הנחמה שבעץ

בשנת 2003 הפציעה ג'ולי ברטוצ'לי לראשונה עם סרט בכורה עלילתי ארוך מקסים כבמאית, "מאז שאוטר עזב"' aהביא את סיפוריהן של נשות משפחה אחת, בנות שלושה דורות, בגיאורגיה כשהאם והבת מסתירות מן הסבתא את דבר מותו של הנכד. כעת מגיע "העץ", סרט נוסף של ברטוצ'לי, צרפתייה ממוצא איטלקי מצד אביה שהגיעה לארץ לראשונה, כאורחת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שם נערך אתה הריאיון.
 
"העץ" , שהוקרן בבכורה ישראלית בפסטיבל חיפה ועלה בשבוע שעבר למסכים, הוא עיבוד לספרה של ג'ודי פסקו "אבינו בתוך העץ".  אושרה ושלוות חייה של דון (שרלוט גינסבורג), הגרה עם בעלה וארבעת ילדיה באזור קווינסלנד שבערבות האוסטרליות נקטעים כשאבי המשפחה מתמוטט ומת במפתיע. אחת הבנות, סימון (מורגנה דייוויס) בת ה-8, מגלה לאמה סוד, שהאב המנוח לוחש לה מבעד לענפי ועלי עץ הפיקוס הענק שניצב בסמוך לבית וענפיו ושורשיו נוגעים בו. סימון משוכנעת שאביה חזר כדי להגן עליהם ומוצאת נחמה בעץ.
 
הקשר העדין שנוצר בין אם והבת על רקע זה עומד למבחן קשה כשדון מתחילה לצאת עם גבר חדש, ג'ורג' (מרטון צ'וקאס), שהוא גם מעסיקה החדש. סימון מסרבת להשלים עם הרומן של אמה, עוברת לגור בבית קטן שעל העץ ומסרבת לרדת משם. ענפי העץ מתחילים לחדור מבעד לחלונות, השורשים מאיימים להרוס את יסודות הבית, ונדמה שהעץ כולו מתייצב לצד סימון. 

מה גרם לך לרצות לעבד את הספר של ג'ודי פסקו?
 
"למעשה, בהתחלה רציתי לעבד לסרט ספר אחר שקראתי בילדותי, שגם בו היה סיפור עם עץ וילדה שמתמודדת עם אבדן..אבל לא יכולתי לרכוש את זכויות העיבוד וההפקה של היצירה ההיא כי הסופר ביקש לפני מותו שאף אחד מספריו לא יעובד לקולנוע.
 
"נשאר לי הרעיון הזה בראש, חשבתי שזה יכול להיות כיוון מעניין כי בילדותי גדלתי בסביבה של עצים והייתה לי זיקה טבעית-אוטומטית לנושא. חברה שלי הסבה את תשומת לבי לספר של ג'ודי פסקו האוסטרלית, וכאשר קראתי אותו התאהבתי מייד בסיפור, שהזכיר לי את הספר שאותו לא התאפשר לי לעבד. היו בו הרבה נושאים שדיברו אליי. כמו, האלמנט של האדם מול הטבע, הגדילה של המשפחה בצד העץ, הילדה בעלת הדמיון המפותח, המוטיבים של הנטורליזם, המיסטיקה והפנטזיה. כל הדברים האלה שהיו בסיפור, המשמשים גם כדימויים וכמטאפורות, גרמו לי לרצות להפכו לסרט, ורכשנו את הזכויות לכך". 


"העץ" שרלוט גינסבורג והילדים (תמונת יח"צ)

לתת לחיים להחליט בעבורנו

יש ביצירה הזו משהו מאוד דטרמיניסטי, כוחות גדולים פועלים ומכתיבים מהלכי חיים
 
"מוטיבים שמאוד דיברו אליי ושמתי עליהם דגש בעשייה אלה הם הרעיונות האורגניים והתחושה של אפסותנו מול הכוחות הגדולים של הטבע. אחת המסקנות של הספר, שעוברת גם לסרט לדעתי, היא שלפעמים אין באפשרותנו להחליט, ואז אנחנו צריכים לתת לחיים להחליט עבורנו.
 
"למשפחה הזו היו זיכרונות צורבים מהאב שהלך לעולמו בפתאומיות, ולפעמים יש להניח לדברים לקרות ולתת לטבע לעשות את שלו. במקרה זה אולי מדובר בעץ ובסביבה שמשפיעים על חייהם ומאזנים אותם באיזשהו אופן. אסור לשכוח שהם אמורים להשלים עם כך שעליהם להסתגל לחיים חדשים, וזה לא משהו שיכול לקרות מהר מאוד. והעץ מסמל אולי גם משהו דתי, של אמונה, כאילו אלוהים שוכן בין ענפיו".
 
