ממחוללי השינוי

אין הרבה שוק למה שאני מסוגל לעשות", אמר פעם הבמאי ארתור פן. "אני לא מביים פנטזיות מהחלל החיצון ולא סרטי נעורים". והוא צדק, לפחות בכל הקשור לראשית הקריירה שלו, אז בפירוש לא היו הרבה קופצים על הקולנוע החדשני שהציע.
 
פן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר יום לאחר שצוין יום הולדתו ה-88, נמנה ללא ספק עם "מחוללי השינוי". אותה קבוצת במאים יצירתיים מודעים לעצמם, שבשנות ה-60 הסוערות חברתית-פוליטית באמריקה החלו ליצור קולנוע שונה. קולנוע שבעט במלודרמות ובקומדיות הרומנטיות ששלטו בכיפה עד אז, והחל להתכתב עם זרמים חדשים של שינוי, תרבות הנגד, קונפליקטים קיומיים, מלחמת וייטנאם וכו'.
 
ארתור פן היה שייך לאותה קבוצה ספונטנית לא מאורגנת של במאים אמריקניים איכותיים שקולם נשמע בגדול בתפר שבין הסיקסטיז לסבנטיז ולאורך כל שנות ה-70 הפורמטיביות באמריקה. במאים כמו סם פקינפה, מרטין סקורסזה, פרנסיס פורד קופולה, אלן ג'יי פאקולה, סידני פולק, סידני לומט, ג'רי שצברג ועוד.
 
בן לאב שען ואם אחות, שניהם ממוצא יהודי, הוא  נולד בפילדלפיה. אביו אמנם הכשיר אותו להמשיך את דרכו אבל הצעיר נמשך דווקא לתיאטרון ולמשחק. כשגויס לצבא האמריקני בתקופת מלחמת העולם השנייה, הקים קבוצת תיאטרון במקום בו הוצב. לאחר שחרורו למד משחק במוסדות שונים, בין היתר באולפן השחקנים בלוס-אנג'לס, שם רכש את "השיטה", בהשפעת תורת קונסטנטין סטניסלבסקי.
 
בראשית שנות ה-50 החל לעבוד בטלוויזיה כמפיק ותסריטאי ולאחר מכן גם כבמאי. לאחר שביים כמה הצגות תיאטרון ניסה כוחו בבימוי סרט ב-1958. זה היה "יד שמאל הנוקמת", בכיכובו של פול ניומן (התפקיד יועד במקור לג'יימס דין), וכבר במערבון זה, על דמותו של בילי הנער, ניכרה השפעת "השיטה" והגישה הפסיכולוגית בטיפול בדמויות, שתהפוך בהמשך לתווית ההיכר של פן. הוא היה נחוש לעשות קולנוע בעל אג'נדה שמצד אחד יהיה קומוניקטיבי אבל יחד עם זאת יצויד במסרים תת-תודעתיים  אז הקונספט הזה  הקדים את זמנו והסרט נחל כישלון, שהחזיר את פן לבימות התיאטרון, שם הצליח.
 
ב-1962 החליט לשוב ולביים בקולנוע וסרטו "עושת הנפלאות" על הלן קלר זיכה את כוכבותיו, אן בנקרופט ופטי דיוק, בפרסי אוסקר, ופן עצמו ושותפו לתסריט וויליאם גיבסון זכו במועמדות לפרס.
 
הסרט הבא, "מיקי אחד" (1965), יצירה סהרורית על גבול הסוריאליזם, על סטנדאפיסט (וורן בייטי), ספק פרנואיד ספק נרדף על ידי כוחות רשע מסתוריים, החל להגדיר את סגנונו האמנותי של פן, והכיל גם השפעות שספג מהגל החדש הצרפתי. גם סרט זה נכשל מסחרית ונקטל על ידי הביקורת, שהתקשתה לרדת לעומק הפסיכולוגיה והפילוסופיה שעמדו בבסיס יצירתו. בדיעבד, גם סרטו זו הקדים את זמנו והיה אולי הראשון בגל סרטי הפראנויה-קונספירציה של שנות ה-70, עם ובלי השראת פרשת ווטרגייט, שכלל סרטים כמו "המעקב" ו"כל אנשי הנשיא" של פאקולה, "חקירה באפלה", של פן עצמו, "השיחה", של קופולה ועוד.
 
