"חינוך מחדש" -   WIE WANT JOU
 
אין שם אחד ברור ומדויק ליצירה הסוחפת שערן טובול רקם, ביים וגם השתתף בה יחד עם צוות מושלם של חמישה שחקנים נוספים, מוזיקאי פעיל,  ולהקת נערים מחיפה. על פניו, באירוע המפתיע הזה הקהל מוזמן לעבור סדרת חינוך של קבוצת "מתנדבים" שהגיעו לארץ במיוחד מארץ ששמה גרמנואוסטשטרומקאמפ (אל תנסו אפילו לבטא זאת) ושפתם היא תמהיל של עגות גרמניות, אמיתיות או מדומות, מין ג'יבריש משוכלל שמעת לעת גם מתורגם לעברית.
 
זו בלי ספק אחת ההצגות המתאימות ביותר להגדרת התיאטרון האחר של הפסטיבל, והיא שופעת הומור יצירתי וביצועי העולה על גדותיו וסוחף את הקהל עמו. כל פרט בהפקה הזאת, מהכניסה לאולם הקריפטה הגדול ועד קישוטי הנעליים של השחקנים,  ראוי לשבחים רמים, ונדמה כי כבר שנים לא הייתה כאן הצגה כל כך מושקעת ברבדים השונים שלה.
 
את פני הקהל מקדמים נערים ונערות הרושמים את שם הבאים ברשימות, ונותנים להם מדבקה ממוספרת ש"מבטיחה לכם מקום ישיבה". כשנכנסים ממיינת את הקהל אישה קטנה וממושקפת, קפדנית ושתלטנית (עדי רביד הכריזמטית) ושולחת קבוצות קבוצות לסיור מוקדם בתערוכה המציגה את הממלכה שנציגיה מבקשים לא רק לחנך אותנו מחדש ברוחם אלא גם, ובעיקר, לכונן ביחד – ישראל והגרמנאוסטשטרומקאמפ – אימפריה!
 
המדריך של הקבוצה שבה התחילה סדרת החינוך שלי היה נער כבן 13, אוהד שמו, שהוליך את הסיור המקדים בשפע של קפדנות, ישירות וסמכותיות שובות לב. בהמשך הוא התגלה ככוכב אמיתי בלהקת "קולות בתנועה" מחיפה, שבהדרכתה של אילנה טובים גנבה את ההצגה  בסדרת תרגילי סדר, מחולות, שירים עבריים ואחרים – לעתים בשינויים טקסטואליים ייחודיים להפקה הזאת – וכפרחי-כהונה במסדר החינוך-מחדש.
 

"חינוך מחדש" (צילום: עדי סרויה)
 
בסדרת החינוך  שהקהל עובר אין רגע דל, ואין פרט זניח. פרק אחר פרק מלמדים אותנו הילכות ברזל של היגיון, שליטה, תיקון הפרט ותיקון החברה, ובסופו של התהליך יצירתו של הכלי החיוני ביותר להצלחת המבצע החינוכי-פוליטי-צבאי: יצירתו של אדם חדש, על-אדם, שיוביל את האימפריה המיוחלת אל נצחונה הגדול. באחד הקטעים המבריקים ביותר הם גם מחפשים כמובן את מי שיהיה המנהיג במקום רשימת החבר'ה שהנהיגה אותנו כל השנים.
 
צעד אחר צעד ועל פי כל כללי הסדר (המיוצג במונח יֶקֶה) נבנה הגיבושון (כפי שאפשר להגדיר את מהלכה השלם של ההצגה), וסימני ההצלחה הראשונים עם הנבחרים מהקהל מגיעים אל שיאם החגיגי בסעודה, שנימוסיה והליכותיה מוליכים אל הדרמה המפתיעה שתשים קץ לניסוי.
 
כאמור ערן טובול עצמו ניצב בראש קבוצת השחקנים המרשימים – עידו יונה, עדי רביד, קארין סרויה, גל ישראלי, ארז דסקל ואהוד ורדי, המוזיקאי שכתב ועיבד ומנגן. כל אחד בתפקידו, אך בעיקר כאנסמבל מתוזמר בדייקנות שמעצבים בכל תג ותו של חזותם, התנהגותם והבעותיהם את חברי המשלחת.
 
"חינוך מחדש" היא הצגה מפתיעה, חווייה מרתקת, מצחיקה ובעיקר מזכירה, ואולי אפילו מזהירה. אינני יודע איך ואיפה יהיה אפשר לראות אותה אחרי שיינעלו שערי הפסטיבל – אבל אין לי ספק שהיא חייבת להמשיך ולחנך.
 
"הבית על שפת האגם" – היה היו שלוש אחיות
 
כהצגה שפתחה את מרתון 6 ההצגות שראיתי ביום השני של הפסטיבל, "הבית על שפת האגם" שכתבו וביימו יערה גולדינג ויעל רסולי הייתה זו שהעניקה את "חסותה" המובהקת של  רוח השואה על ההמשך. ההצגה היא למעשה קברט מוזיקלי לשלוש בובות שיצרה מעין רזניק  ולשלוש שחקניות  מצוינות – רינת שטרנברג, עדנה בליליוס ויעל רסולי, שמפעילות את הבובות, בנות דמותן, מילדות לבגרות, ומשחקות אותן בחן והומור.
 