מבחינת הליהוק, ברור ששרלוט גינסבורג היא שחקנית נפלאה ויש לה המון קבלות, אבל איך הגעת לילדה המקסימה מורגנה דייוויס?
 
"כן, שרלוט מדהימה וידעתי את זה והבחירה בה הייתה ברורה מבחינתי, מה גם שהיא דוברת אנגלית.. למורגנה זו הייתה התנסות קולנועית ראשונה, בהיותה בת שבע בלבד. היא שבתה את לבי באודישן שערכנו בחיפוש אחר ילדים. היו לה אנרגיות חזקות, היא הייתה אמיתית וגיליתי שיש בה את האינטליגנציה הדרושה לעשות תפקיד מורכב כזה.
 
"זה תפקיד גדול, כמעט מקביל בחלקו בסרט לזה של שרלוט, והיא הצטלמה במשך תשעה שבועות. ראיתי שיש בה את הסקרנות להבין את הדמות, לשאול כל הזמן השאלות ולהבין את מקומה. ברור שבעבודה איתה היו עליות וירידות, אבל זה מובן בהחלט. בסופו של דבר ישנן בסרט כמה וכמה סצינות שבהן היא הדמות המרכזית ומובילה אותן. גם שאר הילדים-שחקנים היו נהדרים, לפעמים אנחנו שוכחים עד כמה הם יכולים להיות בוגרים לפעמים".
 
נראה שהסרט הוא בעל אלמנטים חובקי עולם: שחקנית ראשית צרפתייה, נופי אוסטרליה וכו'.
 
"עלילת הספר התרחשה באוסטרליה ולכן היה לי חשוב לצלם את הסרט שם, באזור קווינסלנד, עליו מדובר ברומן. זה היה משמעותי בעיניי שעלילת הסרט תהיה תואמת כמה שיותר את המקור. למרות שאני צרפתייה וכך גם השחקנית הראשית שלי, שרלוט גינסבורג, צוות מפיקים בינלאומי (הכולל גם את יעל פוגל, ממוצא ישראלי, שהפיקה גם את סרטה הראשון). גייסנו גם שחקנים אוסטרלים ואמריקנים, ואילו צוות ההפקה הטכני היה אוסטרלי והייתי צריכה להתרגל אליו והוא אליי. לכן בהחלט אפשר להגיד שיש לסרט הזה ניחוח בינלאומי שכזה".

ג'ולי ברטוצ'לי (תמונת יח"צ)

"לא רציתי ללכת בדרכו של אבי"

למה לקח לך שבע שנים מאז סרט בכורה ליצור סרט שני?
 
"זו שאלה שאני נשאלת רבות. יש לזה סיבות טובות וגם רעות, לצערי. ראשית, לאחר שאתה עושה סרט, במשך השנה שלאחר מכן אתה מקדם אותו במסיבות עיתונאים, בנסיעות למקומות שונים ובהקרנות מיוחדות שלו ברחבי העולם. פרט לכך, לקח לי זמן להתארגן על הפקה חדשה, לקרוא תסריטים, להחליט מה אני רוצה לעשות, ובמהלך התקופה הזו גם עשיתי סרטים דוקומנטריים.
 
"פרט לכך כשנה לאחר כתיבת התסריט בעלי (צלם הסרטים כריסטוף פולוק, שצילם בין היתר את "מאז שאוטר עזב" – נ.מ.) נפטר  (מאז היא נישאה שוב והיא בהריון כעת – נ.מ), ולכן גם סיפור הסרט היה מאוד קרוב אליי. אז לקח לי זמן, וגם תהליך הליהוק ארך תקופה. אני גם לא מהיוצרים האלה שממהרים לעשות סרט אחר סרט. יש לי גם חיים בין לבין, כך שאני לא במצב צבירה אובססיבי כזה של עשיית סרטים סדרתית. אני עושה זאת רק כאשר יש לי רעיון טוב, ויש לי מה לומר ומה לספר".
 