לזכות פן ייאמר שהוא היה עקבי בגישתו וגם סרטו הבא, "המרדף" (1966), בישר על כיוונים חדשים. הסרט, בכיכוב רוברט רדפורד, היה בעל רוחב יריעה קולנועי, עסק באומץ וביושר בבעיות החברה האמריקנית, הגזענות, השחיתות והאלימות. גם סרט זה נכשל מסחרית.

גיבורי תרבות הנגד
 
1967 הייתה שנת הפריצה הגדולה של פן, והוכיחה שיש מקום לקולנוע החתרני והנועז שהציע. אז יצא למסכים "בוני וקלייד" (הסרט שהכי מזוהה איתו), בכיכוב וורן בייטי ופיי דנאוויי, הפך לשובר קופות ענק ונחשב ליצירת מופת עד היום. העלילה התרחשה בשנות ה-30, תקופת השפל הכלכלי הגדול, והביאה את סיפורם של זוג השודדים הנודע קלייד בארו ובוני פרקר. למעשה, זה היה לא רק סיפורם של השניים כ"גיבורי תרבות" אמריקניים בזמנם, אלא ביטוי אלגורי למצב הצעירים חסרי המנוח באמריקה של שנות ה-60, שחיו בשולי החברה ומרדו  בשלטון ובסדר החברתי. הסרט הפך לאחת מיצירות הדגל הבולטות של תרבות הנגד באמריקה והשפיע על קולנוענים צעירים יותר, כמו טרנס מאליק שמאוחר יותר, ב-1973, יצר את "שביל הזעם" שלו, שהיה בעל סיפור מאוד דומה.      

וורן ביטי ופיי דאנאווי מתוך הסרט "בוני וקלייד"

פן זכה בתווית של במאי "לגיטימי" גם ברמה המסחרית, ומכאן יצר בחופשיות סדרת סרטים מרשימה שהביאה לביטוי מלא את הפוטנציאל שלו ואת המסרים שניסה להעביר. ב"המסעדה של אליס" (1969) הוא דיבר ישירות לדור ההיפים "פורק העול", באמצעות הבאתו למסך של סיפורו של זמר הפולק ארלו גתרי (שבאותה שנה גם הופיע בפסטיבל וודסטוק). זהו סרט מסע הנע ממונטנה למסצ'וסטס ולניו-יורק ומלווה חבורה של ילדי פרחים לפני גיוסם. הסרט הבא, "איש קטן גדול" (1970), בכיכוב דסטין הופמן, הוא סוג של מערבון אפי חתרני, שהעביר ביקורת חברתית נוקבת על הגזענות בארה"ב באמצעות תיאור טבח האמריקני הלבן את האינדיאנים במאה ה-19.       
 
חמש שנים מאוחר יותר ביים פן את "חקירה באפלה", על בלש פרטי (ג'ין הקמן) המסתבך במזימות אפלות וב-1976 חיבר את מרלון ברנדו וג'ק ניקולסון למערבון האניגמטי "דו קרב במיסורי". ב-1981 הוא יצר את "ג'ורג'יה", מעין סיכום רטרוספקטיבי-נוסטלגי של שנות ה-60 באמריקה, התבוננות מפוכחת על מלחמת וייטנאם ונושאים כזכויות האדם, תרבות הסמים, אהבה חופשית, ליברליזם וקונפורמיזם, מבעד לעיני נער יוגוסלבי הגדל באינדיאנה.
 
ב-1982, אז יצא למסכים "אי.טי", שיגר פן עקיצה מחויכת לעבר שפילברג (שהוא וג'ורג' לוקאס היו "נערי הפלא" החדשים של הקולנוע האמריקני החל מאמצע-סוף שנות ה-70): "תעשיית הסרטים השתנתה. יש מספר סיפורים נפלא בשם שפילברג שעושה סרטים נעימים ומאוד מצליחים, בעוד שאני ידוע בעיקר כיוצר סרטים על אנשים שיורים וחותכים זה את זה. אני אוהב את עבודתו של שפילברג, אבל לעולם לא אוכל ליצור חומר קולנוע מהסוג הזה".  
 
משלב זה הקריירה שלו, בדפוסיה הקודמים, הלכה ודעכה במהירות. הוא עוד יצר את הסרטים "מטרה" (1985), מותחן סטנדרטי עם מאט דילון וג'ין הקמן, Dead of Winter, סרט אימה שנראה כמחווה להיצ'קוק, ו-Penn & Teller Get Killed, עבודה סאטירית-פארודית תמוהה על קוסם שמזמין בשידור חי בטלוויזיה את הצופים להרוג אותו. לאחר מכן התמסר פן לעבודות שונות בטלוויזיה.