריט, צחק ואמר, טוב אני כבר לא אראה את הסרט, אני אצטרך לסמוך עליך שאני אצא בו טוב. אמרתי לו שאני עובד על זה. הוא היה איש עם חוש הומור ואדם מורכב, אף על פי שהוא לא היה דברן גדול. יש בסרט גם הרבה דברים שלא לקוחים מהחיים שלו ובחרתי לו לקרוא לו בסרט רלף קליין אלא בשם אחר (מקס סטולר). אמרתי שבשונה מהסרט על זהר ארגוב, במקרה הזה אני מעדיף את החופש הזה בפיתוח העלילה, ואם יש לו בסרט רומן עם איזה בחורה בגרמניה, לא רציתי שהחבר'ה יגידו מי זאת. אבל הסרט מבוסס על דמותו של רלף קליין ונעשה מתוך כבוד ואהבה אליו".
יצא לך לצלם כבר כמה פעמים בחו"ל. אין מחשבה על קריירה בינלאומית, אולי אפילו בהוליווד?
"לא יודע. אין לי תשובה לזה. בסופו של דבר אשמח לעשות גם סרט של 100 אלף דולר בפיצוצייה בשכונת התקווה, נניח. אני לא אומר שלא חשבתי על זה ושלא אעשה את זה אם זה ייראה לי נכון, אבל אני לא מאלה שנסעו ללוס-אנג'לס לחפש שם קריירה. אני פה כל השנים, ומאושר מכך שהצלחתי לפתח שיתוף פעולה עם אירופה שעובד לי טוב, ובמידה רבה אנחנו מצליחים לגייס כסף גם מארצות הברית.
"מה שגיליתי בשנה המטורפת שהייתה לי, שבה עבדתי על שני סרטים, ונשארתי בחיים, שפוי בראש וגם הגוף עוד איכשהו מתפקד, שהכיף הגדול הוא לעשות דברים שאתה רוצה. אין לי מושג עוד מה יהיה הסרט הבא, ואם אני אראה שקשה מאוד להרים אותו, אז אני לא אחכה חמש שנים שהוא יקרה אלא אעשה משהו אחר. אבל כל דבר לגופו".
בשנה החולפת היה גל של סרטים ישראליים שעובדו מספרים. מה דעתך על התופעה?
"מה שמרשים שלקחו פה מודלים ברמות הכי גבוהות של ספרות, גרוסמן, קנז, א.ב יהושע, ועיבדו אותם לסרטים. זה יפה בעיניי, תעודת כבוד לאנשי הקולנוע להתמודד עם ספרות לא פשוטה ולעשות סרטים ראויים. אבל בשנה הבאה, אם לא יהיה אף סרט שעובד ממקור ספרותי, אז ישאלו, מה קרה".