ובכל זאת, למרות שמאחורייך רק שני סרטים, נוצר לך מן קונספט מיוחד: את צרפתייה אבל סרטייך נעשו בגיאורגיה ובאוסטרליה. את ממש שגרירת חוץ של הקולנוע הצרפתי
 
"הסיפור של 'מאז שאוטר עזב' היה חייב להתרחש בגיאורגיה, וזו מדינה שהכרתי טוב מאוד והתאים לי מאוד לצלם שם. וכאשר קראת את הספר 'אבינו בתוך העץ', אמרתי לעצמי שבוודאי לא אעשה אותו בצרפת. אתה צריך לעשות את הסרט שלך במקום בו הוא יהיה הכי אמין ומתאים לזירת ההתרחשות של המקור הכתוב. את הסרטים הקצרים והדוקומנטריים שלי עשיתי תמיד בצרפת, אבל את העלילתיים מתברר שאני יוצרת מחוץ למולדתי. אז בהתחלה זה לא היה קונספט, אבל הרעיון מוצא חן בעיניי... אולי את הסרט הבא אעשה בדרום אמריקה. כך גם אני מתנתקת לתקופות מסוימות מביתי ויכולה להיות תיירת, לשוטט בעולם, להתיידד עם אנשים במדינות שונות ולחזור הביתה, כשאני מתגעגעת".

עוזרת במאי של קישלוסבקי וטברנייה
 
ברטוצ'לי נולדה לפני 42 שנה בפריז, שם היא מתגוררת גם עתה. אביה, ז'אן-לואי ברטוצ'לי, אף הוא במאי. "ראיתי אותו לא אחת בעבודתו מאז ילדותו אבל לא ממש רציתי ללכת בדרכו ולעשות סרטים", היא מודה. "זאת משום שהבנתי איך התעשייה עובדת, ושיש בה לא אחת מפחי נפש כשלא מצליחים ומאבדים הכול. לא רציתי לחיות את המתחים האלה. תחילה למדתי פילוסופיה ואחר כך, כשהחלטתי בכל זאת לנסות לעשות סרטים, לא הלכתי קודם לכן ללמוד את המקצוע בבית ספר לקולנוע אלא התחלתי בעשייה דוקומנטרית.

"לאחר מכן התמזל מזלי להיות עוזרת במאי של במאים נהדרים, שגם כאן באופן מקרי ולא מתוכנן היו לא צרפתיים, אוטר יוסליאני וקז'ישטוף קישלובסקי (והיה גם צרפתי אחד, ברטראן טברנייה – נ.מ) כך שיכול להיות שגם בגלל זה ליצירה שלי יש אופי בינלאומי".
 
מה בעצם ספגת והבאת ליצירתך מהעבודה עם הבמאים המעולים האלה?
 
"הרבה. אני חושבת שקודם כל את הנחישות, את העובדה שהם ידעו בדיוק מה הם רוצים. למדתי מהם גם שאני חייבת להאמין באינסטינקטים שלי, כי במהלך צילומים אתה מתעסק בהמון פרטים קטנים, מאופי הסט ועד הג'סטות של השחקנים. כל היום אתה מתמודד עם שאלות, ואתה חייב להיות בשליטה ולדעת מה אתה עושה, לדעת לפעמים גם להתפשר כאשר לא אתה רואה שלא ניתן לממש את כל מה שחשבת".
 
למה לדעתך אין יותר במאיות נשים בתעשיית הקולנוע, בצרפת ובכלל (בפסטיבל חיפה נערך מחווה לבמאית הצרפתייה מוערכת קלייר דני)?
 
"קודם כל מבחינה אובייקטיבית קשה יותר לנשים לעשות סרטים. הן בדרך כלל אלה המטפלות במשפחה ובענייני הבית, וזה לא משהו שהגברים יכולים לעשות במקומן. חוץ מזה נוכחתי לדעת שגם להרים הפקה קשה לנשים לפעמים יותר, מסיבות שונות. יחד עם זאת, נראה שהמצב הולך ומשתפר ונשים רבות יותר נוטלות חלק בתעשיית הקולנוע בצרפת, הן כמפיקות והן כיוצרות. אני יודעת שהמצב הוא כזה לא רק בצרפת אלא גם במדינות רבות אחרות בעולם.
 
"בכל מקרה, איכשהו זה עדיין נתפס כטבעי יותר שגברים  יוצרים סרטים, אבל אני מניחה שהמציאות הזאת תלך ותשתנה במידה מסוימת עם הזמן. אני לא מרגישה שיש אפליה בתעשייה כלפי נשים ואני גם לא חושבת שיש הגדרה כזו 'סרטי נשים'. אפילו לא כשמדובר בסרטים שלי, למרות שהגיבורות שלי הן נשים".