מחול - ג'ף בק: היד שמנענעת את המיתרים

הגיטרה שלו גונחת, נאנחת, צורחת. מי צריך מילים. אשף המיתרים הוותיק ג'ף בק סיפק אמש בתל אביב הופעה אינסטרומנטלית (ברובה) מושלמת, כשהוא מגובה בחבורת נגנים מקצוענים

קונצרט נטו

לא כל יום יוצא לנו לראות כאן Guitar Hero מליגת הענקים של אריק קלפטון (שכבר כיבד אותנו בנוכחותו) וג'ימי פייג' (הלוואי שיבוא).

ג'ף בק שייך לאותו זן נדיר של חלוצי/אשפי גיטרות בעת מהפכת המוזיקה בסיקסטיז (השלושה ניגנו בשנות ה-60, כל אחד בתורו, בלהקת "ציפורי החצר", שהייתה סופר-גרופ עוד לפני שקראו לזה ככה). אבל בניגוד לשני עמיתיו שהוזכרו ואחרים מסוגם, בחר בק בקריירה אינסטרומנטלית בעיקר, לא כזו שמניבה להיטי מצעדים אלא כזו המנפיקה מוזיקה משובחת.

אמש הוא עשה את הסיפתח שלו בארץ, בהופעה במועדון ה"רידינג 3" בנמל תל-אביב (היום תתקיים הופעה נוספת, באמפי קיסריה). כשעולה לבמה בעקבות חברי להקתו האיש הרזה אבל השרירי ובעל השיער הארוך הכהה (אולי הוא צובע, אבל למי אכפת), עטוף במכנסיים צמודים, חולצה לבנה מעוצבת קצוצת שרוולים ומעליה וסט אופנתי קצר - קשה להאמין שמדובר באדם בן 66. בק נראה יותר כמו חבר טיפוסי של להקת סיקסטיז בריטית, שכאילו קפא בזמן ולא התבגר מאז. אין לו גינונים של סופר-סטאר. אין לו גינונים בכלל. הראש מורכן בדרך כלל אל מיתרי הגיטרה הלבנה ממנה הוא מפיק מרגליות.

גף-בק-צילום-שי-מהלאל02.jpg

ג'ף בק (צילום: שי מהלאל)

הוא פותח בסדרת קטעים אינסטרומנטליים, Plan B, Stratus, Led Boots, המשוטטים בתחנות שונות בקריירה שלו, משנות ה-70 (העשור השני לפעילותו) ועד היום. הוא לא שוכח גם להתחיל לשלב קטעים כמו Corpus Christie ו-Hammerhead מהאלבום החדש, Emotion & Comotion, שיצא השנה ושלשמו (כלומר, לסיבוב הופעות לקידומו) התכנסנו.

הוא מנגן רוק, ג'אז-פיוז'ן, ריתם אנ' בלוז, סול ועוד סגנונות, כשבכל נגיעה שלו בגיטרה קורה לה קסם והיא מגיבה בדרכים שלא מזכירות סאונד של אף גיטריסט אחר. בן דורו המנוח ג'ורג' הריסון שר על הגיטרה שלו שמתייפחת בעדינות, אלא שהגיטרה של בק עושה הרבה יותר. היא גונחת, נאנחת, צורחת, נואמת, מייבבת, מדקלמת, מכשפת. מי צריך מילים כשהמיתרים הנכנעים למגע אצבעותיו מביעים את עצמם בצורה כל כך ישירה ומהפנטת.

בק ממשיך בשלו, חולב מהכלי צלילים שלא ייאמנו. צמיד כסוף עבה לופת את החלק העליון של זרוע יד ימינו, זאת עם המפרט, זאת שמנענעת את המיתרים. אפשר לחוש בנגיעות מסוימות שלו מחוות קטנות להנדריקס, שבק העיד לא פעם שלדעתו הוא היה הגיטריסט הטוב בעולם ולא קם ולא יקום לו יורש.

מדובר בקונצרט נטו, בלי שיחות עם הקהל, בלי התחנפויות לרוכשי הכרטיסים. הג'נטלמן הבריטי פשוט בא לעבוד, והוא עושה את זה בצורה מושלמת. זוהי הופעת ישיבה, לא קופצים כאן, לא משתוללים באקסטזה, פשוט נהנים ממוזיקה מעולה, ומודים במחיאות כפיים סוערות. בתוך הקהל אנחנו מאתרים קבוצה גדולה משל אמנינו, גיטריסטים ואחרים (חיים רומנו, אבי סינגולדה, דני סנדרסון, מאיר ישראל, יאיר ניצני, אביב גפן ועוד) שבאו כנראה לקבל "כיתת אמן" חפוזה אצל המאסטרו בק.

גף-בק-צילום-שי-מהלאל03.jpg

ג'ף בק (צילום: שי מהלאל)

אוהב גרסאות כיסוי

את האמן מגבה להקת ליווי מעולה של נגנים. רונדה סמית, החובשת כיפה גדולה, מלהטטת על הבס, מבצעת סולו וירטואוזי ארוך. כשצריך היא גם שרה (למשל, בקאבר I Wanna Take You Higher, במקור של "סליי ומשפחת סטון") או נושפת לתוך המיקרופון. על התופים מוזיקאי, מפיק וחובט מיומן, נארדה מייקל וולדן, שאף הוא מקבל בתורו את הצ'אנס שלו לסולו הקשות מודולרי. על הקלידים ג'ייסון רבלו המצוין. יחד עם בק הם מהווים חטיבת קצב מעולה, מתואמת ומסונכרנת להפליא.

במרוצת הערב, בו נוגנו 20 קטעים במשך כמעט שעתיים, ביצע האמן בין היתר את קטעי הסול הוותיקים Peple Get Ready ו-Rollin & Tumblin, וכן את Big Block, Blast, Angels, Dirty Mind ו-Brush with the Blues, מאלבומיו השונים.

כאמור, גרסאות כיסוי לסטנדרטים מוזיקליים הם חלק מהדברים שבק אוהב לעשות, והשניים היותר מיוחדים הערב, בפרשנות אישית מרתקת שלו, הם Over The Rainbow, מתוך "הקוסם מארץ עוץ" (המופיע באלבומו האחרון) ו-Day in a Life, של הביטלס כמובן. אפרופו קאברים, חבל רק שלא זכינו לשמוע את ביצועו ל-I Put a Spell on You, של סקרימינג ג'יי הוקינס, המופיע באלבומו האחרון, אם כי בסיבוב ההופעות הוא לא מבצע אותו.

גף-בק-צילום-שי-מהלאל01.jpg

ג'ף בק (צילום: שי מהלאל)

לקראת הסוף נפתח בק מעט לקהל ומודה על "קבלת הפנים היותר מאשר חמה". את ההדרן הראשון, How High the Mon, סטנדרט ג'אז פופולרי, קצבי ועליז, מקדיש בק לאמן שביצועו את הקטע הוא בין היותר מוכרים, לס פול, ומצהיר שהוא הראשון ממנו הושפע וספג השראה למימוש קריירה מוזיקלית. ההדרן השני הוא ביצוע אקסטטי מרשים ליצירה של המלחין הקלאסי ג'יאקומו פוצ'יני, Nessun Dorma, המופיעה אף היא באלבום האחרון של בק. אכן, סיום דרמטי מוחץ לערב מוזיקה מהנה, מענג ומספק.

ג'ף בק, 4 באוקטובר, רידינג 3, תל-אביב.