המחזה הכתוב בשפת אגדות בהירה מתאר כמין מופע קברט את סיפורן של שלוש אחיות שהצליחו למצוא מסתור במהלך השואה, ולפחות עד ללכידתן הן מנסות להמשיך לחיות על פי אמות המידה, הסדר והתרבות שחונכו בבית שבן גדלו. הן מנגנות מוזיקה קאמרית עילאית, שלישייה לפסנתר, צ'לו וכינור  מאת שוברט (פרט לא חשוב כנראה לאזכור בדף התכנייה) וחולמות על עתיד ורוד.
 
זו הצגה שמצליחה להחיות את הנושא הכואב של השואה, בחן ובהומור דק, בשירים שכתב והלחין נדב ויזל, בתפאורה ותלבושות תואמות את רוח האגדה שעיצבה מורין פרידמן, והיא ככל הנראה תזכה, כראוי לה, לעלות על אחת מבימות הפרינג'.

 
"הבית על שפת האגם", (צילום: יואן שגב)

"דקת דומייה" – שם זה כאן, אנחנו זה הם
 
ההצגה המיוחדת הזאת הגיעה לפסטיבל עכו מברלין, שם יצרה אותה קבוצת ישראלים החיים שם, והיא מעלה על סדר היום את נהירתם והיטמעותם של ישראלים בחיי העיר והתרבות הגרמנית. הרעיון של אריאל ניל לוי שגם משחק בהצגה ושל הילה גולן שביימה אותה, מוגדר כ"מסע הגירה אמיתי או מדומיין" ואפילו אוטוביוגרפי – לפחות ככל שניתן להבין מסיפוריהן של ניבה דלומי, מיטל צור ואנקה ראוטהאמן שיחד עם לוי כתבו את המחזה.
 
"דקה דומייה" מתרחשת בתוך "כלא דמיוני" שאינו אלא אותה דקת דומייה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, השבה וחוזרת ויוצרת את פרקי ההצגה, שיוצרים את סדרת הסיפורים המדגימים-מדגמנים את המערכת המורכבת של היחסים בין הישראלים לגרמנים ולגרמניה באמצעותם של לוי, שרצה מאוד להיות שחקן גדול בתיאטרון גדול, דלומי וצור, שרק רצו לבקר וליהנות ויצאה להם גם חתונה, או בין גרמנים וגרמניה לישראל (באמצעותה של אנקה ראוטהאמן שהתחתנה עם ישראלי, התגיירה  ועשתה עלייה, ואחרי שנים חזרה לשם.
 
זו הצגה מקורית המתרחשת על ארבע במות קטנות ובמרחב הקטן שנוצר ביניהן. מרחב שהוא גם זמן ובתוכו ה"שם" ו"כאן", ובעיקר ה“הם" ו"אנחנו" סובבים לצלילי המוזיקה של ארז פרנק כבתוך מעגל סגור – שנפתח רק כדי שלוי וחברותיו  יחליפו בגדים ודמויות המופיעות בסיפורים המוגשים במשחק שובבי-רציני.
 
"המתחזה" -  ביקור הגבר ההוזה
 
"המתחזה" מאת רוני סיני הוא מחזה שכמו פרי עסיסי בשרו רך, ניחוחי, טעים לנגיסה כסיפור פנטסטי רומנטי, אך הגלעין שלו נוקשה ומנסה ליצור התבוננות במראה הלאומית הישראלית-ציונית-יהודית. ניסוי מעניין, כתוב במיומנות בשפה כפולה – בת זמננו, סלנגית, ועברית יבשה של ימים רחוקים.
 
העלילה מספרת על ביקור מוזר של גבר מוזר (יינון שאזו) בביתה של צעירה מבולבלת (שמרית אבקסיס) שבן זוגה (דניאל שפירא) עזב אותה לפסק זמן ממש ערב חתונתם. הגבר המוזר מציג עצמו ברהיטות רבה כבנימין זאב הרצל, מסתייע בצילינדר ובזקן שחור מקרטון שהוא שולף מכיסו, בציטוטים מ"מדינת היהודים" ובעיקר בשחזור תמונתו על המרפסת בבזל.
 
לכאורה הוא נקלע אל הבית, שותת דם, בטענה שהוא זקוק למחסה מפני רודפים שאינו יודע מי הם, והוא מצליח לשכנע את הצעירה כי הוא אכן הרצל שהגיע לכאן בסיועו של חברו, זיגמונד פרויד, שפיתח גלולות מיוחדות לקפיצת זמן קדימה ובחזרה. 
 

"המתחזה" (תמונת יח"צ)

הצעירה המבוהלת חסרת האמונה משתכנעת מהר שאכן חוזה המדינה ניצב לפניה, ביום הזה שהוא "במקרה" ערב יום העצמאות ה-62 של המדינה. ולא רק שהיא משתכנעת אלא אפילו מנסה לעדכן את הרצל בנסיבות השואה ואירועיה, אלא שאז מתרחש גם המהלך שחושף את זהותו האמיתית של הרצל. כאשר לפתע חוזר בן הזוג שהבין שהוא עדיין אוהב את זו שאהב 14 שנים, הוא מוצא את אהובתו עם אקדח, ובזרועותיו של "חוזה המדינה”. אבל  מי הוא באמת?
 
את ההצגה ביים היטב רוני סיני ושחקניו מגלמים את דמויותיו בהומור עצמי קולח.